|
מאת אביב לביא, 21/7/2012
יוסי קליין מתאר את ההליכה על מדרכות תל אביב כתימרון במסלול מכשולים מסוכן ("אופניים במסלול האפור", "הארץ" 12.7). שנייה של חוסר ערנות עלולה לעלות להולך הרגל במפגש כואב עם אחד מרוכבי האופניים שכבשו את המדרכות ולא רואים את קליין ושכמותו ממטר. בדרך הביתה, הוא כותב, הוא שואל את עצמו "מה הסיפור של האופניים האלה?" קליין מדייק בתיאור הנעשה על מדרכות תל אביב. כמי שמכיר את המציאות הזאת משני צדיה - כרוכב אופניים וכהולך רגל - אני מזדהה עם ההגדרה של המצב כ"מערב פרוע". מדי יום מתרחשות תאונות רבות על מדרכות העיר, עם פצועים - הולכי רגל ורוכבי אופניים כאחד - בדרגות חומרה שונות. מדובר בקטסטרופה שקטה, שנתוניה לא מתועדים. גם משפחתי נכנסה לסטטיסטיקה האילמת הזאת, כשאחד מבני שבר את רגלו במפגש עם רוכבת אופניים בשדרה. קליין מיטיב לתאר את העובדות, אבל טועה בשלב המסקנות וחיפוש האחראים. יש לו טענות קשות לסגנון הרכיבה הפרוע של אנשי האופניים. גם כאן יש מידה של צדק בדבריו: רבים מהרוכבים מתנהגים, איך לומר, כמו ישראלים. בדיוק כמו שהנהגים הישראלים מתנהגים בכביש, ובדיוק כמו שהולכי הרגל הישראלים מתנהגים על המדרכה. כן, גם על הליכה רגלית חלים כללים. בסדרת תצפיות שערכתי, התברר שבכל מקום שבו יש נתיב מסומן לאופניים, למשל בשדרות רוטשילד, רוב הרוכבים דווקא מקפידים לנוע במקום המיועד להם. הולכי הרגל, לעומת זאת, מקפידים גם הם משום מה, לצעוד בשבילי האופניים. כשאני הולך עם ילדי ברחוב, אני משתדל להפעיל את שאריות הסמכות ההורית שלי ודורש מהם לשמור מרחק משביל האופניים. גם כי אני דואג לשלומם, וגם משום שההפרדה חיונית לקיומם התקין של החיים בעיר. הבעיה היא שהתביעה שלי מילדי נראית מגוחכת לנוכח העובדה ששבילי האופניים עמוסים בהולכי רגל שמתעלמים מהסימון. בקופנהאגן או במינכן זה היה עולה להם בחבטה מכוונת מכידונו של רוכב עצבני. בתל אביב עוד לא הגענו לזה. אבל פנקסנות וחילופי האשמות בין הולכים לרוכבים הם החמצה של העיקר. קליין חושש מתגובת "האקולוגים": ובכן, לפי תפישת העולם האקולוגית, המרחב העירוני המעודכן, הידידותי לתושבים ולסביבה, שייך להולכי הרגל ולרוכבי האופניים כאחד. הוא הרבה פחות שייך למכוניות. אופניים והולכי רגל לא אמורים לנוע באותו מפלס. האופניים הם כלי תחבורה בפני עצמו ולכן הם זקוקים לנתיבי תנועה נפרדים: לא על המדרכה ולא על הכביש (שם המכוניות הורגות, כמו שקליין מציין), אלא ביניהם. כך מקובל היום במטרופולינים רבים במערב. כך זה צריך להיות בערי ישראל. בעיריית תל אביב הבינו את זה באיחור מצער, אחרי ששירטטו כבר יותר ממאה קילומטרים של שבילי אופניים על המדרכות. עכשיו, בהדרגה, זה מתחיל לקרות - נתיבי אופניים מופרדים ומשובחים אפשר לראות בטיילת של תל אביב ובכמה מרחובות העיר - אבל תשתיות, כידוע, משתנות באטיות והמציאות משתנה מהר. מכיוון שאין ארוחות חינם, את מחיר העברת האופניים למפלס נפרד ייאלצו לשלם נהגי המכוניות הפרטיות. חלק מנתיבי הנסיעה יוצרו, חלק ממקומות החנייה יבוטלו. אם קליין יקרא לזרז את המהלך הזה, הוא ימצא את ה"אקולוגים" (מי אלה?) או לפחות אותי, מתייצבים לצדו. אבל יש לי חשש שמה שקליין מעוניין בו הוא סילוקם של האופניים מהעיר, או כך לפחות התרשמתי למקרא מחאתו על אובדן מקומות החנייה לטובת נתיבי האופניים. ובכן, זה לא יקרה. האופניים כאן בשביל להישאר. הם כלי התחבורה הזול, הבריא, הנוח והנקי ביותר. מה שטוב לדנים טוב גם לישראלים, וקרוב ל-20 אלף המנויים של "תל אופן" מוכיחים זאת. את הגלגל הזה, וגם את הכידון והשרשרת, כבר לא ניתן לסובב לאחור. כתבות קשורות: אפשר כבר לרכב בשבילי האופניים שנסללו ברחוב בלוך בתל אביב שבילי אופניים בת"א: הנהגים מתעלמים מהרוכבים |
Sustainability.org.il > תחבורת אופניים >