שנה וחצי חלפה מאז שהכריזה ממשלת ישראל מלחמה על התלות שלה ושל העולם המערבי בנפט. 1.5 מיליארד שקל הוקצבו אז למימון "תוכנית לאומית להפחתת התלות העולמית בנפט לתחבורה", שעל ביצועה הופקד משרד ראש הממשלה, באמצעות המועצה הלאומית לכלכלה. התוכנית נועדה לתמוך במחקר ובפיתוח של תחליפי נפט בתחבורה - כמו שימוש בדלקים ביולוגיים, תחליפי דלק מגז, רכב חשמלי והגברת הנצילות במנועים. זאת, משום שכ-60% מהנפט המופק בעולם משמש להנעת כלי רכב.
ההחלטה על התוכנית התקבלה לאור הערכות כי מחירי הנפט ימשיכו להאמיר בשנים הבאות בעקבות הביקושים הגואים, בעיקר בהודו ובסין, ויביאו להגברת התלות האסטרטגית המסוכנת של מדינות המערב במדינות לא דמוקרטיות ואף עוינות לישראל, השולטות במאגרי הנפט המידלדלים.
אלא שבתקופה שכבר חלפה מאז ההכרזה על התוכנית, מחיר חבית נפט דווקא ירד, והתוכנית לא צברה עדיין תאוצה. רק בחודש שעבר למשל מונה לה מנהל ראשון - וגם הוא ייתקל בקשיים הביורוקרטים שאותם התוכנית מבקשת לחסוך מהיזמים, מהמדענים והמשקיעים.
ביום רביעי הקרוב תקיים התאחדות התעשיינים כנס בנושא האתגרים בפיתוח שוק של תחליפי דלקים בישראל, במסגרת תערוכת הקלינטק הבינלאומית בגני התערוכה. כינוסם של כלל פעילי הקלינטק והרגולטורים הרלוונטיים היה הזדמנות לכנס כמה מהם לפאנל מקדים, כדי לחשוף את אלה שמבקשים לחולל את המהפכה הכלכלית הבאה, את האתגרים שעומדים בפניהם - ואת תשובת הרגולטורים.
הוותיקה מבין החברות המיוצגות בפאנל היא קיימא (Kaiima) ממושב שרונה שלמרגלות הר תבור, המעסיקה לא פחות מ-200 עובדים בהשבחת גידולי שדה (אגרו-ביוטכנולוגיה). זאת, לאחר שפיתחה טכנולוגיה שמאפשרת יבול גבוה ועמיד למחלות. מכאן, קצרה היתה הדרך של החברה לתחום הביו-דיזל, שם היא נחשבת למובילה עולמית בהפקתו מצמח הקיקיון.
"יש לנו מעבדה של 500 דונם, שבה הצלחנו לפתח זנים חדשים של קיקיון נמוך, המתאים לקציר המכני. אנחנו מגיעים כיום לעלות הפקת ביו-דיזל במחיר של 85 דולר לחבית - והיעד הוא להגיע ל-65 דולר לחבית, באמצעות הגדלת היבול לדונם, הגדלת שיעור השמן בגרעין הקיקיון והורדת רעילותו", מספר סמנכ"ל הכספים של קיימא, עמרי רוטמן. קיימא כבר מוכרת ותומכת בפרויקטים בעולם (בפנמה, בהאיטי, במקסיקו, בקזחסטן ובארה"ב), ועד כה גייסה כ-30 מיליון דולר מקרן קליינר-פרקינס (אחת המובילות בעולם), קרן ההון סיכון DFJ, בית ההשקעות תמיר פישמן וחברת מיצוי היפנית.
חברה מבטיחה נוספת, אשר החלה בתמיכת חממה טכנולוגית ממשלתית, היא טרנס ביו-דיזל, אשר הוקמה ב-2007 בשפרעם על ידי ד"ר סובחי בשיר, ומוחזקת כיום בבעלות משותפת לו, לבית ההשקעות אלטשולר שחם ולקרן אקווה-אגרו של קבוצת גאון.
