ירוקים אמיתיים יכולים להיות תל-אביביים, אפילו עדיף כך

פורסם: 25 באוק׳ 2009, 14:07 על ידי: Sustainability Org
מועד פרסום: 18/10/2009, מאת אביב לביא
 
הרגע האסוני ביותר בתולדות יחסינו עם הסביבה היה כשהחלטנו שאנחנו אמריקה, ויצאנו לכבוש את הספר, כלומר את שלושה ורבע הדונם הפנויים בין פתח תקווה לכפר סבא, וליישב אותו בסדרות של פרוורי שינה אמריקניים. עד שמשהו בחלום השתבש.
 
הפסקתי לספור כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה, בגרסאות יותר או פחות המומות, בשנים האחרונות. והתשובה היא: כן, אני. אותו אחד שכותב בעיתון על עניינים ירוקים, ומדי פעם שותל איזה טיפ איך להפוך את העניינים לקצת יותר ירוקים. ולא סתם בתל אביב אני גר - אלא בלב המפויח שלה, עשרים מטר מאבן גבירול מאותגר האגזוזים. מדווש על האופניים בין מנועי האוטובוסים הנוהמים, ומוטרד ממצב הסביבה.
 
ואני מבין שיש כאלה שזה נראה להם קצת מוזר, אבל זה רק מפני שבישראל - ושאף אחד לא ייעלב באופן אישי - עולם המושגים הסביבתי תקוע אי-שם בפרה-היסטוריה של התחום. בישראל עדיין חושבים שאורח חיים אקולוגי זה לקום בבוקר ולראות ירוק בעיניים. לא שיש לי משהו נגד האפשרות הזו, אבל להיות ידידותי לסביבה זה לנסות לשפר אותה. מעבר לכפר אולי מרחיק אותנו מהעשן, אבל לא תורם דבר להפחתת כמויות הפליטה שלו.
 
ברוב המקרים זה הפוך. שם המשחק הוא הפחתת טביעת כף הרגל הסביבתית: כמות המשאבים שכל אחד מאתנו צורך כדי לנהל את חייו. ולמי שגר בעיר, באופן כמעט אוטומטי, יש טביעת רגל קטנה יותר. לא משום שבעיר צורכים פחות חשמל או ממחזרים יותר, אלא בגלל תנאי הפתיחה: כשעשרות אנשים גרים אחד מעל השני (קוראים לזה בית דירות), כל אחד מהם צורך חלקת אדמה קטנה יותר; כדי שתוכלו להדליק אור ולפתוח ברז בדירה העירונית שלכם, לא היה צורך למתוח עשרות קילומטרים של צינורות וכבלי חשמל, ולכסח כמה הרים כדי להתקין תשתיות.
 
כל הפעולות האלה נדרשות במקרים שהמדינה מחליטה להקים מצפה נידח בגליל, שהמגורים בו נותנים הרגשה אקולוגית מאוד.
 
בואו לא ניתמם: איש לא מתעקש על המגורים בעיר כי הם ידידותיים יותר לסביבה, ואני לא מצפה ממי שגר במצפה בגליל שיארוז את הפקלאות ויחזור לאלנבי רק בשם הירוק, אבל אם כבר אתם ממילא באלנבי, אתם מוזמנים להרגיש עם זה בסדר גמור. השטחים הפתוחים בישראל מתכווצים בקצב מבהיל, נשאר כאן די מעט טבע, ואם נתעקש לגור בטבע הזה, באותו רגע הוא יפסיק להיות טבע. חיים ירוקים זה לטייל בטבע, להשאיר אותו כמו שהיה לפני שבאנו (זאת אומרת, בלי שקיות במבה), ולחזור לבית שלנו בעיר.
 
אם ישראל היא לא כבר עכשיו המדינה הצפופה בעולם המערבי, היא בדרך הבטוחה לשם. פעם אמרו שזה יקרה ב-2020, אבל לנו הרי יש נטייה להקדים את זמננו. הרגע האסוני ביותר בתולדות מערכת היחסים שלנו עם הסביבה הוא זה שהיבטנו במראה והחלטנו משום מה שאנחנו אמריקה. באותו רגע יצאנו לכבוש את הספר, כלומר את שלושה ורבע הדונם שנותרו פנויים בין פתח תקווה לכפר סבא, וליישב אותו בסדרות שלמות של פרוורי שינה אמריקניים, עם צמודי קרקע+מדשאה+כלב+שתי מכוניות, שאגב יש להן תעסוקה מלאה: בבוקר הן יוצאות למסע פיזורים משפחתי בגנים, בבתי הספר ובעבודה, בצהריים מסע איסוף, אחר הצהריים פיזור בחוגים ובערב איסוף.
 
בין לבין נוסעים לסופר, נוסעים לחברים, נוסעים לסידורים, נוסעים ונוסעים ונוסעים. התוצאה של כל הנסיעות הללו היא שכדור הארץ מתחמם, יש יותר בצורות, פחות מים, ואז רשות המים נותנת הוראה לייבש את המדשאה שליד הצמוד קרקע ומחרבת את החלום האמריקני. אופס, משהו כאן מתחיל להשתבש.
 
הגיבורים הירוקים של תל אביב מייצגים את האנטי-תזה. הם, כמו שביקש פלאטו שרון בשעתו, קמים בבוקר, מסתכלים בראי ושואלים "מה אתה עשית בשביל מדינה?" והם עושים הרבה, לאו דווקא בשביל המדינה. בשביל הפלנטה, בשביל הקהילה, בשביל הילדים וגם - זו ממש לא בושה - בשביל עצמם.
 
האנשים היקרים האלה קמים בכל יום לעוד בוקר של אספלט, ומוכיחים שאפשר לצבוע את האספלט בירוק. האנשים האלה מוכיחים שאפשר לחיות בעיר חיים בני קיימה, שיש דבר כזה "טבע עירוני", שיש קשר הדוק בין סביבה לחברה, בין אקולוגיה לאקולוגיה אנושית, בין מה שאנחנו אוכלים למי שאנחנו. תנו להם כבוד, לגיבורים הירוקים של תל אביב, כי בלעדיהם העיר הזאת הייתה הרבה יותר אפורה.
 
לכתבה ב-nrg
Comments