רוכבים אל הלא נודע: מסלולי האופניים הנוראיים ביותר בתל אביב

נשלח 23 בספט׳ 2010, 1:49 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 23 בספט׳ 2010, 1:57 ]

רגע לפני אירוע רכיבת האופניים המיוחצן "סובב תל אביב", זמן תל אביב מציג: שלושה מסלולי רכיבה מאתגרים בלב העיר, שלעירייה ממש אין מה להתגאות בהם

כתבי זמן תל אביב | 22/9/2010 10:42
קשה היה לפספס בשבועות האחרונים את הפרסומים של עיריית תל אביב לקראת אירוע רכיבת האופניים סובב תל אביב, שייערך ביום שישי הקרוב (24.9).
רחוב בוגרשוב
רחוב בוגרשוב צילום: זמן תל אביב

"אירוע האופניים הגדול של ישראל", נכתב ובאתר האינטרנט של האירוע סופרים את הימים, השעות והדקות עד לאירוע, משל היה זה גמר "כוכב נולד".

ניכר כי האירוע הוא מקור גאווה אמיתי לעירייה, אשר משתדלת בכל מאודה לשווק את העיר כידידותית לרוכבי אופניים. ולכאורה, לעירייה אכן יש סיבה לגאווה: מדובר באירוע מושקע ביותר, שלכבודו ייסגרו לראשונה נתיבי איילון לתנועת כלי רכב למשך ארבע שעות תמימות, ויכלול מסלולים תחרותיים ומסלולים עממיים לכל המשפחה.

אך אליה וקוץ בה: כל מי שבאמת מנסה ליישם את הסלוגן של העירייה "אופניים, הרכב שלך בעיר" יודע שמדובר בעניין לא פשוט בכלל, במקרה הטוב, ובסכנת נפשות של ממש, במקרה הרע.
ראשית, אף שהעירייה מתגאה מאוד בסימון מאה קילומטרים של שבילי אופניים בעיר, צריך להגיד את האמת: מרבית השבילים אינם עוברים במרכז ההומה של העיר אלא באזורים כגון פארק הירקון והטיילת, שהרוכבים בהם עושים זאת בדרך כלל לשם הספורט וההנאה ולא בשביל להגיע לעבודה.
אין שום רצף הגיוני

אך אם צריך להצביע על הדבר העיקרי שמאפיין את שבילי האופניים, שסומנו בשנים האחרונות ברחבי העיר, יהיה זה חוסר תכנון מראש. גם בכירי המתמטיקאים לא יצליחו להבין את הלוגיקה שמאחורי השבילים:

אין שום רצף הגיוני שמחבר אותם, וחלקם מסתיימים בפתאומיות, אבני השפה לא תמיד מונמכות כדי לאפשר ירידה ועלייה נוחות, ויותר מכול – שבילי האופניים במרכז העיר לא נראים כמו הדרך הקלה והבטוחה להגיע מנקודה לנקודה, אלא יותר כמו מסלול מכשולים אתגרי לחובבי ספורט אקסטרים. לכו תנסו לא להיהרג. וגם לא להרוג מישהו אחר.

כשאלו פני הדברים, האם באמת יש סיבה לחגיגה? אירוע סובב תל אביב רחוק מלשקף את המציאות עבור רוכב אופניים תל-אביבי. ההחלטה לסגור את נתיבי איילון לצורך האירוע היא אבסורדית, שכן הרעיון מאחורי רכיבת אופניים בתוך העיר הוא למצוא את הדרך לרכוב לצד כלי הרכב המנועיים, כשהאחד לא מפריע לשני.

סגירת נתיבי איילון אכן הופכת את הרכיבה על אופניים בעיר להרבה יותר נוחה ופשוטה, אבל מה יקרה בפעם הבאה שנרצה להגיע באופניים מכיכר המדינה לדרך קיבוץ גלויות? נרים טלפון לדודי כהן שיסגור לנו לכמה דקות את איילון דרום?

אז במיוחד לאלו שרוכבים על אופניים בימי שגרה, בלי סגירות כבישים ואבטחה משטרתית, "זמן תל אביב" מציג: שלושה מסלולי רכיבה מאתגרים, שלעירייה אין ממש מה להתגאות בהם.