טרנס פיתחה אנזימים עמידים להפקת ביו-דיזל גם מחומרי גלם זולים ונחותים יותר, כמו שמן ומתנול, שהאנזימים המפותחים כיום בעולם מתקשים לפעול בסביבתם. החברה הצעירה פועלת במספר רב של מקומות בעולם (בארה"ב, ביפאן, בבריטניה, בהולנד ועוד), ומכרה מתקנים ניסיוניים בכמיליון דולר מתחילת השנה. "הפכנו לאתר תיירותי. כל שבועיים מבקרים אצלנו אנשים מכל העולם", מספר בשיר. "האנזימים שלנו עמידים לכוהל, בעוד שאצל המתחרים שלנו האנזימים לא מחזיקים בו יומיים. חברות ענק מנסות לעשות זאת, אבל לא מצליחות".
את המפעל שלו בישראל הקים בשיר בסיוע חברת גרין-סיטי, המפתחת מתקנים להפקת ביו-דיזל מפסולת שמן. החברה גייסה עד היום מיליוני שקלים והקימה מתקן פיילוט להפקת 700 ליטר ביו-דיזל בשעה בבית נקופה, לצד מתקני ניסוי שהקימה בשותפות עם יזמים מקומיים בברזיל, באיטליה ובמונטנגרו. "אנחנו משתמשים לייצור ביו-דיזל בחומרים נחותים כמו פסולת, ביוב ובוצה, כל מה שהוא שמן ושומן מהחי והצומח, לא משנה באיזה מצב", מסביר רובי זומר, מנכ"ל גרין-סיטי, ומציין כי החברה בדרך לחתימת הסכם להקמת מתקן הפקת ביו-דיזל בתפוקה כמעט משולשת באזור המרכז.
לצדו, מאזין לדברים רענן הרצוג, מבעלי יוניברב (UniVerve), אחת מספקיות השמנים לגרין-סיטי. יוניברב פיתחה טכנולוגיה ליצור שמן ממיקרו אצות שהיא מגדלת בפארק רותם במים מליחים - וקבעה לעצמה יעד לייצור מסחרי של אצות במחיר שווה ערך של 70 דולר לחבית. "לשמן יש דרישה אדירה בעולם, למשל בענף התעופה, שכבר סובל מקנסות שמוטלים עליו בגין זיהום", מסביר הרצוג, ומספר כי החברה בדרך להקמת חווה מסחרית ראשונה לגידול אצות במרכז המדינה.
"את כל החברות הללו אנחנו מכירים על בסיס יומיומי", אומר עודד דיסטל, מנהל המטה לקידום השקעות במשרד התמ"ת, ומציין כי כמה מהן אף נתמכו בתקציבי המדען הראשי במשרד. אלא שאין בעובדה זו כדי למנוע מהיזמים למתוח ביקורת על מודל התקצוב.
"הכסף נגמר לי בתוך שניות"
"אנחנו נתמכי מדען, אבל יש לזה מחיר", אומר הרצוג. "סכומי הכסף לא גבוהים, ואנו נדרשים להביא מימון משלים. מצד אחד, זה לגיטימי לדרוש זאת, אבל מצד שני, נוצר מצב אבסורדי שבו דווקא מי שלא צריך את סיוע המדען ניגש אליו, כי צריך להיות בעל יכולת פיננסית כדי למנף את מה שהמדען יכול לתת. אם אישרו לי תמיכה בשיעור 40% מתקציב ההשקעה המיועד, אז עד שאני לא מוציא מהכיס שלי את ה-60%, אין לי סיבה לגשת למדען.
"בנוסף, קיים חוסר קורלציה בין תנאי המימון לבין חברות בתחום שלנו. המדען מסוגל לתמוך בחברה לזמן מסוים ובסכום מסוים, אבל בתחום שלנו, בניגוד להיי-טק למשל, לוקח זמן רב יותר עד שמגיעים לפיתוח מסחרי, וטווח ההגעה שלי למתקן הדגמה הוא הרבה יותר יקר וממושך ממה שהמדען מגבה. בשנתיים האחרונות קיבלתי מהמדען 350 אלף דולר - בעוד שאנחנו שמנו מכספנו 1.5 מיליון דולר, והם הולכים להיגמר".
