ספטמבר 2016

KPMG סומך חייקין שמחה להודיע על פרסומה של מהדורת 2016 לדוח Sticks & Carrots.

הפרסום כולל ניתוח מגמות בתחומי רגולציה הקשורות להיבטי סביבה, חברה וכלכלה, המשפיעות על כל ארגון בכל תחום וחתך סקטוריאלי. ההשפעות העסקיות הנובעות ממגמות אלו צריכות להיות על שולחנו של כל דירקטוריון, הנהלה ובעיקר מנכ"ל ומנהלים בכירים בארגון.

פרסום זה, מעריך את התפתחות הדרישות הרגולטוריות בתחום האחריות התאגידית והקיימות, בקרב 71 מדינות, ומזהה עלייה מהותית בכמות כלי הדיווח הקיימים ברחבי העולם. הפרסום מעורר שאלות לגבי מצב הדיווח בישראל, המתבסס כיום בעיקר על דיווח וולונטרי של חברות ומעלה את השאלה "האם אין מנוס מרגולציה בתחום דיווח אחריות תאגידית בישראל?".

מהדורה זו הינה הרביעית המתפרסמת, החל משנת 2006, והינה תוצאה של שיתוף פעולה ביןKPMG, GRI, UNEP  והמרכז לממשל תאגידי באפריקה.

אנו ממליצים לארגונים לבחון הן את ההשלכות על פעילותם בטווח המיידי והן את ההשלכות העתידיות של רגולציות אלו.

לקריאת הפרסום לחץ כאן.

This report assesses developments in sustainability reporting regulation and policy across 71 countries and identifies a worldwide surge in the number of reporting instruments in place. The report is the fourth in the series since 2006 and is produced jointly by KPMG International, GRI, United Nations Environment Programme (UNEP) and The Centre for Corporate Governance in Africa (at the University of Stellenbosch Business School).

Introduction

What is included in the report?

Carrots & Sticks 2016 explores the following key questions:

1. How many reporting instruments are in place?
2. Are most reporting instruments mandatory or voluntary?
   
3. Which organizations are issuing the most reporting instruments?
   
4. Do these instruments cover all organizations or only specific types?
   
5. Do instruments require reporting in specific formats?
   
6. How many reporting instruments focus on specific environmental or social factors?

הם יחליפו תאורה, יפחיתו פסולת ויכבו את הצ'יפסר אחרי השימוש — ובתמורה יזכו עסקי המסעדנות להכרה ומיתוג סביבתי. 22 בתי עסק יקבלו בשבוע הבא לראשונה את התו הירוק

מדובר בדילמה שאיתה מתמודדים קומץ קטן של אנשים - 1,825 המיליארדרים של העולם שהונם הכולל מסתכם ב-7 טריליון דולר ? אבל כשמדובר בשאלות כמו מתי לתרום וכיצד לבחור את המטרה הראויה, חלוקת העושר שלהם היא משימה קשה בהרבה ממה שנדמה

פייננשל טיימס, 28/12/15

מכתבו של מארק צוקרברג לבתו מקס, שזה עתה נולדה, שבו הוא מבטיח להקדיש את הונו לפילנתרופיה, הופנה לאדם אחד, ונקרא ונדון על ידי מיליוני בני אדם - אבל 1,825 אנשים הקדישו לו תשומת לב מיוחדת. אלו הם יתר חברי מועדון האליטה של המיליארדרים בעולם לפי הספירה האחרונה של המגזין "פורבס", עם הון כולל של 7 טריליון דולר.

עמיתיו של צוקרברג כבר הקדישו ללא ספק תשומת לב לנדבנות. אם הם נמנים עם אותם 230 מיליארדרים שירשו את הונם, יתכן שהם כבר תורמים לאורך כל חייהם. אם הם עשו את כספם בסין המתועשת החדשה בדור האחרון, או על ידי נפילה לבור שומן בעמק הסיליקון, הם ללא ספק חשבו על ההזדמנות לעזור לנזקקים חסרי המזל ולהותיר מאחוריהם עולם טוב יותר.

בכל מקרה, הם עוסקים במאמץ פילנתרופי בעיתוי מסקרן, שבו דרכי התרומה המסורתיות מאותגרות, ואפילו ההגדרה של מה זה להיות נדבן מתרחבת למראית עין.

מחוות בפרופיל גבוה כמו ההבטחה של צוקרברג לתרום 99% מאחזקתו בפייסבוק למטרות טובות הציתו דיון בייחוד בארה"ב שבה המסורת של נדבנות בקנה מידה גדול נמתחת לאחור עד ל"בארונים השודדים" ג'ון רוקפלר ואנדרו קרנגי. בתור הזהב השני בימינו, החברות האנושיות שוב מחפשות את האיזון הנכון בין עידוד נדבנות למיסוי הון כדי שהממשלות יחלקו אותו מחדש.

