שני עולמות מתקיימים במקביל זה לזה ואני מצאתי את המסדרון הסודי שמחבר ביניהם.

13 שנים אני עובדת במשרד הממוקם בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב ורואה אנשים שנכנסים לתחנה ויוצאים ממנה עם האופניים שלהם. כל מיני אנשים. חלקם מתניידים על אופניים מחוסר ברירה ונושאים על הסבל כלי עבודה או סחורות, ואחרים מקיימים אורח חיים מתחשב בסביבה ומשתדלים לא לשחרר בהיעדר הצורך גזי פליטה רעילים.

בשנה שעברה הצטרפתי לטרנד הרוכבים מטעמי נוחות וחיסכון בדלק, וקניתי אופניים חשמליים רובוטריקיים שמתקפלים לכדי מזוודה על גלגלים. מלאת עזוז עליתי איתם לקרון הנכים ברכבת (המכונה בגלל הצפיפות, קרון הבהמות) והצטרפתי ללא קול תשואות, ללהקת הרוכבים מהפריפריה למקום עבודתם בת"א.

(האופניים שלי ואני מקופלות בקרון הנכים)

אחרי חודש שהכנסתי את האופניים למשרד וטענתי את הבטרייה החמודה שלהם בשקע הצמוד לשולחן העבודה שלי, מישהו החליט לסבך את העניינים. מהיום, פסק מנכ"ל התחנה המרכזית, אנשים שעובדים במתחם התחנה, לא יכנסו עם אופניים למתחם. נוהל חדש קבע, כי על העובדים שמתניידים באמצעות אופניים, לנעול את אלה מחוץ לתחנה ואם הם מתעקשים להיכנס עם האופניים, הם צריכים אישור בכתב מהקב"ט.

(אישור כניסה לאופניים)

סבבה חשבתי לעצמי, אלך למשרד הקב"ט, אקבל אישור ומחר כבר אדביק את הפתק על הכידון ונגמר הסיפור. אבל לא. מסתבר שהתחנה גובה אגרה של 50 ₪ תמורת הפתק הזה. זה די חצוף מצדם, חשבתי. על מה בדיוק הם גובים את הכסף? אני עובדת פה ואלה האופניים שלי והן מתגלגלות איתי למשרד, כמו מזוודה גדולה, לא תופסות מקום בחניון ולא מצריכות טיפול מיוחד.

אבל כמו ברב המקרים, אני מוחה לי בשקט בלב, לעיתים מוחה בקול רם, ובסופו של דבר, משלמת את האגרה ונותנת למנגנון להשתין עלי בקשת.

לפני שעשיתי את דרכי למשרדו של הקב"ט לקנות לי את הפתק המפוקפק, נתקלתי באינטרנט בכתבה קטנה שהאירה את עיניי.

ככל שחשבתי יותר על "עקרון הרצף התחבורתי"  כך גברה התנגדותי לשרת את גחמותיו של מנכ"ל התחנה ולקנות אישור כניסה.  הבנתי שבעצם כל אחד מ 80,000 האנשים שמבקרים בתחנה המרכזית ביום, רשאי להיכנס לתחנה עם אופניים, חוץ ממני ומעוד כמה אנשים שעובדים בתחנה. מה שאתה צריך לעשות זה לומר "אני נוסע לכפר קיש" ושער הקסמים נפתח לך ולאופניך. אתה או את, יכולים להיכנס אל הקניון לעלות עם האופניים במעלית, לקפל אותן לבגאז' של האוטובוס בקומה השביעית ולנסוע בכיף ל"נווה חמציצים".   

אז מה קורה פה בעצם? יד שמאל לא בעניינים של יד ימין? מצד אחד  אסור לי להיכנס עם האופניים, מצד שני אני יכולה להגיד שאני "נוסעת לירושלים" נניח, והמחסום מתפייד?

חיוך של ניצחון מתוק השתלט על פניי. גיליתי פרצה בחוק ואני הולכת לחמוק דרכה מחר בבוקר, כאחרון הגנבים הנמשכים לפרצות.

ובאמת למחרת, רכבתי על אופניי האדומים מתחנת הרכבת לכיוון התחנה המרכזית החדשה. בפידול איטי ובוטח קרבתי לעמדת המאבטח והפטרתי בנונשלנט: "אני נוסעת לירושלים". המאבטח הנהן בהסכמה וסימן לי "היכנסי". "נסיעה טובה" הוא הוסיף ובירך... ואני, אני באמת הרגשתי מבורכת.

איזה קטעים הא?

פיצחתי את הקוד. אני יכולה להכניס את האופניים למשרד שלי בלי לשלם את האגרה המטומטמת. מצאתי את המסדרון המחבר בין שני העולמות.