מה שעוד מטריד את הרצוג, כמו גם את יתר היזמים בפאנל, הוא דווקא הייעוד המבוזבז של הכספים שכבר מושקעים בענף. "חלק ניכר מהכסף מושקע במקומות מיותרים, שהמדינה היתה יכולה לחסוך ממני ומהמדען הראשי, כמו למשל רכישת שירותים ממעבדות", אומר הרצוג. "רוב הכסף שאני מקבל מופנה לרכישת ציוד ושירותים, ששיעור אדיר שלהם מעלה אבק במחסני חברות ממשלתיות ורשויות מתוקצבות.
"למשל, רכישה של מתקן משומש לבדיקת שמן (GC) עולה 30 אלף דולר, בעוד שבכל גוף שמחזיק מעבדה כימית, כמו אוניברסיטאות, התעשייה האווירית או רפאל, שוכבת מכונה כזו ללא שימוש. קחו למשל את בדיקות המים. כדי שאוכל להוכיח את הפוטנציאל בפיתוח שלי עבור טיהור מים, אני נדרש לבצע שמונה בדיקות מים בעלות של 8,000 עד 16 אלף שקל. הבדיקות האלה נועדו רק כדי לסמן 'וי', אבל העלויות שלהן הזויות.
"למעשה, את רוב הכסף שאני מקבל, ואשר נועד בכלל להביא כוח אדם מקצועי - אני מבזבז על מקומות שאם היה לי שיתוף פעולה עם המדינה, לא הייתי צריך לבזבז אותו. אם היינו יכולים לשתף פעולה עם גורמים ממשלתיים, גם אם בעלי אינטרס, הכסף היה מתועל יותר טוב. אבל כדי לרתום היום את רפאל למשל, אני צריך לעניין אותם מבחינה עסקית, וסף הסיכון שהם רוצים נמוך הרבה יותר ממה שאני מציע", אומר הרצוג.
למשמע טענות אלה, מופנות העיניים לעבר הרגולטור הראשי בפאנל, שגיא דגן, סגן ראש מינהלת תחליפי הנפט במשרד ראש הממשלה ואחד מטווי התוכנית הלאומית. "התחום צעיר יחסית, והמערכת האקולוגית של הפעילות בישראל עוד לא מלאה", הוא מודה. "שיתופי הפעולה זה משהו שכבר הגדרנו לעצמנו כיעד, והבנו שהוא אחד הרכיבים המהותיים במדיניות. אם נסתכל על תעשייה בוגרת יותר כבר נראה את הסינרגיה. הקמנו מרכזי מחקר באקדמיה, שזה המקום המיידי לעבוד מולו בביצוע בדיקות. השחקנים בענף הזה לא גדולים, והיכולת לעבוד בסינרגיה היא אחד המנועים להתמודדות בשוק העולמי".
זומר: "הדיבור על השוק העולמי יפה, אבל כבר התגלגלנו לעולם לאחר שלא הצלחנו לעבור כאן דרך אף דלת. אף משרד ממשלתי לא רצה לשמוע על ביו-דיזל. נתקלנו בחשדנות רבה, וזה הדבר האחרון שעניין אותם. למעשה, הצלחנו לקבל כאן הכרה רק בזכות מסלול טכנולוגיות המים, משום שהצלחנו לטפל בשפכים - ועל הדרך, קיבלנו את חומר הגלם של הביו-דיזל.
"המדען מתייחס אלינו כאל חברת סטארט-אפ, ומענק של 3 מיליון שקל מספיק לי בקושי לשני סילונים של חומר גלם. זה כלום. תשתית בביו-דיזל צריכה 2-3 מיליון דולר לפחות בשביל לבנות משהו שאפשר לעבוד אתו. אני שמח שאני עובד בחו"ל, אבל נאבק עדיין במגרש המקומי. התפישה צריכה להשתנות, כי למרות כל העזרה של עודד (דיסטל), התקציב נגמר לי תוך שניות ויש גורמים אחרים בממשלה שמסכלים את היזמות שלי. למשל, מינהל מקרקעי ישראל, שמטרפד לי הקמת מפעל במשך שנה".
