תופעה: ישראלים נוטשים הרכב ונוסעים לעבודה באופניים

נשלח 26 במרץ 2011, 14:12 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 26 במרץ 2011, 14:24 ]

גדעון אשכנזי התחיל לרכוב כשהתקינו מקלחת בעבודה ■ נועה בן-שימול מרכיבה את שני הילדים לגן ■ 7 אנשים שמדוושים על האופניים כל הדרך לעבודה מספרים איך זה

ורד קלנר
26/3/11

בכל סוף שבוע פושטים נחילים של רוכבי אופניים על כבישי הארץ ועל שביליה, כשהם מצוידים במותג הדיווש האחרון, בשיזוף מתון ובסיבולת לב-ריאה נדירה. באותה שעה בדיוק מתהפכים במיטתם האנשים שעבורם האופניים הם כלי תחבורה פרוזאי ונטול דאווין מיוחד, שאיתו הם עושים יומיום את הדרך לעבודה ובחזרה.

עבורם הדיווש הוא לא אירוע חגיגי או פעילות פנאי מלבבת, אלא אמצעי יעיל ונוח להגיע ממקום למקום מבלי לחורר את הכיס על דלק, בלי להיתקע בפקקים ולחפש חנייה וגם בלי לבזבז זמן מיותר על פעילות ספורטיבית שאפשר לעשות בהיסח הדעת, בזמן שהקולגות שלהם צופרים לזה שחתך אותם ברמזור.

הם מגיעים לעבודה בלחיים סמוקות ובאנרגיה מתפרצת, אחרי ששטפו את העיניים בלבלוב העונתי. נותר להם רק לקוות שמזג האוויר יתחשב בהם גם בדרך חזרה, ושאלוהי האופניים ירחיק מצמד הגלגלים הפרטי שלהם את הגנבים והליסטים. הנה הסיפורים של שבעה מהם.

"הרכיבה מכניסה את הראש לסוג של גרוב" | גור בנטביץ'

אישי: 46, מתגורר בתל אביב פרנסה: קולנוען

גור בנטביץ / צלם: איל יצהר

מסלול: "אני מסיע את בתי לגן על הבוקר, ואחרי זה אני עושה כל מיני סיבובים בשכונה - קניות, לפוש בים, סידורים, פגישות, כאלה. הכול ברדיוס אופניים, גם אם צריך לנסוע לחדר עריכה. גבולות הגזרה הם הירקון בצפון ואיילון במזרח. כי אני לא בעניין של רכיבה צורנית. אם צריך לנסוע עם הפוצי לסבתא ברמת השרון, אני לא אעשה את זה באופניים, כי אני עושה את זה בכיף, לא כי אני פקיר".

אופניים: "אני רוכב על טרנטה, שאין סיכוי שמשהו בה יישבר. את כל ההילוכים והתוספות פירקתי מזמן. אני בברקס רגל, כמו שאומרים. טורפדו. איך שאני מקבל אופניים, אני מחליף לברקס רגל וכידון מוגבה. לא מבין את כל האופניים האלה עם הכידון הנמוך, שמשפיף אותך. עם כידון מוגבה נוסעים בקסבה בחצי היום כשהחזה מתוח, הילוכים זה סתם מעצבן ומתקלקל, ולא צריך אותם בתל אביב. וכל זה גם עוזר לאופניים לא להיגנב 15 שנים. בלי לפתוח פה".

אביזרים: "פעם היה לי מין סבל מקדימה, שיכולתי לסחוב עליו מצלמה או בירות. אבל היום אין לו שימוש, כי אני כבר לא שותה. האביזר החיוני היחיד שיש לי על האופניים זה כיסא ילדים מקדימה. בכוונה מקדימה. כי כך אני והבת שלי צופים על העולם מאותה זווית ויכולים להחליף חוויות. אלה שעותינו היפות יחד".

מקלחת או בגדים להחלפה: "אף פעם לא חשבתי על זה. אני לא רוצה לצאת מסריח בעיתון, אבל באמת אין לי מה להגיד בעניין. כשחם, אני מזיע, וכשיורד גשם, אני נרטב".

שרב או גשם: "אני בשיטה ההודית. כשהייתי בהימלאיה שאלתי את עצמי מה ההודים עושים נגד הקור, וגיליתי שהם לא עושים כלום. כשקר להם, הם קופאים מקור. אז אני ככה. בלי חליפת סערה. כשיורד גשם אני משתדל לנסוע בין הטיפות, אבל עוד לא שכללתי את זה לגמרי. את הפוצי אני יותר אורז, וגם מחפש הפוגה. תמיד יש הפוגה של חמש דקות".