מסלול א': בדרך לפארק

עזבו אתכם מהרעיון של לרכוב על אופניים לעבודה. זה רעיון רע. תחשבו על זה, מלבד הסכנות שאורבות לרוכב האופניים הממוצע ברחבי תל אביב, הרי שאם הצלחתם להגיע לעבודה בלי לעבור בדרך באיכילוב, כנראה שתגיעו מזיעים ודביקים. חוויה לא נעימה. בעיקר לסובבים אתכם.

אז החלטתי לצאת לרכיבה בפארק הירקון. הרי בפארק יש קילומטרים על קילומטרים של שבילי אופניים מסומנים. אירופה. מצד שני, איך לעזאזל מגיעים אליהם?

התחלתי את מסעי לעבר הפארק באבן גבירול פינת החשמונאים, עניין של פחות משלושה קילומטרים. נדמה שבעיריית תל אביב החליטו שבשלושת הקילומטרים האלה הם יציבו כל אינסטרומנט אפשרי: תחנות אוטובוס, עמודי תאורה ודוכני פיס הם חלק בלתי נפרד משביל האופניים ומאלצים את הרוכבים לחתוך ימינה ולרכוב על השביל להולכי רגל.

אבן גבירול
אבן גבירול  צילום: זמן תל אביב

אבל למה להתעסק בזוטות? ברגע שמתרגלים לזיגזוגים, הרכיבה הולכת די חלק. ופתאום, בלי הכנה מוקדמת, נגמר השביל.

סמוך ללונדון מיניסטור הוא הופקע לטובת אתר הבנייה של מגדלי G ואת המדרכה הצרה שנותרה לפשוטי העם, שלעולם לא יוכלו לרכוש דירה בבניין המתהווה, צריכים לחלוק הולכים ורוכבים גם יחד. אחרי אתר הבנייה שביל האופניים חוזר לסורו אך לא לאורך זמן. מעת לעת הוא נעלם וחוזר למקטעים קצרים – כך עד ז'בוטינסקי.

כשכבר חשבתי שמעתה והלאה הדרך אל הפארק תהיה סוגה בשושנים, גיליתי שוב את החשיבה האבסורדית של העירייה: מתקן לקשירת אופניים הוצב צמוד לשביל, והתוצאה: כל האופניים הקשורים למתקן חוסמים את השביל. מי הגאון שחשב על זה?

או-טו-טו מגיעים, אפשר לראות את הפארק באופק. רגע. איך לעזאזל מגיעים אליו? כמו משה המביט אל הארץ המובטחת, כך הבטתי אל הפארק והבנתי שרכובה על אופניים אני לא אגיע אליו. שבע מדרגות מפרידות ביני לבין הפארק, ומאלצות אותי לרדת מהאופניים ולהתגלגל יחד עמם במורד המדרגות. סוף טוב: הגעתי לפארק, שלמה ובריאה, ללא פציעות פיזיות. אבל בחיאת, למי יש כוח לרכוב עכשיו?

רכבה וכתבה: ענת משה
מסלול ב': בדרך לעבודה

תמיד העדפתי להצניע זאת מחשש לתגובתו של אביב לביא, אבל זו האמת: במשך תקופה ארוכה הגעתי לבית מעריב ברחוב קרליבך באמצעות מכונית. כשגרים ברמת אביב או בראשון לציון אפשר להבין את זה. כשיוצאים מרחוב זמנהוף ונוסעים כעשר דקות, קילומטר וחצי בקו אווירי, זה פחות מתבקש.
הסיבה פשוטה: בכל פעם שניסיתי לנסוע באופניים לעבודה - זה הסתיים בתקרית. בצבא היו קוראים לזה "כמעט ונפגע", היו עושים תחקיר ומשאירים שבת. ברחוב את סתם כמעט נהרגת וממשיכה בשגרת יומך. 

זה מתחיל ברחוב עצמו, שיש בו תנועה ערה יחסית בשל בתי המלון בקצהו. כשאת רוכבת בכביש – קיימת סבירות גבוהה שתיתקלי בנהג מונית, וכולנו מכירים את ההשלכות. הרכיבה על המדרכה סובלת מנקודת תורפה אחרת: מכוניות שיוצאות מחניות גורמות לך להטות את הכידון בפתאומיות ולברך הגומל.

