אופניים או חנייה לפרייבט - מה באמת טוב לתל-אביבים?

נשלח 11 במאי 2011, 5:12 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 11 במאי 2011, 5:16 ]

אי שם באמצע, בין התנהלות דורסנית של העירייה לבין ניסיון לרצות את אחרון התושבים, עובר שביל זהב. רק לך תמצא אותו

אביב לביא | 11/5/2011 12:04
תגיות: תל אביב (סביבה),שבילי אופניים
הו, איזו מלחמה. נחמדה? לא להגזים. כצפוי, ההתנגשות החזיתית בין שתי תפיסות עולם – אופניים מול מכוניות, שבילים מול חניות – שבמרכזה עמד בשבוע שעבר רחוב בלוך, אבל בשבוע הבא זה יהיה רחוב אחר, הוציאה הרבה דם רע לטיול באוויר של תל אביב.

שלא כצפוי, החלק הטעון ביותר של הוויכוח – טעון זו הגדרה עדינה לאנרגיות השליליות שעפו שם - התחולל דווקא בתוך מחנה האופניים עצמו. על הפרק שתי מילים שבהחלט הגיע הזמן ללבן את משמעותן בתל אביב: שיתוף ציבור.
איור: מושיק לין
איור: מושיק לין

זה התחיל במאמר שפרסם ב-ynet ד"ר נח עפרון, איש מקסים ורך עד כדי התאמה גבולית למציאות הישראלית (עלה לפני רבע מאה מאמריקה), מרצה באוניברסיטת בר-אילן וחבר מועצה (בדרך החוצה במסגרת הרוטציה) מטעם "עיר לכולנו".

עפרון, דמוקרט בכל נימי נפשו, ציין שהוא תומך במהלך של העירייה להתקנת שבילי אופניים בבלוך במפלס הכביש, אבל תקף בחריפות את הדרך שבה העירייה מוציאה לפועל את המהלך הזה. הוא קבע שרון חולדאי מבין בתשתיות אבל לא בבני אדם (טוב, לא צריך להיות מרצה בבר-אילן בשביל האבחנה הזו), וטען שהעירייה כופה את המהלך על התושבים במקום לשתף ולשכנע אותם ביתרונותיו, מגלה אטימות למצוקת החניה שלהם ולא עושה מאמץ למצוא פתרונות.

בסיום המאמר הקורא הסביר (אני מניח שאני עונה להגדרה הזו) נותר מבולבל: אז עפרון – רוכב מדופלם בעצמו - בעד או נגד השביל?

אם זה לא הספיק כדי להרגיז את אנשי האופניים, גם יעל בן יפת, אף היא חברת מועצה בשלבי פרידה מטעם "עיר לכולנו", האשימה את תומכי השביל באטימות ובהתעלמות ממצוקתם האותנטית של התושבים.

לא היה צריך הרבה יותר מזה כדי שמצדדי האופניים יצאו למתקפה משולבת, לא נטולת ארס, במסגרתה הצליפו בעפרון ובבן יפת בפרט ובסיעתם בכלל: הרי "עיר לכולנו" הייתה התקווה הירוקה הגדולה, הבית הפוליטי של התחבורה האלטרנטיבית והאופניים, ומה נהיה ממנה עכשיו?

בין דורסנות לדמוקרטיות יתר
אני לא חזק באמרות שפר עתיקות, אבל אני מתאר לעצמי שאחד הפילוסופים הגדולים של אתונה כבר קבע שבחיים הכול עניין של מידה. ואם הוא לא קבע, תרשו לי לקבוע עכשיו. כולם כאן פספסו קצת במינון: עפרון בסך הכול ניסה לומר שהוא גם בעד אופניים וגם בעד דמוקרטיה, אבל כמו שקורה לפעמים לכותבי טורים (גם לי, ברור), המינונים קצת התפספסו לו ויצא שהוא המון בעד דמוקרטיה וקצת פחות בעד אופניים; ומצד שני, החבר'ה הטובים שהתנפלו עליו העלו את הווליום של הדיון לרמות לגמרי לא הכרחיות. והרי החדשות, ואפילו בחרוזים: אפשר לריב על תל אביב גם בלי להעליב.