תגובת הקולגות: "זה היתרון של להיות קולנוען. מצופה ממך להיות גחמתי ואקסצנטרי, וככול שאתה יותר גחמתי ואקסצנטרי, אתה נחשב קולנוען יותר טוב".

בזמן הרכיבה: "הרכיבה מכניסה את הראש לסוג של גרוב. המהירות שבה הדברים חולפים מולך, זה לא כמו באוטו, כשאתה מנותק, או כמו בהליכה, כשהדברים מתחלפים לאט מדי. באופניים אתה והנוף בסינק כזה".

תאונות: "טפו-טפו. אף-פעם לא הייתה לי תאונה רצינית, וכבר נסעתי מאוד שיכור וסהרורי. ותמיד בלי קסדה. אני כן נתקע לפעמים במכוניות, אבל לרוב אני נתקע בהן בכוונה, כי הרבה פעמים הן חותכות אותי כאילו לא ראו אותי. אז אני נתקע קצת. שריטה קטנה בצבע. שילמדו".

גניבות: "האופניים שלי נראים כל-כך רע, שאפילו נרקומן לא יחלום לראות מהם 5 שקל בתחנה המרכזית. פעם, לפני חמש שנים, קשרתי את האופניים לעמוד בים. יצאתי מהמים והאופניים לא היו. הייתי המום לגמרי. כולם אמרו לי: 'תתרגל. ככה זה, לכולם גונבים'. אבל אני אמרתי שזו טעות. אמרו לי שאני בשלב ההכחשה, ושכולם עוברים את זה, אבל אני אמרתי להם שלא נכון, וזו חייבת להיות טעות. למחרת בבוקר החלטתי ללכת לעבודה דרך הטיילת ופתאום אני רואה את האופניים מונחים, לא נעולים ולא כלום, מטר מאיפה שגנבו לי אותם. מחייכים אלי. כשראיתי אותם התחלתי לבכות".

אג'נדה: "אין לי מניפסט. אני עושה את זה כי זה הכי מתאים לקצב שלי, והתמזלתי שרוב החיים שלי ברדיוס קרוב. וזה גם הכי פרקטי. יש משהו אנרכיסטי באופניים, כי אין להם חוקים. אי-אפשר לעצור רוכב אופניים ולבקש ממנו את הרישיונות. אתה פריסטייל. על המדרכה. בכביש. אם עלית על אופנוע, אתה אוטומטית נרשם ברשויות. ואני שמח להימנע מזה. חוץ מזה, כשהייתי ילד לקח להורים שלי המון זמן עד שקנו לי אופניים. 12 שנים חיכיתי. אז אופניים תמיד מתחברים לי לאושר".

- גם קורקינטים חשמליים הם פריסטייל.

"האנשים האלה על הקורקינטים החשמליים הם כל-כך זחוחים. רק מהעמידה שלהם אתה קולט שאלה אנשים על הפנים. פרצוף של 'אני עם קורקינט חשמלי'. מזכירים לי את השם של הלהקה הזאת, 'יאפים עם ג'יפים'. למרות שברגע שהם יורדים מהקורקינט הם הופכים לאנשים נחמדים כמו כולנו".

"מרחק אופניים קובע מדיניות אצלנו" | נועה בן שימול

אישי: 34, מתגוררת בתל אביב פרנסה: תחקירנית לתוכניות טלוויזיה

נועה בן שימול / צלם: איל יצהר

מסלול: "בבקרים שבהם אני לוקחת את הילדים, אני מעמיסה את שניהם, הקטן מקדימה והגדולה מאחור, ומורידה אותם בגנים. ואז, או שאני חוזרת הביתה לעבוד או שאני עוברת בשוק הכרמל ואז הכיסאות של הילדים הופכים ליתרון; או שאני ממשיכה לעבודה, שלרוב היא פה בסביבה. גג 40-45 דקות רכיבה. האמת היא ש'מרחק אופניים' זה ממש דבר קובע מדיניות אצלנו. עכשיו כשאנחנו מחפשים דירה, היא צריכה להיות במרחק אופניים מבית הספר שהבת רשומה אליו, ואני גם לא ארשום את הילדים לחוגים שרחוקים יותר ממרחק אופניים".

אופניים ואביזרים: "אימא שלי קנתה לי את האופניים ליום-הולדת. אלה אופניים של בנות כאלה, בצבע תכלת, עם רמה נמוכה, שני כיסאות לילדים, וסל. אי אפשר בלי סל, כי תמיד יש לי תיק ומעילים".

