מעורר רחמים: על הכשלון החרוץ של הישראלים

נשלח 30 ביולי 2012, 11:42 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 7 באוג׳ 2012, 4:51 ]
5/8/2012
בישראל, על אוכלוסייתה הנושקת ל־8 מיליון בני אדם, יש רק כ־27 אלף בני אדם רשומים כעוסקים בספורט אישי. אחד מכל 290 אנשים. 0.3%.
 
למה אין סבסוד של חוגים של ענפים שאותם המדינה בוחרת לטפח על פי קריטריונים נמדדים? למה הם ממשיכים להתגאות בפרס מטופש של מיליון שקל לספורטאי שיזכה במדליית זהב במשחקים האולימפיים, בזמן שעשרות ענפים משוועים לכסף הזה כדי להתקיים?
 
הרבה אנשים בישראל עושים ספורט. ספורט עממי, מטעמים חברתיים ו/או בריאותיים ו/או הישגיים, מתרחש כל הזמן בישראל. נסיעה קצרה בשעות הערב המוקדמות של יום שישי בכבישים עוקפים שונים תגלה מספר גדול של הלכים ושל רצים, וממש לא מדובר רק בתל אביב, שבה השבילים הופכים צפופים יותר ויותר עם הזמן. מספר רוכבי האופניים בעלייה מתמדת, וכמות האנשים שרצים למרחקים ארוכים נראית כמכפילה את עצמה בכל שנה. (7 ענפים שבהם ישראל צריכה להשקיע, ניצן פלד, כלכליסט, 5/8/2012)
 

האמת היא שאין לנו הרבה מה למכור ברוב ענפי הספורט. לא בשחיה, לא בג'ודו, לא בבדמינטון, לא בהתעמלות ולא בטניס, אבל הספורטאים שלנו לא אשמים, הם פשוט לא מספיק טובים (המסקנה? קיראו את הטוקבק בתחתית הכתבה)
נח קליגר, 30/7/2012

זה ממש לא היה היום של הספורטאים הישראליים במשחקי לונדון. לא בשחיה, לא בג'ודו, לא בבדמינטון, לא בהתעמלות ולא בטניס. כל ששת הספורטאים שלנו נחלו כשלון חרוץ, לעתים אפילו מעורר רחמים. ואין ברצוני, חלילה, להקניט אותם או לבוא אליהם בטענות.

הרי הם ללא ספק השתדלו ועשו הכל אשר הם מסוגלים לעשות. הם נתנו את הטוב ביותר מעצמם. אלא שהטוב ביותר של מרבית הספורטאים שלנו אינו טוב מספיק לרמות בהן הם נדרשים להתחרות. ברור שהם אינם אשמים. הם פשוט, מה לעשות, לא טובים מספיק.

אמת, יש ענפים בהם היה ברור מראש לכולם שהנציגים שלנו לא יצליחו במשימתם, כמו למשל, שחקן הבדמינטון מישה זילברמן או המתעמלת ולריה מקסיוטה. ועל כן לאיש לא היו ציפיות. אלא אם זהו המצב, למה בכלל נשלחו ללונדון? אך זהו כבר סיפור אחר אשר בו יש לדון בנפרד ולעומק.

אך היו גם ענפים בהם היו ציפיות גבוהות דווקא. כמו בשחיה למשל. רק לפני שבועות בודדים, בעיר דברצן בהונגריה, הצטיינו שחייניות ושחיינים שלנו באליפות אירופה. אלא שביום ראשון ושבת התברר באופן מוחלט שדברצן לא היוותה קריטריון אמיתי.

 וכאשר הגיע בלונדון, "הדבר האמיתי" - חזרו נציגי ישראל לרמתם הרגילה, כלומר לדרג השני - אם לא לשלישי - בעולם. ועתה לטניסאית הבכירה שלנו, שחר פאר, ששיחקה נגד מריה שראפובה. זו לא הייתה תבוסה. זו הייתה "הוצאה להורג" במלוא מובן של הביטוי, עד כדי כך הייתה שראפובה גדולה על שחר פאר.

גולן פולק נזרק באוויר. ספורט זה לא בשבילנו (צילום: גטי אימג'ס)
גולן פולק נזרק באוויר. ספורט זה לא בשבילנו (צילום: גטי אימג'ס)

היום הוא רק היום השלישי של משחקי לונדון ובימים הבאים יכנסו ספורטאים ישראלים לא מעטים גם הם למעגל התחרויות. בואו נקווה שלפחות אחדים מהם יצליחו יותר מאשר הצליחו הנציגים שלנו עד עכשיו, אם כי עלינו לדעת שלישראל אין הרבה "מה למכור" ברוב ענפי הספורט הבולטים והפופולארים בעולם. אנחנו פשוט טובים יותר בהיי-טק, במדעים, במחקר, במלחמות. וגם ב"פשלות" מכל המינים. אך זהו כבר סיפור אחר לחלוטין.

שכחו אצלנו כי באליפות אירופה לא משתתפים מרבית הכוכבים של הענף, למשל האמריקאים, האוסטרלים, הסינים, היפנים, הברזילאים. מה עוד שלדברצן לא הגיעו רבים מהטובים באירופה.
 

טוקבק:

הכותרת של הכתבה ב-ynet פופוליסטית, אבל בגוף הכתבה כתוב: "הרי הם ללא ספק השתדלו ועשו הכל אשר הם מסוגלים לעשות. הם נתנו את הטוב ביותר מעצמם. אלא שהטוב ביותר של מרבית הספורטאים שלנו אינו טוב מספיק לרמות בהן הם נדרשים להתחרות. ברור שהם אינם אשמים. הם פשוט, מה לעשות, לא טובים מספיק.".
עם המסקנה הזו קשה להתווכח. המסקנה האופרטיבית צריכה להיות שבמקום להשקיע במספר קטן של ספורטאים שלא יביאו שום הישג, צריך להשקיע בספורט עממי להמונים. התועלת למדינה ולתושבים תהיה גבוהה בהרבה מה"כבוד" שיכולה להעניק לנו מדליה אולימפית.

כתבות קשורות:
 
 
Comments