דיסטל מבקש להחזיר את הדיון לפרופורציות: "יש לנו חולשות ישראליות מובנות. אנחנו שוק קטן, וחברה ישראלית תמיד תגיע לשוק העולמי על בסיס זה שהיא עושה דברים יותר בזול ויותר יעיל מאשר יותר גדול. הביו-דלקים קיבלו דחיפה גדולה מאוד מהממשלה. בתוכנית הזו משתתפים 10 משרדי ממשלה, ואני חושב שזה מודל מאוד מיוחד, שרותם את כל השחקנים לטובת מטרה משותפת וחזון אחד", הוא אומר. "מה שעולה הוא שבאמת ישנם פערים בחיבור שבין שחקנים גדולים וקטנים, אקדמיה ורגולציה, אבל בדברים האלה, ככל שאתה מתקדם - צץ המכשול הבא. ככה זה בחיים.
"לנושא המימון צריך למצוא פתרון, ואחד הכלים שנבחנים הוא מאצ'ינג בין ההשקעה הממשלתית לפרטית. כלומר, השקעה ממשלתית באקוויטי כנגד השקעה עסקית-פרטית. הנושא הזה נמצא בשפצורים אחרונים".
דגן: "עד הקיץ זה ייצא. יהיו שם 400 מיליון שקל עד סוף העשור, להשקעה פרטנית של עד 3 מיליון דולר ממשלתיים כנגד כל משקיע בחברה".
מניסיונכם, התוכנית שלנו עומדת בקו אחד עם תוכניות מקבילות מאירופה?
דיסטל: "אני לא משווה אותנו לתקציבים של ארה"ב ושל אירופה, אבל המודל שבו יושבים כל השחקנים הרלוונטיים, רואים את המערכת השלמה ומבינים לאן רוצים ללכת - זה משהו שלא ראיתי במקום אחר".
"ליצור באר נפט מתחדשת"
התלונות המופנות מצד היזמות הצעירה בענף תחליפי הנפט לא זוכה לגיבוי גורף מצד כל הפעילים בענף. כך, טוענות החברות הוותיקות יותר כי הסיוע הממשלתי נדרש לאו דווקא בצד ההיצע, אלא בהתערבות בצד הביקוש.
"אני חושב שזה קצת נאיבי לחשוב שמשרד ממשלתי יטפל בהקצאת ציוד ליזמים", עוקץ רוטמן את חבריו לשיחה. "זו ירידה לפרטים שאני לא מאמין שיש גוף ממשלתי שמסוגל לה. ובנוגע למימון, חברות עסקיות נדרשות להוכיח, עד רמה של 50% למשל, שהן מסוגלות להקים את הרעיון שלהן לבד.
"לעומת זאת, אנחנו נכנסנו לשוק האמריקאי באמצעות פרויקט של הצי, שהודיע כי יעביר שיעור מסוים מתצרוכת הדלק של החיל לביו-דיזל, ובנה תוכנית חומש של מיזמים לביו-דיזל. זאת, לצד סובסידיות ממשלתיות לביו-דיזל. כל זה לא קיים בישראל, ולכן אני קורא ליצור צריכה מוכוונת ממשלה. דרך ייצור של ביקוש אפשר יהיה להוכיח היתכנות כלכלית של הפרויקטים השונים, וגם לאפשר פרמטר כלכלי נוסף מעבר למימון הממשלתי בפיתוח".
"ארה"ב היא דוגמא מעולה, אבל היא לא פעלה רק בשוק, אלא דאגה לסגור את כל השרשרת", משיב הרצוג. "זה החל כשג'ורג' בוש החליט שהקטנת התלות בנפט היא יעד ביטחוני-אסטרטגי. אבל ביקוש לא מספיק, כי צריך גם שיהיו די יצרנים. לכן היא גם ייסדה את רשת המעבדות הלאומיות, national laboratories, שפרושה כמעט בכל מדינה ומתוקצבת בידי הממשל - כדי לקדם תחומים שחשובים לו.