בגדים להחלפה: "ביום חם אני מאוד אשתדל לא להזיע. אם אני מרגישה שאני מתחילה להזיע, אז אני אוריד איזו שכבה ואסע עם ידיים פתוחות ובתי שחי מאווררים. הבעיה היא חצאיות. בגלל האופניים אני נמנעת מחצאיות, כי האופניים הורסים את החצאית ומותחים אותה, ואם היא ארוכה, אז היא מתנפנפת וזה נראה פרובוקטיבי".

תגובת הקולגות: "יש ריספקט. 'באת באופניים? וואו'. עיקר הריספקט הוא כשמגלים שאני מרכיבה שני ילדים".

בזמן הרכיבה: "כשאני עם הילדים, אז פעמים רבות אני שרה איתם. שירי פורים הולכים חזק עכשיו".

- וכשאת לבד?

"אני מדברת הרבה בנייד תוך כדי רכיבה, לעיתים עם אוזנייה, לרוב בלי. זה די טיפשי, אבל יוצא כך. אני מנסה מדי פעם לרכוב בלי ידיים, אבל בגלל הכיסאות של הילדים, נורא קשה לאזן את האופניים. וחוץ מזה, לבד זה מחשבות. כשאני נוסעת על הים, אני מנסה לעשות מזה רגע של מדיטציה. להיות בים, להיות בגוף".

תאונות: "טפו-טפו. זכורה לי פעם אחת שנפלתי עם הבת שלי. יש כל מיני כמעטים כאלה של מכוניות שנכנסות באין כניסה, וכמעט נכנסות בי".

גשם או שרב: "בגשם האופניים מושבתים. זה קשה, כי אין לי אוטו. אם זה גשם רגוע, אז מחכים להפוגה. בגשם רצוף לוקחים מונית או מונית שירות. ובאוגוסט? רוכבים ומזיעים. עד הקצה".

גניבות: "כשהייתי בהריון עם הבת שלי ירדתי בחודש רביעי למטה ומצאתי את המנעול על הגדר. מנעול הכי פושטי. פעם גם גנבו לי אופניים מחצר פרטית בצהרי היום. את הכיסא של האופניים הנוכחיים גם גנבו לי. אז עכשיו יש לי מנעול שהוא נורא מנג'ס ומגביל, אבל בינתיים זה עובד. בעיקרון, תמיד כשהאופניים חדשים אני מאוד מקפידה לקשור בכל שנייה. אבל עם הזמן אני משחררת. נגיד עכשיו, מחוץ לגנים, אני משאירה אופניים לא קשורים, למרות שזה מלחיץ אותי".

אג'נדה: "אין לי אוטו, וזה לאו דווקא מאידיאולוגיה. בתוך העיר לא ממש חסר לי אוטו, וזה חסכוני ככה. כמובן שהעובדה שזה אקולוגי היא יתרון בעיניי. וגם, אני אדם שלא עובד טוב עם פרוצדורות, ולכן האופניים מאוד נוחות לתפעול. בלי למלא דלק, ביטוחים, מוסכים. לרכוב על אופניים זה גם צעיר בעיניי. וזו הפעילות הגופנית היחידה שאני עושה. וגם הילדים מרוצים. וזה מסר טוב עבורם, שההורים שלהם פעילים. אנחנו לא בטטות. אנחנו זזים".

"היום זה לא נתפס כמוזרות" | גדעון אשכנזי

אישי: 52, מתגורר במיתר. פרנסה: עובד במחלקת מבקר הפנים של תרכובות ברום בבאר שבע

גדעון אשכנזי / צלם: איל יצהר

מסלול: "כבר שנה אני רוכב לעבודה שלוש פעמים בשבוע. זו נסיעה של 20 קילומטרים, רובה בשטח. מהכניסה לבאר שבע אני רוכב בשולי הכביש. זה לוקח שעה ועשר דקות. אני יוצא מהבית בחמש וחצי ומגיע ברבע לשבע. לא תמיד אני רוכב הלוך ושוב. לעיתים אשתי אוספת אותי ואת האופניים, כי אחרת אין לי פנאי, וגם מפני שבשטח אי אפשר לרכוב בלילה".

אופניים ואביזרים" "יש לי אופני שטח טובות של STUMPJUMPER דגם ספיישלייזד, שעולים בערך עשרת אלפים שקל. זה נחשב סביר. יש מי שמשקיעים 20-30 אלף שקל. לא אני. על האופניים יש מד מרחק ותאורה. על הגב אני לוקח תיק עם מחשב נייד וטלפון, ארנק וקצת ניירת, וגם מיכל מים של חמישה ליטרים".