מינון ומידתיות, והקושי האמיתי לדייק בהם, הם גם מושגי המפתח בכל מה שנוגע לשיתוף ציבור, שתי מילים שעיריית תל אביב בדרך כלל זקוקה למילון כדי להבין אותן. עד כמה עירייה צריכה לשתף את התושבים בבואה לשנות סדרי עדיפויות עירוניים, להמיר חניות בנתיבי אופניים ולשנות כללי בראשית? ומה זה בכלל "לשתף"? ונניח שהעירייה שיתפה את התושבים בתכניותיה, והם כל כך השתכנעו (סתם, בצחוק), עד שבמפגש שנערך בשבוע שעבר הציעו כמה מדיירי בלוך והסביבה לעקור שדרת עצים כדי שיהיה להם מקום לחנות. אז מה, לעזאזל, במסגרת השיתופיות ורוח הפיוס, אמורה העירייה לעשות עם רעיונות מחליאים כאלה?

בין דורסנות בנוסח המוכר, שבה קודם פושטים על הרחוב ואחר כך נזכרים לספר לדיירים מה קורה, לבין דמוקרטיות יתר שבה מנסים לרצות את אחרון המכורים למכונית הפרטית, אי-שם באמצע בין שני הקטבים האלה עובר שביל הזהב, רק לך תמצא אותו. בשביל הזהב הזה עירייה, ומנהיגות בכלל, לא רק עושה את הדברים הנכונים – אלא גם מצליחה לגייס את התושבים לצדה; בשביל הזהב הזה, לפני שמחליטים לריב עם הציבור מנסים לשכנע אותו.

דיאלוג עם התושבים והקשבה כנה למצוקותיהם הם חובתה של עירייה מודרנית, אבל הם גם האינטרס של כל מי שרוצה לראות את תל אביב עוברת מהפכה של סדרי עדיפויות תחבורתיים, סביבתיים וחברתיים. בכל מקום שאליו תגיע בשורת האופניים תמתין לה קבוצה קולנית שמבחינתה אפשר לעקור את כל העצים בעיר, לסגור את המדרכות ולבטל את האוטובוסים, העיקר שיהיה לה מקום להחנות את הפרייבט.

השאלה היא איפה יהיה הרוב. איפה יהיו האנשים שאין להם דבר נגד אופניים, אבל מחר בבוקר הם הולכים לחטוף בומבה. אם הרוב יראה באופניים אויב, אם הרוב יחשוב שעיר שמבוססת על כבוד להולכי רגל, ומתעדפת תחבורה ציבורית ותחבורת אופניים היא עיר שפחות טוב לחיות בה, יש לנו בעיה.

ומצד שני, צריך לעשות מעשה, צריך לקדם מהלכים, ואי אפשר לחכות עד שאחרון הדיירים בקומה ארבע ישתכנע. תפקידה של עירייה להנהיג, והיא צריכה להבהיר לתושבים שלא כל בעל מכונית שמשוכנע שהכביש שייך לאמא שלו יגרום לה לסגת מסדר היום שלה, ולראשונה אחרי שנות אלפיים לעירייה יש עכשיו סדר יום תחבורתי ראוי.

אז צריך למצוא את שביל הזהב, את הנקודה העדינה שמשלבת בין עשייה החלטית לבין שיתוף, הקשבה וניסיון כן לפתור בעיות. הבעיה היא שמידתיות לא הייתה עד היום התכונה הבולטת של עיריית תל אביב והעומד בראשה; השבוע התברר שגם בצד השני של הפוליטיקה העירונית היא לא מובנת מאליה, אם כי שם לפחות מנהלים על אודותיה דיונים סוערים.
 

כתבות קשורות:
Comments