בהמשך פונים ברחוב קינג ג'ורג' – שנסיעה בכביש בחלקו הצפוני (כיכר מסריק) היא סבילה, אבל לאזור שמדרום לסנטר לכיוון אלנבי, אין מה להגיע עם אופניים. בגלל קהל הולכי הרגל הגדול, ההומלסים, מעקה האלומיניום מסביב ל"קסטרו" והאוטובוסים – סביר שתרדו מהם ותלכו אתם לצדכם. כשדחפורי העירייה יגיע גם לציר זה – יש לקוות כי הטעות של אבן גבירול לא תחזור על עצמה ויוקדש נתיב לאופניים על הכביש, ולא על המדרכה.

רחוב קרליבך
רחוב קרליבך  צילום: זמן תל אביב

"המסלול" שלי, למזלי, לא מחייב הגעה דרומה, אלא פנייה מזרחה וטיפוס במעלה שדרות בן ציון - שם, ובניגוד לשדרות רוטשילד, דווקא נותנים כבוד למסלולי האופניים.

עם זאת, ההגעה למתחם הבימה יצרה בשנתיים האחרונות בעיה נוספת: השיפוץ המתמשך של התאטרון והמתחם סביב לו צמצם את אפשרויות הרכיבה. עם חידוש המתחם נסלל מחדש הכביש ברחוב מרמורק, אבל שוב נפקד מקומו של נתיב לאופניים.

ההגעה לשדרות רוטשילד מאפשרת אמנם מרחב, אך כאמור –  ולמרות הקמפיין של העירייה על כך ש"יש דברים שלא מתערבבים" – רוכבי האופניים אינם יכולים לרכוב בשביליהם בחופשיות, בלי להסתבך ברצועה של כלב סורר.

או אז, אחרי גיחה לרחוב החשמונאים, מגיעים לגולת הכותרת: רחוב קרליבך. אם אתם נוסעים בכביש לכיוון צומת מעריב, אחד הצמתים העמוסים, הרועשים והמפויחים בלב תל אביב – תמצאו עצמכם מנסים לתמרן בפקק בשעות הבוקר, נושאים תפילה מאחורי משאית עמוסה ומנסים לעקוף מכוניות שחונות בחניה כפולה.

אם בחרתם בדרך "הבטוחה" שעל המדרכה הדרומית תיפטרו מההנחה המוטעית שהיא "בטוחה". תחנות אוטובוס, תמרורים, כיסאות של פלאפליות וטוסטוסים חונים (ע"ע הדרך באבן גבירול) כבר יגרמו לכם להגיע לעבודה ולהרגיש צורך עז לחזור ולנוח בבית.

רכבה וכתבה: הילה קובו
מסלול ג': בדרך לים

אין דבר יותר תל-אביבי מלנסוע לים באופניים, רק חבל שאין נתיב אחד לרפואה עבור רוכבים מלב העיר עד הטיילת. כמי שגר ברחוב בר כוכבא, מדרום לבוגרשוב, הדרך הקלה עבורי להגיע לים היא "לתפוס" את בוגרשוב ולגלוש מערבה עד החוף הנושא את שמו.

חוף בוגרשוב
חוף בוגרשוב  צילום: זמן תל אביב

עד לרחוב שלום עליכם – השד לא נורא והרכיבה בטוחה למדי. מיד לאחר מכן מכוניות מורשות לחנות לצד המדרכה ומרחב המחיה לאופניים מצטמצם.

מאותו רגע כל מחשבה על רוכבי הדו-גלגליים מקרית בהחלט: מעידים על כך השולחנות והכיסאות של הגלידריות ובתי הקפה; וכן הנמכה קלוקלת של אבני שפה: הנמכה לא מספיקה, ולא לאורך כל פסי החצייה, כך שאופניים ועגלת תינוק אינם יכולים לעבור בו בזמן.

בהגעה לשטח שאחרי רחוב הירקון, ולפני הירידה להרברט סמואל, מגלים הברקה נוספת של העירייה: מסלול המיועד לכלים המתניידים על גלגלים, אבל לא רחב ומשופע היורד היישר אל הרחוב, אלא צר, המחולק קטעים-קטעים, שלא ניתן לעבור אותם ברכיבה רצופה, ושלעתים קרובות מזדמן בו "פקק" של עגלות תינוק ואופניים.

הנסיעה מהחופים במרכז עד טיילת רדינג המבורכת עדיין עמוסה בבעיות, אבל זה כבר סיפור אחר.

רכב וכתב: ישי רביב
 

כתבות קשורות:
Comments