- זה לא קצת מסורבל?

"בצבא התרגלנו ל-20 קילו, אז נשרוד את זה".

בגדים להחלפה: "אני התחלתי עם הרכיבה לעבודה רק מפני שתרכובות ברום שיפצה את הבניין והפכה אותו לבניין ירוק, וכחלק מהשיפוץ בנתה מקלחת. לפני כן, זה היה בלתי אפשרי. עכשיו יש פה תנאים מתאימים להגיע לעבודה על אופניים. יש מקלחת ויש ארון ומתקן קשירה לאופניים. אז אני מחזיק בעבודה כמה סטים של בגדים".

תגובת הקולגות: "מפרגנים. יש מי שאומרים שגם הם רוצים. בעבר אולי היו מתייחסים לזה כאל משהו הזוי. היום זה לא נתפס כמוזרות".

בזמן הרכיבה: "לפעמים אני מזמזם לעצמי שירים, אבל לרוב אני עסוק במחשבות על דברים שאני צריך לעשות בעבודה, ואם אני רוכב הביתה, אז אני חושב על דברים שאני צריך לעשות בבית. חוץ מזה, בימים אלה אני מסתכל על הגזר בשדות. לפני כן היו תפוחי אדמה. אני רוכב בטבע. אני רואה את פריחת הכלניות. זה חלק מההנאה. לרכוב על האספלט זה סתם".

תאונות: "רק החלקות כאלה, כתוצאה מטעויות שלי כמו חוסר ריכוז, אבל הכול נגמר בשריטות ושפשופים. יש בדרך חריצים ומכשולים, ובראש יש פעמון שמעיד על הנפילה הקרבה, ואז צריך ליפול כמו שצריך, עם מינימום נזק".

שרב או גשם: "בגשם אני לא רוכב, כי זה שטח. בשרב, אני יוצא מוקדם, ואז בעצם אין שרב. בשש וחצי בבוקר תמיד קריר. את הדרך חזרה, אם חם מדי, אני עושה עם אשתי באוטו".

גניבות: "לי עוד לא גנבו. לאחרים כן. הייתי שמח להכניס את האופניים לבניין, אבל זה לא עומד לרשותנו. אז אני קושר את האופניים ליד השומר עם שרשרת עבה, דרך הגלגלים והשלדה, ומפרק את הכיסא ועוד כל מיני דברים. בבית אני מאפסן אותם במחסן".

אג'נדה: "זו פעילות ספורטיבית מהנה. על הבוקר. כשאני לא מספיק, אני הולך לבריכה. מה שטוב ברכיבה לעבודה, שזה לא בא על חשבון המשפחה, כי זה לא בשעות אחר הצהרים. כשהילדים היו קטנים, והייתי צריך להכין להם סנדוויצ'ים בבוקר, זה לא התאים. עכשיו הם כבר גדלו, אז אני יכול להרשות לעצמי".

"לוקח איתי בעיות במחקר שעלו במשך היום" / פרופ' חיים סידר

אישי: 68, מתגורר בירושלים פרנסה: חוקר גנטיקה מולקולרית בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל במדעי החיים

פרופ' חיים סידר / צלם: איל יצהר

מסלול: "מהבית במושבה הגרמנית לעין כרם, וחזרה בערב. זה לוקח לי בין 25 דקות לחצי שעה, תלוי בכוח שלי ובפקקים. במכונית זה היה לוקח לי בין רבע שעה ל-40 דקות. אחת לכמה חודשים אני רוכב להרצאה או לישיבה במכון ויצמן ברחובות. מעין כרם זה לוקח לי שעתיים, כולל הפסקה של רבע שעה. אני חוזר ממכון ויצמן במונית. זה לא בלתי אפשרי לרכוב חזרה, אבל זה לוקח הרבה זמן".

אופניים ואביזרים: "TREK MADONE 5.5 בצבע אדום. יש לי גלגלים מיוחדים של DURA ACE מסיבי פחמן, שהם יותר קלים והרבה יותר טובים על הכביש. חוץ מזה יש לי מראה, שזה מאוד חשוב, והרבה פנסים. פנס קדמי חזק מאוד וארבעה פנסי רפלקטורים מאחור, מכנסי רכיבה, נעלי רכיבה וקסדה".

- ואיך אתה סוחב ציוד?

