כמה להט הושקע בוויכוח על חוק הקסדה. גלעד ארדן, אז חבר כנסת נמרץ באופוזיציה, החליט שכל רוכבי האופניים בישראל - ובכללם קיבוצניקים ישישים שמתגלגלים לחדר האוכל ועירוניים מהורהרים שמדוושים לאטם בשדרה - מוכרחים להקיף את גולגולתם בשכבת מגן. אוכלוסיית הרוכבים התנפלה עליו בחמת זעם. אני זוכר ריאיון אחד של ארדן באתר אינטרנט. בתחתית הטקסט התגלגלו בתוך שעה מאות טוקבקים, רובם מאוד לא ידידותיים לסביבה. ארדן חשב שהוא בא להציל את רוכבי האופניים. הם חשבו שהוא בא למרר להם את החיים.

השבוע הגיעה הסאגה הזאת לקצה בדממה קלה. ועדת השרים לענייני חקיקה קיבלה את הצעתה של שלי יחימוביץ', רוכבת עירונית בזכות עצמה, להשאיר את חוק הקסדה כמות שהוא - עם חובת חבישה לילדים ולמבוגרים מחוץ לעיר - אבל להעיף את הסעיף המחייב בוגרים לחבוש קסדה בעיר. החוק הכי לא נאכף בתולדות הדמוקרטיה הישראלית נשלח לארכיון.

פעם, חודשים אחדים לאחר שנכנס החוק לתוקף, התקשרתי לדובר משטרת התנועה, ושאלתי כמה קנסות חולקו עד כה וכמה רוכבים סיימו את הלילה באבו כביר בעוון אי-חבישה. בצד השני של הקו השתררו כמה שניות של שקט, ולאחר מכן נשמע צחוק גדול. "תרשום", הוא וידא שדבריו יצוטטו בעיתון, "לא עצרנו אף אחד, לא קנסנו אף אחד, ואין לנו שום כוונה לעשות את זה גם בהמשך. אם חברי הכנסת רוצים, שיתעסקו עם זה בעצמם".

לא אהבתי את הזלזול המופגן בבית המחוקקים - רק בישראל המשטרה בוחרת אילו חוקים לאכוף ומאילו לעשות צחוק - אבל מי אני שאבוא בטענות אל השוטרים: מעולם לא יצאתי מהבית עם קסדה, לא לפני החוק, לא בזמן החוק וכמובן לא אחריו. בעצם, "אחרי" עוד לא כאן: התיקון עבר אמנם את ועדת השרים, אבל פורמלית עדיין ממתינה לו הצבעה בכנסת. מי יודע, אולי במליאה יהיה באותו יום רק אדם אחד, ובמקרה יקראו לו גלעד ארדן.