ג'ון טלייבואה, ניו יורק טיימס

תושבי הולנד, הידועים בחיבתם לרכיבה על אופניים, נתקלים באחרונה בבעיה מציקה במיוחד: מרוב אופניים לא רואים את העיר. מגרשי החניה עמוסים עד להתפקע, עשרות זוגות קשורים לכל עמוד רענן, וזרם המדוושים גורם לאנדרלמוסיה ברחובות

בשעה 6:30 בבוקר בימי חול, נהרות של אופניים, ובתוכם כמה אופנועים והולכי רגל, נשפכים מהמעבורות הנושאות רוכבים ונוסעים אחרים בחינם על פני נמל איי, גודשים את הרחובות וגורמים לפקקי תנועה מאחורי תחנת הרכבת הראשית של אמסטרדם. “אחרי הצהריים יש אפילו עוד יותר אופניים", קובל ארווין שוף, מסגר בשנות ה-20 לחייו המתגורר במרכז העיר מרובת התעלות ונאבק באנדרלמוסיה מדי יום כדי להגיע לעבודה. וילם ון היינינגן, עובד חברת הרכבת הממונה על האופניים בסביבות התחנה, אומר, "זה לא שדה קרב, אבל זה דומה מאוד".

זרם הרוכבים הצפוף הזה הוא רק אחד מרבים בעיר הידועה באופניה כשם שלוס אנג'לס ידועה במכוניות, וונציה בגונדולות. רוכבים צעירים וזקנים מדוושים בסמטאות צרות ולאורך התעלות. אימהות ואבות נושאים פעוטות בארגזי עץ גדולים המחוברים לאופניהם ומסיעים אותם לבית הספר או לגן. נגרים נושאים כלי עבודה וחומרים בארגזים דומים וחשמלאים נושאים את הכבלים שלהם. רק מעטים חובשים קסדה. עוד ועוד אנשים אומרים מה שלפני כמה שנים היה בבחינת הס מלהזכיר: יש יותר מדי אופניים.

בעוד שערים כמו ניו יורק משקיעות מאמצים מרובים בניסיון לשכנע אנשים לרכוב על אופניים, אמסטרדם מנסה לווסת את גדודי הרוכבים שלה. בעיר שאוכלוסייתה מונה 800,000 איש, יש 880,000 זוגות אופניים, כך מעריכות הרשויות, פי ארבעה ממספר המכוניות. ב-20 השנה האחרונות גדל שיעור הרכיבה באופניים ב-40% וכעת כ-32% מכל הנסיעות בתוך העיר נעשות באופניים, לעומת 22% במכונית.

סוכנות ייעוץ דנית לתכנון ערים, "קומפנהגנייז דיזיין", המפרסמת רשימה שנתית של 20 הערים הידידותיות ביותר לאופניים בעולם, שיבחה את ההישג הזה והציבה השנה את אמסטרדם במקום הראשון ברשימה, כפי שעשתה במקרים רבים בעבר (הרשימה מורכבת בעיקר מערים באירופה, אך גם טוקיו, נאגויה וריו דה ז'נירו השתחלו פנימה. מונטריאול היא העיר הצפון־אמריקאית היחידה הנכללת בה). אך רבים מתושבי אמסטרדם טוענים שיותר מהפקקים כמו אלה שבמעבורת הבוקר, הבעיה המרגיזה ביותר היא המחסור במקום להחנות בו את האופניים כשמגיעים ליעד, בעיר שיש בה כמעט יותר מים מאשר משטחים מרוצפים.

"רק תסתכלו", אומר סם סמיט, בן 22, שבשנה החולפת מתקשה לשמור על הסדר במגרש חניה עירוני לאופניים בלב העיר, ומצביע בידו על אופניים הקשורים בשרשרת לעמודי פנסים, לספסלים, לעצים וכמעט לכל חפץ מקובע לקרקע על פני כיכר נטועה עצים בין בורסת המניות לבין חנות הכלבו הגדולה דה ביינקורף. "אנשים מתלוננים כל הזמן", אומר סמיט. "העיר לא ידידותית לאופניים – לא!" מגרש החניה הזעיר והמגודר שלו יכול באופן רשמי להכיל 140 זוגות אופניים, אבל הוא תמיד דוחס פנימה יותר. "השיא שלי הוא 152", הוא אומר.

הבעיה של סמיט מדירה שינה מעיניו של תומס קורן מהמחלקה לתחבורה באמסטרדם. "יש לנו בעיית חניה אמיתית", הוא אומר בחדר ישיבות המשקיף אל נהר האיי. ב-20 השנה הבאות, לדברי קורן, העיר תשקיע 135 מיליון דולר בשיפור תשתיות האופניים, ובין השאר תציב 38,000 מתקני חניה לאופניים "באזורים הצפופים". "אנחנו לא חושבים שיש משבר; אנחנו רוצים שהנסיעה באופניים תמשיך להיות אטרקטיבית", אומר קורן. הוא משתתק לרגע, ומוסיף, "קשה להעלות על הדעת מה היה קורה אילו כל כלי הרכב האלה היו מכוניות".