"עשיתי הזמנה מיוחדת לתרמיל קטן מאוד וקל, שמתאים בדיוק לתיקייה של דפי A4. בתיקייה אני לוקח איתי מאמרים או דפים. זה הדבר היחיד שאני סוחב. אני לא צריך יותר כי המחשב בבית מחובר למחשב במעבדה".

בגדים להחלפה בעבודה: "בעבודה אני נשאר עם החולצה שאיתה רכבתי, אבל מחליף את המכנסיים ואת הנעליים. יש לי מכנסיים ונעליים קבועים בעבודה. את המכנסיים אני מחליף אחת לשבועיים, הנעליים נשארות שם".

- וכשאתה רוכב למכון ויצמן?

"יש לי פטנט. יומיים לפני הנסיעה למכון ויצמן אני שם מכנסיים ונעליים בקופסה, ושולח בדואר מהיר".

תגובת הקולגות: "לפעמים, כשאנחנו צריכים לנסוע לפגישה באגף השני של האוניברסיטה, בהר הצופים, והקולגות שלי נוסעים באוטו ואני באופניים, ואני כמעט תמיד מגיע לפניהם, אז אני מקבל תגובה. פשוט מפני שרובם לא מתייחסים לאופניים כאל תחבורה יעילה, אלא כאל התעמלות".

בזמן הרכיבה: "אני לא מקשיב לרדיו ולא מדבר בטלפון. אם יש שיחה, אני עוצר ועונה. הדבר הכי חשוב באופניים, גם מבחינה בריאותית ובטיחותית, זה הריכוז. חייבים להתרכז בכביש ובאנשים סביב. בלי זה, אי-אפשר לרכוב. אבל יש זמנים שאתה יכול להרשות לעצמך לחשוב תוך כדי. אז אני לוקח איתי בעיות במחקר שעלו במשך היום, וחושב עליהן בדרך. זה זמן מצוין לחשוב, ולנסח תשובות. אתה לא בלחץ, ויש לך זמן להיות שקול".

תאונות: "היו לי שתי תאונות. אחת בכביש מאוד ראשי, והשנייה ליד צומת פת. זה קורה. בשני המקרים מישהו פגע בי מאחור והפיל אותי מהאופניים, ונפלתי לא טוב. באף-אחד מהמקרים לא שברתי כלום ולא הייתי צריך ללכת לבית חולים. היה לי מזל. זה לא שינה את ההשקפה שלי. אחד היתרונות של מי שרוכב באותו מסלול ובאותה שעה הוא, שהוא מכיר את כל השטיקים והרמזורים, וכל סדק בכביש. זה לא הופך את הרכיבה ללא מסוכנת, אבל זה עוזר".

שרב או גשם: "שרב לא מפריע לי, רק מגיעים קצת יותר עייפים. אם יורד גשם רציני, אני לא יוצא עם אופניים. ביום כזה אני לוקח מונית או אוטובוס".

גניבות: "ב-1973, ביום הראשון שלקחתי את האופניים לעבודה, נגנב לי גלגל, ומאז לא היו לי גניבות מהסיבה הפשוטה שאני מכניס את האופניים לכל מקום. אני אף-פעם לא משאיר אותם בחוץ. גם לא עם שרשרת. היו לי הרבה ויכוחים עם שומרים במקומות שונים, ובסוף אני תמיד מצליח לשכנע אותם. במלון קינג דיוויד לקח לי רבע שעה לשכנע את השומר".

אג'נדה: "יש ברכיבה שלושה דברים: זו דרך טובה לעשות התעמלות ולא לבזבז זמן. זהו כלי תחבורה נהדר ויעיל. ואחרון, זה כיף. אני מרשה לעצמי להרגיש קצת כמו לאנס ארמסטרונג. אני מתגבר על קושי. אני אוהב את זה שיש לי אופניים מתוחכמים ומאוד קלים. אני אוהב את תחושת ההתמודדות עם האתגר".

"לפגישות מפונפנות אני לא אגיע על אופניים" | אביעד פרידמן

אישי: 39, מתגורר בתל אביב פרנסה: מנכ"ל מוסט נכסים

אביעד פרידמן / צלם: איל יצהר

מסלול: "תלוי בימים. בראשון, שלישי וחמישי אני במשרד ברחוב מנחם בגין, אז אני רוכב מהבית, באזור כיכר המדינה, דרך אבן גבירול וקרליבך - 18 דקות. בימי שני, אני במשרד בעזריאלי - 12 דקות רכיבה. וברביעי אני לרוב בירושלים, אז אני באוטו. בשישי אני נוסע לטייל עם אשתי בפארק".