"אני מאוד בעד השקעה באקדמיה, אבל יש שם המון מחקרים שיושבים על המדף הרבה שנים, כי אין גורם שיכול ליישם אותם. אני מכיר חוקרים שפיתחו אצות עם 50%-60% שמן, אבל האצה הזאת לא גדלה אף פעם מחוץ למעבדה בשל הקושי להמיר את המחקר ליישום", מוסיף הרצוג ומחזיר עקיצה לעבר קיימא: "אנחנו רוצים להקים את המתקן שלנו בישראל. אני מכיר את עולם הקיקיון והג'טרופה (צמח נוסף שמשמש חומר גלם לביו-דיזל, א"ב וא"ט), אבל עברתי לאצות - כי הם לא יוכלו להוות בסיס לפעילות בישראל, מבחינת השטח וצריכת המים שהם דורשים. עם אצות זה אפשרי, ולכן הצהרנו שאנחנו רוצים להקים כאן באר נפט מתחדשת. אין שום סיבה בעולם שלא נעשה את זה רק כי אנחנו קטנים".
זומר: "80% מהשמן שנכנס לישראל גומר כפסולת. זה יוצא 20 ק"ג פסולת שמן לאדם בשנה, שהם 160 אלף טונה פסולת שמן עם פוטנציאל איסוף. כלומר, יותר מ-20% משוק הסולר יכול להגיע משמן שנכנס לישראל. ברגע שיהיה אינטרס להכניס את הדלק הביולוגי למחזור, ולאו דווקא אינטרס כלכלי - אלא יותר רגולטורי, יהיה איסוף של פסולת שמן ונוכל לייצר כמויות גדולות של ביו-דיזל".
הרעיון לברוא שוק למוצר חדש באמצעות חיוב מנדטורי ליצירת ביקושים נראה, על פניו, הגיוני ויעיל יותר מאשר ליווי ממשלתי מסורבל ופרטני לכל שלב בחיי סטארט-אפ בענף. ואולם, בממשלה נוטים להסתייג ממנו, מחשש לפגיעה בתעשייה המקומית ובחדשנות שהם מבקשים להשיג.
"אם היינו קובעים יעדי שילוב דלק ביולוגי, היינו פשוט מגיעים אליו באמצעות יבוא תחליפי נפט מחברות זרות, וזה לא מה שרצינו", אומר דגן. "אני מסכים שיש מקום להסתכל על יעדי שילוב בשוק המקומי, וכללנו בהחלטת הממשלה פיתוח שוק מקומי על בסיס טכנולוגיה חדשנית ישראלית. אבל התערבות מנדטורית זה משהו שצריך לשים על השולחן בהחלטת ממשלה נפרדת".
אז מדוע שלא תגישו זאת להחלטה?
דגן: "לתדלק רכב בביו-דלק זה חוקי גם היום. אפשר למכור ביו-דיזל. אבל י לשים לב שבמדיניות כזו מקדמים גם את החברות החדשניות. ראינו מה קרה במקומות שבהם הובטחו סובסידיות מאוד גבוהות ויצרו בועה. אף אחד לא רוצה ליצור פה עוד שוק סולארי ספרדי.
"נעשית כיום עבודה בנושא דלקים סינתטיים, כמו שילוב גז טבעי בתחבורה. באשר לאצות, גם להן יש פוטנציאל אדיר, אבל הן לא יחליפו אפילו 10% מהנפט בעולם - לפחות לא בטווח הקרוב. יש עבודה בין-משרדית שמבוצעת כיום, ואחד מיעדיה הוא לבדוק איזה שיעור מהנפט אפשר להחליף עם כל טכנולוגיה, בין היתר באמצעות בחינת הכלכליות של כל תחליף. הרי עם מספיק סובסידיה אפשר גם לגרום למכוניות לנסוע עם פדלים".
למשמע סוגיית השימוש בגז טבעי כתחליף לתזקיקי הנפט בתחבורה, מזנקים ארבעת היזמים ממקומם כאילו הכישם נחש. "התמקדות המדינה בגז הטבעי, שהוא בעצם נפט, והזרמת כל המשאבים לתעשייה הזאת פשוט הורגת את הביו-דלקים", יורה בשיר בחדות. "כל העולם הולך ומשקיע בביו-דלקים, מפתח פתרונות ארוכי טווח, בעוד שהגז הטבעי נשען על טכנולוגיה מיושנת של שימוש חד פעמי, שממילא נתמך בידי חברות עסקיות שזהו תפקידן, ולא של הממשלה. להתמקד בגז כתעשיית מקור לאנרגיה זה לא נכון".