לנדבן המתחיל יש, עם זאת, בעיות דוחקות יותר, של להחליט כמה מהר, באיזה היקף, עד כמה שנוי במחלוקת להיות ואילו כלים משפטיים להפעיל כדי לתרום. שאלת המפתח אינה קלה - איך תורמים מיליארד דולר.

1. לתרום בחיים

צ'אק פיני התפרסם כ"מיליארדר שלא היה" מפני שהוא העביר את בעלותו על רשת חנויות דיוטי פרי שופרס לקרן והנחה אותה לתרום את עצמה במלואה עד לתאריך יעד בשנת 2020. הנסיך אלוואליד בין טלאל אל-סעוד, המשקיע הסעודי, מייצג גישה נדבנית מסורתית יותר

צ'אק פיני נוהג לומר שהרבה יותר כיף לתרום כל עוד אתה בחיים מאשר אחרי המוות. איש העסקים האירי-אמריקאי בן ה-84, שהקים את רשת חנויות Duty Free Shoppers ב-1960, הוא הדוגמה המודרנית של תנועת "לתרום בחיים", שטוענת שהעשירים צריכים להיות נדיבים כבר בשלב מוקדם בקריירה, וגם לסיים לתרום בגיל מוקדם. התנועה הזו מאתגרת את המודל המסורתי של נדבנות בארה"ב, שלפיו קרנות שהוקמו על ידי ג'ון רוקפלר, הנרי פורד ואנדרו מלון הן עדיין בין קרנות הצדקה הגדולות במדינה, כמעט 70 שנה אחרי מות המייסדים שלהן, והן תורמות רק את ההכנסה מהקרן המקורית שלהן.

Atlantic Philanthropies, הקרן שפיני תרם לה את הבעלות שלו על רשת החנויות שהקים ב-1984, קיבלה תאריך יעד בשנת 2020 להתחסל כליל. בשנה הבאה היא תבצע את המענקים האחרונים שלה, אחרי שתתרום נכסים בסך 8 מיליארד דולר לאורך קיומה, למטרות רבות ומגוונות כמו טיפול בחולי דמנציה (שיטיון) באירלנד, מניעת איידס בדרום אפריקה והמאבק נגד עונש המוות בארה"ב.

שם כמו ג'וליוס רוזנפלד, מייסד רשת בתי הכלבו סירס, רחוק מלהיות מפורסם כמו רוקפלר, אבל הוא נערץ מאוד בקרב תומכי "לתת בחיים", מפני שהוא היה הראשון שקבע שהונו צריך לרדת, ולא לייצר הכנסה לקרן תרומות. ההון שלו התחסל ב-1948, 16 שנים אחרי מותו.

קרנות משפחתיות, שמיועדות להעברת הון לדורות הבאים, נשארו עם זאת המודל של הזרם המרכזי בארה"ב, שגם יוצא בהצלחה לחו"ל. יועצי פילנתרופיה אומרים שהמודל הזה זוכה לחיקויים של מיליארדרים חדשים בסין ובמזרח התיכון. השנה הודיע איל העסקים הסעודי אלוואליד בין טלאל אל-סעוד שהוא יקים קרן שילדיו ינהלו אחרי מותו כ"מחויבות לכל המין האנושי".

הסיבה לכך שתנועת "לתרום בחיים" נמצאת בעלייה בארה"ב היא יותר מאשר ה"כיף" שפיני מדבר עליו, כלומר הסיפוק בראיית דברים מתגשמים הודות לכסף. יש כאן גם הגיון מתמטי.

המתנה לשלב מאוחר היא הגיונית רק אם אתם חושבים שהכסף צומח מהר יותר מהבעיות, אומר האל הארווי, מנכ"ל Energy Innovation, חברת ייעוץ למדיניות אנרגיה. הוצאה גדולה על שינוי אקלימי היא אפקטיבית יותר, הוא אומר, מאשר טפטוף מענקים במשך שנים כאשר גזי החממה ממשיכים להצטבר באטמוספירה.

בעיני כריסטופר אושלי, מנכ"ל התזמורת הפילהרמונית של פילדלפיה, זו גם שאלה של צניעות. "זה לא שאנחנו הישות היחידה שיש לה הון לתרום לרווחת העולם. אל תהיו שקועים בעצמכם עד כדי כך שאתם מאמינים שמה שאתם חושבים ועושים כל כך קריטי לעולם. יש עוד הון בעולם", הוא אומר.