אופניים: "MERIDDA מאובזרים בבולמי זעזועים ובכיסא לילד מאחור, שבו אני מסיע את הבת לגן".

בגדים להחלפה: "בנסיעות קצרות, בטח בחורף, אני לא מזיע, אז אני רוכב בבגדים שלי. בימים שאני בעזריאלי אני גם מתעמל שם בחדר כושר, ומתקלח. ואם אני צריך להיראות רשמי יותר, אני לוקח בגדים בתיק. בימים של חליפה, אני פשוט מוותר על האופניים".

תגובת הקולגות: "רובם כלל לא יודעים איך הגעתי למשרד. אני מגיע, קושר את האופניים וזהו".

- אף-אחד לא מרים גבה או רואה בזה פגיעה בסטטוס העוצמה הכלכלית?

"לא שנתקלתי. וחוץ מזה, לפגישות שצריך להגיע מפונפן, אני לא אגיע על אופניים".

בזמן הרכיבה: "לצערי, כבר יצא לי לענות לטלפון תוך כדי, למרות שזו סכנת נפשות. לרוב אני משתדל לחשוב. חושב על העבודה, על הקהילה, על המשפחה. אבל אלה לא נסיעות ארוכות, אז כמה עמוק אפשר להגיע ב 18 דקות?".

תאונות: "שברתי פעם מרפק. איך? השתוללתי על האופניים עם הבן שלי. הוא הראה לי שהוא יודע לקפוץ עם האופניים על פס האטה, וניסיתי לעשות כמוהו. התהפכתי ושברתי מרפק. הייתי מגובס 4-5 שבועות".

גשם או שרב: "בתל אביב יש 35 ימי גשם בשנה. זו הסטטיסטיקה של המכון המטאורולוגי. מתוכם חמישה ימים הם שבתות, אז זה לא רלוונטי. מתוך 30 הימים הנותרים, גם לא כל הזמן יורד גשם. לעומת זאת, בשיא הקיץ עם הלחות המגעילה, אני אוותר על האופניים בנסיעה למשרד. אבל לעזריאלי אני רוכב, בגלל שאני מתקלח שם בכל מקרה".

גניבות: "בארבע השנים מאז שעברנו לתל אביב, נגנבו לי ארבעה זוגות אופניים. שלושה מהם מתוך חדר המדרגות כשהם קשורים למעקה. אגב, תמיד בליל שבת או מוצאי שבת, אם כי אני לא בטוח מה זה אומר. בכל גניבה הגדלתי את גודל השרשרת. נראה לי שבגניבה הבאה אשכור שומר שירכב מאחוריי.

"הגניבה היחידה שלא הייתה מתחת לבית הייתה לפני שנתיים. יצאתי ממתוקה ברחוב הארבעה וגיליתי שהשרשרת נפרצה והאופניים נגנבו. שאלתי את השומר בכניסה מה קרה, והוא אמר שניגש מישהו ופרץ את המנעול ולקח את האופניים. שאלתי אותו מדוע לא עשה כלום, והוא ענה: 'אני שומר של בית הקפה, לא של האופניים שלך', והפנה אותי לחנות ביפו, ואמר ששם אמצא את האופניים. הגעתי לחנות באיחור של 48 שעות. האופניים כבר לא היו שם, אבל מצאתי את הכיסא. בעל החנות הציע לי לקנות אופניים חלופיים, אבל העדפתי לוותר.

"במקרה אחר, לפני כחודשיים, סיימתי ישיבה במשרד, עם יואב בן יעקב, מנכ"ל פבוס אנרגיה, וירדנו יחד לקומת הכניסה, שם ראינו בחור שיושב על האופניים שלי, שרק נפרצו. כשהוא שם לב שאנחנו שם, הוא זרק את האופניים והחל לרוץ, ואנחנו בעקבותיו. רדפנו אחריו. והוא רץ ורץ, עד לגשר לה גרדיה ואז, כשהוא ראה שיואב מאוד קרוב אליו ועומד לתפוס אותו, הוא קפץ מהגשר למים של נחל איילון. פנינו למשטרה ויואב זיהה את פניו. המשטרה אמרה שהוא גנב מוכר, ומאוחר יותר נודע לנו שהוא נעצר. צחוק הגורל הוא ששבוע לאחר מכן, בליל שבת, אותו זוג אופניים נגנב מחדר המדרגות בביתי".