למה לא? הרי יש לנו את המשאב הזה בהיקפים שמסתמנים כאדירים. מדוע לא לנצל זאת?
בשיר: "כי אתה הורג מגזר שכל העולם יעסוק בו גם בעוד 1,000 שנה, וחבל שנישאר בו מאחור. אני מרגיש שאין בישראל אפילו מודעות לדלק ביולוגי, בעוד שבכל העולם כבר יודעים מה לעשות עם ביו-גז".
זומר: "גז הוא נפט, ואני לא יכול לשמוע את זה שהוא נחשב לתחליף. הבעיה היא שהממשלה יצרה סיירת מובחרת, אבל זו עצרה בשק"ם הראשון שראתה בדרכה, ואני מדבר על הגז הטבעי. כשאתה מדבר על תחליפי נפט, אתה בעצם מדבר על תחליפי נפט ערבי. אם תגדיר מכונית חשמלית כתחליף נפט, ותניע אותה באמצעות חשמל שייוצר בגז או בנפט - אז זה לא תחליף נפט".
למשמע טענות אלה קשה לחמוק מהמחשבה כי הממשלה ככלל, וגם המשרד העומד בראשה, מצויים למעשה בניגוד עניינים. זאת, משום הצורך המוגדר למצוא שימוש מיידי לתגליות הגז שלחופי ישראל, הלחצים שמופעלים בידי גורמים שונים להגביר את הטמעת השימוש בו בשוק המקומי - ומכאן, אף הקמת צוותים בין-משרדיים מקצועיים, בחסות משרד ראש הממשלה, לבחינת הדרכים להטמעה מואצת זו.
"במובן הזה, הממשלה תמיד נמצאת בניגוד עניינים", משיב דגן. לשאלה האם לא היה מקום שמינהלת תחליפי הנפט תעסוק רק בדלק ביולוגי ותניח לשימוש בגז, שממילא כבר נתמך ונדחף בידי בעלי אינטרס, הוא משיב כי הפתרון לתלות נעוץ בגיוון. "כדי לרדת משיעור שימוש של 95% בנפט לתחבורה צריך לשלב מספר פתרונות, שחלקם לטווחי זמן קרובים יותר וחלקם לארוכים.
"יש לנו שלושה סוגים של תחליפים, עוד לפני ההתייעלות בכלי הרכב: רכב חשמלי, שדי ברור שכניסתו לשוק תארך זמן, ובכל מקרה מטוסים עוד לא יודעים לטוס על חשמל; ביו-דלק, שזה שוק בוגר יותר, שכבר נהפך לקומודיטי ונמכר בתחנות הדלק, תוך מאמצים אדירים לפתח דורות מתקדמים יותר; והפתרון לטווח הקצר-בינוני, של דלק סינתטי מגז טבעי - כי צריך להבין שהם גם דלקי מעבר. בסופו של דבר, יש בעולם כמויות אדירות של גז טבעי, עודפים אדירים בארה"ב ובאוסטרליה, והמדינות מחפשות שוק לגז. יהיה תהליך של מעבר לכלכלות מבוססות גז, אבל אנחנו עדיין מסתכלים גם על טווח ארוך יותר".
המשטרים שהגדרתם כבעייתיים מחזיקים גם בנתח מהותי של עתודות הגז. האם אתם הולכים עם העולם, או מבקשים לשנותו?
דגן: "העולם עדיין לא עובר לתחבורה מונעת תזקיקי גז טבעי, וכדי שארה"ב תבטל מחר בבוקר את יבוא הנפט, יש עוד כברת דרך לעשות. בטווח הזמן הארוך יותר, צריך פתרונות בני קיימא. אבל ממשלה לא יכולה להסתכל רק לטווח המאוד רחוק, וצריכה לעבור כמה שלבים בדרך".