חלק מהבעיה היא העובדה שרבים מתושבי אמסטרדם אינם מסתפקים בזוג אופניים אחד, ובמקרים רבים לא אכפת להם היכן הם משאירים את האופניים שלהם. "יש לי שלושה זוגות", אומר טימו קליין, בן 23, סטודנט לכלכלה, ולוקח את אחד הזוגות שלו מתוך גיבוב של עשרות זוגות בכיכר דאם. כמה מהם עדיין שמישים, אחרים הם גרוטאות במובהק. "אם זוג אחד מתקלקל, אני לא צריך להשתמש בתחבורה הציבורית" כגון אוטובוסים או טראמים, שבכבישים הצרים והדחוסים של העיר הם אטיים יותר מאופניים.

יש לנו מזל

לנוכח מספר האופניים הרבים בעיר, אחת השדולות החזקות ביותר שם היא הפיצרזבונד, איגוד הרוכבים, המונה 4,000 חברים מקומיים. מישל פוסט, מעובדי האיגוד, מהרהר בסוגיית חיבתם של אנשי אמסטרדם לאופניים, ותולה אותה בממדיה של הולנד. "המדינה שלנו קטנה", אומר פוסט, שרוכב כ-11 קילומטרים מדי יום כדי לתפוס רכבת אל לב אמסטרדם, "וכל המדינה שטוחה, והאקלים לא קיצוני. יש לנו מזל גדול".

ועם זאת, אפילו תומכים נלהבים כמו פוסט מודים שיש לרוכבים קשיים. אחד מהם הוא התרבות הקטנועים, שכמה מהם מורשים להשתמש בשבילי אופניים, דבר שגורם לתאונות רבות. הקטנועים הרועשים תופסים אמנם רק שלושה אחוזים מכלי הרכב בעיר, אך הם אחראים ל-16% מהתאונות. "העיר לא יכולה להתמודד עם זה", הוא אומר. "צריך שינוי".

אך האתגר הגדול מכולם הוא החניה הפרועה, אומר פוסט. "יש יותר מדי אופניים. בתחנות רכבת, במרכזי קניות, באזורי מגורים, בכל מקום יש יותר אופניים מאשר מתקנים לקשירת אופניים. ביום שישי בערב הכיכרות הגדולות מכוסות לגמרי באופניים, יש גם עניין של ערך אסתטי".

תחנת הרכבת הראשית בעיר, שבשנה הבאה תציין 125 שנה להיווסדה, היא אחד ממוקדי הבעיה, ובעשר השנים האחרונות הקימה רשות הרכבות ההולנדית יותר מ-10,000 מקומות חניה לאופניים. ב-2020 צפוי המספר לגדול ל-17,000, בין השאר בעקבות בניית מגרש חניה תת־קרקעי ב-27 מיליון דולר מול הבניין הענקי מלבנים אדומות. לפני עשר שנים הוקם חניות תלת־קומתי שנועד להכיל 2,500 זוגות אופניים; כיום נדחסים לתוכו כמעט 3,500 זוגות.

"האופניים נהפכו אטרקציה לתיירים", אומר ון היינינגן, עובד הרכבת, שהוא עצמו בעליהם של שלושה זוגות אופניים. על אחד מהם הוא רוכב לעבודה יום יום. "זה הפריט המצולם ביותר באמסטרדם". מעבורת שאינה בשימוש הוצבה באיי כדי לשאת עוד 400 זוגות אופניים. ובכל זאת, לדבריו, הביקוש גובר פי כמה על ההיצע. הרוכבים אוהבים להשאיר את אופניהם קרוב לתחנה ולקפוץ על רכבת. לעתים קרובות הם פשוט קושרים אותם לעמודי פנסים מול הכניסה לתחנה, הוא אומר. העובדים מסלקים כ-100 זוגות כאלה מדי יום, לאחר שניסרו את השרשרות, מספר ון היינינגן.

ועם זאת איש אינו מעלה בדעתו להגביל את השימוש באופניים. כשהרייקסמוזיאום, היהלום שבכתר העיר, נפתח מחדש באפריל אחרי שיפוצים של 10 שנים בתקציב של 500 מיליון דולר, רשמו לזכותם תומכי האופניים ניצחון כשהשומרים הסירו את המחסומים משביל אופניים שעובר בתוך המוזיאון. מנהל המוזיאון, וים פייבס, ביקש לבטל את מעבר האופניים ולקבוע שם את הכניסה הראשית למוזיאון, ולנתב את הרוכבים מסביב לבניין כדי להגן על הולכי הרגל. אך איגוד הרוכבים, בסיוע עצומה שהעידה על תמיכה מוחצת במעבר האופניים, השיג את מבוקשו. וקורן מהמחלקה לתחבורה בעירייה מסכם: "התמיכה בהחלט עזרה".

מאנגלית: אורלי מזור־יובל