אג'נדה: "פעם רצתי שלוש פעמים בשבוע, אבל בגלל שאני לא מספיק והברכיים שלי כואבות, הפסקתי עם זה. רכיבה על אופניים היא דרך טובה לעשות כושר, בלי לבזבז זמן ובלי לדפוק את הברכיים. היא גם חוסכת זמן עמידה בפקקים או חיפוש חנייה, אם כי יש לי חנייה בבית ובמשרד. וזה גם אקולוגי וכיף".

"אופניים הם ספורט אגבי" | יוסי מזרחי

אישי: 51, מתגורר ברמת מוצא פרנסה: בעל חנות פיצוחים בשוק מחנה יהודה

יוסי מזרחי / צלם: איל יצהר

מסלול: "אני יוצא מהבית ורוכב דרך בית זית ויער ירושלים, עולה דרך קריית משה וממשיך משם דרך בנייני האומה, עד למחנה יהודה. הכול עליות. כשהתחלתי, לפני כשמונה חודשים, עשיתי את זה בשעה ורבע - שעה וחצי. היום אני מגיע תוך 45-40 דקות. הדרך חזרה, פחות או יותר באותו מסלול אבל בירידה, לוקחת לי 25-20 דקות.

"זו השגרה שלי בראשון-שני-שלישי. אני יוצא מהבית בשש, ובקיץ בחמש וחצי, ואני מספיק לפתוח את החנות בשבע, כשאני כבר אחרי מקלחת. ברביעי וחמישי אני צריך להיות בשוק כבר בשש בבוקר, כדי לפתוח יותר מוקדם, אז בחורף אני לא מספיק".

אופניים ואביזרים: "אני לא מבין בזה הרבה, אבל יש לי אופני שטח טובים של MERIDDA, כי בשעות הפנאי שלי אני מעדיף לרכוב בשטח. יש להם בולמי זעזועים ואבזור רגיל פלוס פנס הבהוב מאחור, כי לפעמים כשאני יוצא לדרך עדיין חושך. חוץ מזה, אני מקפיד על קסדה ועל בגדים מתאימים. בירושלים מאוד קר בחורף, אז צריך להתלבש היטב, עם גופייה מנדפת זיעה, מעיל רוח-גשם מאוד קל ותיק טוב שלא יירטב, עם כל הבגדים להחלפה. זו אופרציה לא פשוטה".

בגדים להחלפה: "אני לוקח איתי כל יום בגדי עבודה ונעלי עבודה. אני סוחב הכול על הגב. זה עוד שבעה קילו. כשאני מגיע לשוק, אני רוכב לדירה של ידידה שלי בנחלאות, שנתנה לי מפתח, ואני מתקלח אצלה".

תגובת הקולגות: "צוחקים עליי. מצד אחד, אומרים לי כל הכבוד. מצד שני, כשהם רואים אותי עם בגדי האופניים, בעיקר הטייץ, הם אומרים 'הנה ההומו הגיע'. אין להם בעיה עם הרכיבה, יש להם עניין בבגדים".

בזמן הרכיבה: "אני נהנה מהטבע. באזור שלנו יש מלא חיות שרק מתעוררות ויוצאות ליום העבודה שלהן - אם זה תנים או עופרים ואיילים. לפעמים אני רואה קבוצות שנודדות ממקום למקום בשקט, כי עוד אין כלי רכב. וציפורים. ופריחות. עכשיו השקדיות בשיאן. זה כיף. אני בא לעבודה עם אנרגיות טובות".

תאונות: "עוד לא היו לי, חמסה-חמסה. לא תאונות ולא נפילות".

גשם או שרב: "מגשם או שרב אני לא מפחד, אבל כשממש קר אני לא רוכב. בשרב אני יוצא בחמש בבוקר, ואז אני יכול להגיע מוקדם ולהתחיל את היום באיזי. אני במילא איש של בוקר. וכשיורד גשם אני לוקח ציוד מתאים, והכול בסדר. מקסימום נתפסים קצת עם גשם. אם זה לא גשם היסטרי, זה לא מפריע לי".

גניבות: "עוד לא גנבו לי. אני מחזיק את האופניים אצל אותה ידידה בנחלאות, ובבית אני מאפסן אותם במחסן. אני משתדל לא לקשור אותם סתם בחוץ".