"חסר לנו גורם מבצע"
למרות הדומיננטיות המסתמנת של הטרוניות במהלך השיח, מקפידים היזמים לשבח את הקמת מינהלת תחליפי הנפט ואת עבודת אנשיה. זאת, בייחוד בליווי אל מול רשויות רגולטוריות מקבילות וב"שידוכים" שכבר רקמה המינהלת בין משקיעים פוטנציאליים, בישראל ובחו"ל, לבין החברות המקומיות. בכל זאת, התבקש כל אחד מהיזמים להצביע על הצעדים הקונקרטיים הנוספים שהיה רוצה לראות את הממשלה נוקטת בהם מחר בבוקר, כדי לסייע לענף.
זומר: "מה שחסר לנו זה גורם מוביל מבצע. אם זה מול רשות המסים, כדי שתבנה מדיניות מס לכמה שנים ולא תאשר צעדים שצריכים להתחדש כל שנה, ואם זה מינהל מקרקעי ישראל - שיש אזלת יד ממשלתית בכל הקשור בטיפול בו. יש דחיפה, אבל צריך עוד דחיפה אחרונה".
הרצוג: "אנחנו מעסיקים 11 איש, כמעט כולם עובדים מקצועיים מהענף, ויש לנו בעיה תקציבית משמעותית. לאחר שכבר השקענו כמעט שני מיליון דולר, הגענו כמעט לקצה היכולת שלנו. גם לנו יש משפחות וילדים שצריכים להאכיל. קשה לנו לשבת מול משקיעים ולהבהיר להם את הערך האסטרטגי של פיתוח תחליף לנפט - כשהממשלה עדיין לא רואה את ערכו כמונו. אני צריך כסף, סיוע בידע וביכולות מקצועיות במגוון תחומים, כמו אלה שיושבות בחברות הביטחוניות. אם אני רוצה להגיע למאגר גדול של כימאים אורגניים, אני יכול ללכת לרפאל שמעסיקים 60 כאלה, אבל מבחינתם אנחנו קטנים ובעייתיים".
בשיר: "מרגע שצלחנו את תקופת הפיתוח והגענו עם מוצר ביד, יש לנו קשיים לבנות אבטיפוס בישראל. כל העולם מצפה למוצר הזה, אבל בדרך להוכיח שהוא עובד תעשייתית יש המון מכשולים. הביו-דיזל הוא קומודיטי שדורש תעשייה מסיבית. אני צריך בטא-סייט (beta site) כדי להוכיח שהטכנולוגיה שהשקעתי בה עובדת באופן תעשייתי. זה מה שמייחד את הביו-דלק מתעשיות אחרות. אנחנו לא ממציאים את הגלגל. אם אני מגיש תוכניות ב-4 מיליון שקל, אני מקבל 800 אלף שקל לשנתיים, וגם זה בזכות מענק אזור עדיפות לאומית. 400 אלף שקל לשנה בקושי מספיקים להעסיק כימאי אחד. אי אפשר לפתח טכנולוגיה עם תקציבים כאלה, ואני מצפה מהגופים החדשים לעזור בכיוון הזה".
רוטמן: "הממשלה תאפשר לתעשייה לפתח בטא-סייטים אם תיצור את הביקוש - אפילו אם הוא יהיה מלאכותי בשלבים הראשונים. היא יכולה לעשות זאת באמצעות סובסידיות או דרך החלטה מנדטורית לצריכת שיעור מסוים של ביו-דיזל דרך חברת החשמל, מינהל הרכב הממשלתי ועוד. זה יאפשר להעריך את עלות היצרן בקנה מידה מלא.
"המהלך השני שנדרש הוא ביצוא הטכנולוגיות. גם פה נעשית עבודה ממשלתית, אבל אפשר לסייע יותר. חלק ממנה צריך להיות 'יציאה מהקופסה' בכל מה שקשור לכללי המדען הראשי בהוצאת טכנולוגיות מקומיות או בשיתוף משקיעים מחו"ל. המגבלות על יצוא הידע התאימו פעם, אבל מתאימות פחות בעידן של היום, שבו חיונית הגמישות בהעברת ידע והיכולת למכור מניות בלי מגבלת תמלוגים. אי אפשר כיום להיכנס לאיטליה, ובוודאי לסין, בלי שותף מקומי. הסתכלות שונה מצד הממשלה תשפר מאוד את היכולת להשתלב בשוק העולמי".
לכתבה בדהמרקר