(אני על אופניים בתל אביב)

חברה שלי לעבודה, רופאה בישראל, שמגיעה אחת לשבוע למשרד רכובה על אופניה הוורודים, נתקלה אף היא בנוהל החדש. לצערי, לא זכרתי לחלוק איתה את קוד הכניסה האלגנטי שלי והיא נקלעה לוויכוח עקר עם המאבטח שהתעקש על אישור הכניסה בכתב. סמוקה מרוב עצבים, נכנסה חברתי למשרד וסיפרה לי בלהט על מאורעות הדקות האחרונות בשער התחנה.

"יקירה" אמרתי לה, "תגידי לו שאת נוסעת לירושלים", הוא חייב לאפשר לך רצף נסיעה.

"זה לא הגיוני, פשוט לא הגיוני הנוהל הזה", היא ענתה בעצבים.

"תגידי" שאלתי אותה, "איך בסוף שכנעת אותו להיכנס עם האופניים?"

"לא שכנעתי אותו" אמרה, "פשוט עליתי על האופניים ונסעתי למשרד.. הוא לא היה יכול לנטוש את העמדה שלו" הוסיפה, "אבל שמעתי שהוא הזעיק בקשר תגבורת".

"תגבורת??"

עכשיו כבר התגלגלנו מצחוק. "אמרתי לו שאני רופאה ושמחכים לי חולים במרפאה ופשוט נסעתי משם..." אמרה חברתי ועיניה דומעות מרוב צחוק.

ראיתי בעיני רוחי את הסצינה בה הרופאה היפה עטורה בשמלת וינטג' ונעלי עקב, רוכבת במהירות מתפרצת אל התחנה הכי שמורה בתל אביב, לתדהמתו של המאבטח המסכן.

היא פנתה לקליניקה שלה והחלה בקבלת הקהל, ואני המשכתי בשלי, די משועשעת אני חייבת לומר. כעבור חצי שעה הגיעו צמד מאבטחים נלהבים ושאלו אם הרופאה בעלת האופניים הוורודים עובדת כאן.

"לא!" עניתי מיד. קודם כל אני נאמנה לעובדות איתי, אחר כך לפונים למרפאה. לא אפקיר את הרופאה המסורה שמיהרה לקבל חולים, בידיהם של שני המאבטחים האלה. והחולים? נראה לכם הגיוני שהם יאלצו להתעכב בגלל השטות הזאת?

"נסו את המרפאה בקומה הראשונה. אולי תמצאו אותה שם.." שיקרתי במצח נחושה.

הנמוך מבין השניים שקלט אותי ובו בזמן התקשה להכיל את העלבון שהטיחה בו חברתי האמיצה, אמר בכעס: "היא התפרצה לתחנה עם אופניים ואין לה אישור קב"ט"!!

"אז מה!" לא הצלחתי להתאפק. "ואם היא היתה נוסעת לירושלים?"

"ירושלים זה סיפור אחר" אמר המאבטח המסכן. "זה מותר לפי הנוהל".

"אז תחשוב שהיא נסעה לירושלים" עניתי.

"אבל היא אמרה שהיא עובדת כאן" ענה המאבטח תוך שהוא מתחיל לתפוס את האבסורד שבדבריו.

עשיתי מן תנועה כזאת עם הידיים שמסכמת ללא מילים "That's life baby, deal with it". נפרדנו בחצי פיוס, תוך שאני מאחלת למאבטח, שאלה יהיו הצרות הכי גדולות שלו בקריירה.

למחרת, רכובה על אופניי ברחוב לוינסקי חשתי בהתרגשות שגברה מרגע לרגע.. אם ישב בשער אותו המאבטח שראה אותי אתמול במרפאה, הוא יאמין לי שאני נוסעת לירושלים? לשמחתי ישבה שם מאבטחת ואני אמרתי: "ירושלים". בלי "נוסעת" ובלי תוספות. ככה "ירושלים" והשער נפתח. והוא נפתח שוב למחרת, וביום שאחרי, למעשה השער נפתח לי יום אחרי יום... כבר חודשים.

"ירושלים".

בכל בוקר כשאני אומרת "ירושלים" אני נדהמת מהאופן בו המילה הזאת, טעונת המשמעות, נפלטת מתוכי כבדרך אגב ומשמשת לי כמפתח.

"ירושלים".

אולי אנסה מחר לומר "ירושלים של זהב"? האם גם אז יפתח בפני השער בקלי קלות?

לא ניסיתי.

הסתפקתי בירושלים.

הסתפקתי בניצחון הקטן שלי ובמחשבות פרועות על ימים אחרים בהם אוכל לומר "דמשק", "צור" ואפילו "קהיר" ופשוט אסע לשם. באופניים.