אג'נדה: "אני בן אדם שלא אוהב לנהוג בערים עם אוטו, בגלל הפקקים והחנייה. לפני שרכבתי על אופניים נהגתי לבוא ברגל או בתחבורה ציבורית. אבל אופניים הם גם ספורט אגבי. אני גם עושה ספורט, וגם ממלא מטלות של אותו יום. כשאני גומר יום עבודה, קשה לי ללכת למכון כושר, כי אני עייף. ככה עשיתי משהו ספורטיבי, בלי לבזבז זמן".

"אשתי כבר התרגלה" | ד"ר עמי שינפלד

אישי: 52, מתגורר בגבעתיים פרנסה: כירורג לב ומנהל מרפאה בבית החולים שיבא

עמי שינפלד / צלם: איל יצהר

מסלול: "בכל בוקר אני מגיע לתל השומר מגבעתיים, 14 דקות רכיבה. פעמיים בשבוע אני משתדל לצאת מוקדם מהעבודה, או לצאת ולחזור, ואז אני רוכב הביתה דרך מודיעין. שעתיים וחצי מדלת לדלת. בשביל הכושר. בימי חמישי אני מתנדב בשדרות, אז בימי הקיץ, כשהיום ארוך, אני לוקח לשם את האופניים באוטו, וכשאני מסיים בשבע בערב אני מחליף בהיחבא את בגדיי, ויוצא לסיבוב באזור שדרות-נתיבות-סעד. סיבוב של שעה. 30 קילומטר".

אופניים ואביזרים: "יש לי 'קנונדייל' מאובזרים, עם סיבי פחם בשלדה ומערכות מתקדמות. האופניים עלו בזמנו 15 אלף שקל. אבל גם יש לי אופני שטח לימים שיש לי סידורים ואני צריך לרכוב על מדרכות או שבילי אופניים".

בגדים להחלפה: "בית חולים הוא מקום נוח מאוד להגיע אליו באופניים, כי יש מקלחת ויש בגדי חדר ניתוח. חברים שלי עורכי דין תמיד בבעיה. יש לי חבר עורך דין שבנה מקלחת במשרד שלו, כדי שיוכל להתארגן. לי אין בעיה".

תגובת הקולגות: "כשהתחלתי, לפני 15 שנים, זה היה די חריג. היום הספורט נכנס יותר למודעות. בתל השומר יש 25-20 חבר'ה שרוכבים לפחות פעמיים בשבוע, כך שיש נבחרת די מצוינת".

בזמן הרכיבה: "הרכיבה היא הזמן הכי יצירתי שלי במהלך היממה. אם זה להתכונן להרצאה, הכול מתבשל בראש. נאום הבר מצווה של הבן או הנאום בחתונה של הבת. הכול בזמן הרכיבה. וכשאני מגיע לבית או למשרד, אני מעלה על הכתב. זה הזמן לסדר מחשבות. הכול מתבהר".

תאונות: "הייתה לי תאונה אחת לפני כמה שנים, בעקבות חוסר זהירות שלי. ירדתי במהירות בכביש באזור בית שמש, ורכב בא מולי. אז הפלתי עצמי על הכביש, ונגררתי על הכביש עד שנתקעתי בו. יצאתי עם שפשופים ושריטות, אבל לא יותר מזה. זה לימד אותי כמה אנחנו פגיעים וכמה צריך להיזהר".

שרב או גשם: "אני לא אצא בגשם, אבל אם כבר יצאתי, לא אפסיק את הרכיבה. בעיקרון מזג האוויר פה אידיאלי לאופניים. אפילו בשישי האחרון, שהיה מאוד גשום, ירדתי לאזור ירוחם כדי לרכוב. תמיד יש מקום מתאים לרכיבה במרחק שעה וחצי נסיעה".

גניבות: "האופניים בבית או במשרד. בליל שבת האחרון היו לנו הרבה אורחים, אז האופניים נעו מהסלון לחדר של אחד הילדים. בתום הארוחה, כשהאורחים הלכו, האופניים חזרו לסלון".

-לסלון?

"אין לי מחסן פרטי ואני מפחד שיפרצו את המחסן הכללי, אז אני מחזיק אותם בבית. אשתי כבר התרגלה".

אג'נדה: "הרכיבה היא לפני הכול ספורט, ואני מטיף לספורט. אימא שלי בת 78 והיא מורה לספורט, היום היא מלמדת את הגיל השלישי. ומיותר לציין עד כמה זה חשוב. מעבר לזה, לדעתי אופניים הם ספורט פחות טראומטי לגוף. ספורט בריא ללב, לא סטרסנטי. מצד שני, הוא מהנה. גומע מרחקים. הנוף משתנה. חדר כושר זה סבל".

לכתבה בגלובס

Comments