בראש טוב: תמה הסאגה המיותרת של חוק הקסדות

נשלח 16 בינו׳ 2010, 21:40 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 3 באוג׳ 2010, 23:59 ]
מאת אביב לביא, תאריך פרסום: 10/1/2010
 
השבוע סופקה עוד הוכחה לכך שחוק שימור האנרגיה אינו תקף בנוגע לשיח הציבורי בישראל: מחלוקת שבנקודת המוצא התנהלה באופן סוער, אנרגטי וכמעט אלים, מגיעה אל קו הגמר בקול ציוץ דק. אי-שם בדרך - ולא שהדרך ארוכה מדי, כולה שנתיים במקרה הזה - כל האנרגיה והיצרים הולכים לאיבוד.

ממש כמו אצל הילדים שלי. בכל פעם שהם מפרקים לנו את עור התוף במריבה על זכויות הקניין של הביוניקל החם, אנחנו מכריזים על תורות. עד שנגמר התור הראשון, חמש דקות על השעון, הצעצוע כבר נעזב לנפשו בפינה נשכחת. אלא שהילדים בני שש (בממוצע), והמדינה עברה את השישים.

כמה להט הושקע בוויכוח על חוק הקסדה. גלעד ארדן, אז חבר כנסת נמרץ באופוזיציה, החליט שכל רוכבי האופניים בישראל - ובכללם קיבוצניקים ישישים שמתגלגלים לחדר האוכל ועירוניים מהורהרים שמדוושים לאטם בשדרה - מוכרחים להקיף את גולגולתם בשכבת מגן. אוכלוסיית הרוכבים התנפלה עליו בחמת זעם. אני זוכר ריאיון אחד של ארדן באתר אינטרנט. בתחתית הטקסט התגלגלו בתוך שעה מאות טוקבקים, רובם מאוד לא ידידותיים לסביבה. ארדן חשב שהוא בא להציל את רוכבי האופניים. הם חשבו שהוא בא למרר להם את החיים.

השבוע הגיעה הסאגה הזאת לקצה בדממה קלה. ועדת השרים לענייני חקיקה קיבלה את הצעתה של שלי יחימוביץ', רוכבת עירונית בזכות עצמה, להשאיר את חוק הקסדה כמות שהוא - עם חובת חבישה לילדים ולמבוגרים מחוץ לעיר - אבל להעיף את הסעיף המחייב בוגרים לחבוש קסדה בעיר. החוק הכי לא נאכף בתולדות הדמוקרטיה הישראלית נשלח לארכיון.

פעם, חודשים אחדים לאחר שנכנס החוק לתוקף, התקשרתי לדובר משטרת התנועה, ושאלתי כמה קנסות חולקו עד כה וכמה רוכבים סיימו את הלילה באבו כביר בעוון אי-חבישה. בצד השני של הקו השתררו כמה שניות של שקט, ולאחר מכן נשמע צחוק גדול. "תרשום", הוא וידא שדבריו יצוטטו בעיתון, "לא עצרנו אף אחד, לא קנסנו אף אחד, ואין לנו שום כוונה לעשות את זה גם בהמשך. אם חברי הכנסת רוצים, שיתעסקו עם זה בעצמם".

לא אהבתי את הזלזול המופגן בבית המחוקקים - רק בישראל המשטרה בוחרת אילו חוקים לאכוף ומאילו לעשות צחוק - אבל מי אני שאבוא בטענות אל השוטרים: מעולם לא יצאתי מהבית עם קסדה, לא לפני החוק, לא בזמן החוק וכמובן לא אחריו. בעצם, "אחרי" עוד לא כאן: התיקון עבר אמנם את ועדת השרים, אבל פורמלית עדיין ממתינה לו הצבעה בכנסת. מי יודע, אולי במליאה יהיה באותו יום רק אדם אחד, ובמקרה יקראו לו גלעד ארדן.

לא בא לנו על קסדה. היא הורסת את הכיף
לזכותם של כל הנוגעים בדבר - גם של ארדן - צריך לומר שלא מדובר בוויכוח פשוט. כמו בכל קטטה איכותית, לשני הצדדים יש טיעונים משכנעים. ארדן נפנף במחקרים המעידים על תרומתה של הקסדה לצמצום הפגיעה ברוכבים שמעורבים בתאונות. הצפיפות הגוברת בשבילי האופניים, במדרכות ובכבישים נותנת סיבה טובה לחשוש שתאונות כאלה רק ילכו ויתרבו. אם למדינה מותר לכפות עלינו חגורת בטיחות, למה לא קסדת אופניים?

המתנגדים טענו שצריך לראות את התמונה הרחבה: חובת הקסדה עלולה להרתיע את המוני בית ישראל ממעבר לאופניים, ולהשאיר אותם במכונית הממוזגת. ומדינה עם יותר מכוניות בכבישים היא מקום מסוכן הרבה יותר. לרוכבי האופניים, ובכלל. ברגע של כנות, ובלי שאף אחד ישמע, צריך להודות שהטיעונים המלומדים והמחקרים המדופלמים הם רק כיסוי לדבר האמיתי: לא בא לנו על קסדה. היא הורסת את כל הכיף. היא מסורבלת, אי-אפשר לקחת אותה לפגישות, היא מגרדת ולוהטת בקיץ ואינה מועילה בחורף.

הרי עברנו לאופניים - חוץ מהמטרות הסביבתיות הקדושות, כמובן - כי רצינו להרגיש את החופש. החופש מקסדה הוא הפרס על העבודה הקשה שאנחנו עושים ברגליים. ואת החופש הזה לא ניתן לאיש לקחת מאתנו, בטח לא בלי קרב.

בסוף, כמובן, התחזיות הזועמות מכל הכיוונים כלל לא עמדו במבחן המציאות, מהסיבה הפשוטה שהמציאות לא השתנתה. השינוי היחיד היה בסטטוס שלנו, האנשים שיש להם אופניים ואין להם קסדה: ביום בהיר אחד הפכנו לעבריינים. השבוע חזרנו להיות שומרי חוק. תודה לשלי יחימוביץ' שהביאתנו עד הלום, ולגלעד ארדן שידע לרדת מהעץ בשקט מופתי, עד כי רוב רוכבי האופניים, שרק לפני שנתיים הטילו בו את מילון הקללות השלם, אפילו לא שמו לב.
 
Comments