…מאז שחרורי מהשירות הסדיר ועד גיל 36, לא עשיתי שום פעילות ספורטיבית. הייתי מרוכז בעבודה במחלקה, בניתוחי לב, ומעבר לכך זה לא נראה לי משהו משמעותי או חשוב במיוחד. הבטתי באנשים המוזרים האלו שרצים בפארק, מזיעים ומתנשפים ולא הבנתי מה הרעיון פה.

אומנם הייתי בריצה מטורפת, אבל זו הייתה ריצה מקצועית. בגיל 27 סיימתי את שנת הסטאז' שלי בתל השומר. זה היה ביום חמישי, וכבר למחרת, ביום שישי, התחלתי, באותו בית חולים, את ההתמחות שלי בניתוחי לב. כל-כך אצה לי הדרך, שאפילו עד יום ראשון לא יכולתי לחכות. שמונה שנים, אולי מהיפות בחיי, מלאות בתחושת שליחות ובתמימות, שבהן עבדתי תחת כתפיו הרחבות של מורי פרופ' דני גור.

אומנם אף פעם לא הייתי שמן, אבל אף פעם גם לא הייתי בריא במיוחד. בגיל 40 הייתי אדם זקן. יום אחד הבטתי במראה והדמות שהביטה בי הייתה דמותו של אדם מבוגר, עם גוף בלוי. הוא נראה כמו אבא שלי. לטפס חמש קומות הייתה משימה לא קלה בשבילי. אכלתי מכל הבא ליד. אחרי משמרת של 30 שעות או יותר, לא היה דבר טבעי יותר מאשר שאחד החבר'ה יקפוץ להביא לאפה טובה עם שווארמה ומנת צ'יפס הגונה ליד. ככה, כדבר שבשגרה.

רק כשעברתי צנתור לב דחוף, הבנתי שיש בעיה, שאני מוכרח לעשות שינוי, ועדיף שזה יקרה במהרה.

עם סיום ההתמחות נסעתי להשתלמות בבית החולים ג'ון רדקליף, שבאוקספורד, אנגליה, והדבר שתפס לי מיד את העין היו מאות זוגות האופניים בחזית בית החולים. מנתחי הלב ושאר אנשי הצוות היו מגיעים לבית החולים רכובים על אופניהם. את מנהלי המחלקות והחוקרים בעלי השם הבינלאומי שהייתי פוגש בדיונים ובישיבות כשהם חנוטים בחליפותיהם, הייתי רואה בבקרים בטרנינג ובקסדה, רוכבים לכיוון בית החולים. לאחר הרכיבה הם היו מתקלחים ומחליפים את בגדי הרכיבה בבגדי עבודה.

כשחזרתי ארצה, אחרי חודשים ארוכים, החלטתי לאמץ את ההרגל הזה. לקחתי את האופניים של חנוך גיסי, מכיוון שהוא לא השתמש בהן, והתחלתי לרכוב הלוך לבית החולים ובחזרה ממנו, 10 דקות לכל כיוון, רכיבה קצרה מאוד.

שני ערבים בשבוע רכבתי עד לצומת אור יהודה ובחזרה – שבעה קילומטרים לכל כיוון. הרגשתי כאילו שאני ספורטאי מקבוצת עילית. היום, כשאני עורך אימונים משמעותיים וממושכים, אני עדיין נזכר בטעם ההוא, המתוק, בסיפוק הגדול כל-כך לאחר סיום הסיבוב לאור יהודה ובחזרה, כולל מנוחה קצרה בתחנת הדלק בצומת סביון.

בראשונה בחיי, אם כן, אחרי שנים של הזנחה, התחלתי לשלב בחיי פעילות ספורטיבית בסיסית באופן די קבוע. לאט לאט הגברתי את מרחק הרכיבה. אמיה, שרק השתחרר מהצבא, הצטרף אליי מפעם לפעם. רכבנו על אופני ברזל – היום קוראים להם אופני שטח, ופעם, משום מה, קראו להם אופני הרים. היינו רוכבים בשוליים של כביש מספר 1 בלילות, ללא פנס אחורי או קדמי, כשרק מחזיר אור זול תקוע מאחור. פעמיים או שלוש הורידה אותי המשטרה מהכביש. הייתי כזה אידיוט, לא הבנתי עד כמה זה מסוכן וטיפשי לרכוב בלילה באוטוסטראדה, ועוד בכביש מספר 1. אני מנסה ולא מצליח להבין את ההתנהלות הזו.

לאחר שנה של רכיבה על אופני הברזל, ביום הולדתי ה-38, הפתיעו אותי אוהביי באופני כביש. הדבקתי כמה מחבריי בחיידק הזה, והייתה לנו מין קבוצת רוכבים קטנה. גילינו את אזור בית שמש, פגשנו שם כמה רוכבים – לא רבים, נראה שכולנו הכרנו אחד את השני – הגדלנו את המרחקים וגילינו עולמות חדשים.

מדהים לראות את ההתפתחות החשובה כל-כך בתחום הזה. בסופי השבוע ממלאים את הדרכים מאות רוכבי אופניים. זה ספורט בריא כל-כך, ואני מקווה שהטרנד הזה יימשך, גם בתוך הערים, ושימשיכו לפתח שבילים ודרכים לרוכבי האופניים, כמו בתל-אביב, שצועדת קדימה בצורה מרשימה כל-כך.

* הספר "לרוץ מהלב – יומן ריצה של מנתח לב" יצא לאור לאחרונה בהוצאת "אופוס"

לכתבה באתר doctorsonly

---

כתבות קשורות:
יום 'רוכבים לעבודה בהרצליה' - מאי 2013