2. לבחור מטרה, לא להתאהב בה

המייסד המשותף של פייסבוק דסטין מוסקוביץ' ורעייתו קרי טונה ייסדו את GiveWell, ארגון שמנוהל על ידי אנליסטים לשעבר בקרנות גידור, כדי לכמת את הגישות האפקטיביות ביותר לנדבנות. שון פרקר, משקיע בפייסבוק, תומך במציאת נישה לנדבנות - טיפולים אימונותרפיים בסרטן במקרה שלו

כאשר המיליארדרים בן לילה של תעשיית הטק פונים אל Silicon Valley Community Foundation, גוף ייעוץ לנדבנות, הגוף הזה מציג בפניהם תיבה של קלפי משחק. על כל אחד מהם מופיע ערך - צניעות, צדק, מסורת, לדוגמה - או מטרה - זכויות אזרח, בטיחות מזון, דיור. המטרה היא לסייע לנדבן פוטנציאלי להחליט על מה להתמקד. באמת יש מיליארד דרכים לתרום מיליארד דולר.

שאלת מפתח מוקדמת, אומרת מליסה ברמן מארגון ייעוץ אחר לתרומות, Rockefeller Philanthropy Advisors, היא אם לבחור קשת רחבה של מטרות תחת נושא מטרייה אחד, או טווח צר יותר של אתגרים לעבוד עליהם.

אולי בגלל רוחב האפקט של פייסבוק על חיינו, המייסדים של חברה זו קבעו לעצמם יעדים רחבים שאפתניים מאד. מארק צוקרברג קבע יעד של "קידום הפוטנציאל האנושי ושוויון לכל הילדים", ובמכתבו הפומבי לבתו הפעוטה מקס הוא פירט ביד רחבה מטרות אפשריות, מחינוך מותאם אישית דרך ריפוי מחלות עד בניית קהילות.

עמיתו להקמת פייסבוק דסטין מוסקוביץ ורעייתו קרי טונה אימצו גישה שיטתית לבחירת מטרות מתוך גיליון נתונים ענק, שהכיל אומדני ערך של כל דבר, ממניעת פגיעת אסטרואידים בכדור הארץ עד מענק מזומנים לכפריים בקניה (האסטרואידים לא קיבלו לבסוף את הכסף, הכפריים מקניה קיבלו).

המסר הבוטה של גברת טונה לבחירת יעדי נדבנות הוא לא להתאהב בו. היא אומרת שיציאה אל השטח כדי לבדוק את עבודתה של קרן הצדקה יכולה להיות גם שלילית. "קל מאוד להתאהב בנושא כלשהו", היא אומרת. "ביקורים בשטח הם כלי חשוב ברגע שבחרתם את תחום ההתמקדות שלכם. הם פחות יעילים ככלי השוואתי".

מצדדי הגישה הצרה - כמו טיפול במחלות שאולי תבעו את חייהם של בני משפחה או טיפול בבעיות חברתיות בסביבה שלהם - אומרים שיכול להיות קל יותר להביא התלהבות לפחות מטרות.

שון פרקר, משקיע של פייסבוק, כתב מוקדם יותר השנה שהנדבנים צריכים להתמקד בתחומים שבהם יש להם תובנה מיוחדת או גישה חדשנית. התמקדות צרה אינה אומרת חוסר שאפתנות, אבל היא כן אומרת שנדבנים שאפתניים יצטרכו לחשוב על היכולת שלהם לעמוד בסיכונים.

זהו התחום של "כל הביצים בסל אחד", אומרת ברמן. נדבן שמהמר בגדול על, למשל, גישה גנומית (ריפוי גנטי) לסרטן עלול לסיים עם מעט מאוד הישגים ממשיים, "חוץ מהעובדה שהוא יוכל לטעון שהוא חסך לקהילה המדעית מיליארד דולר במחקרים של מבוי סתום".

3. להיות פוליטיים

מייסד אליוט מנג'מנט פול סינגר אמר ל"פייננשל טיימס" השנה שהנדבן "צריך להשתמש בכל הכלים שבארגז הכלים" כדי להשיג שינוי שיטתי, כולל כניסה לקלחת הפוליטית, כפי שהוא עשה כשהוא תמך בזכויות ההומוסקסואלים. מנהל קרן הגידור ג'ון פולסון תרם 400 מיליון דולר למוסד האקדמי שבו למד, וזו בדרך כלל גישה פחות שנויה במחלוקת

עד כמה נוח לכם להיכנס לפוליטיקה? לורה אריאגה-אנדריסן, שכתבה את הספר Giving 2.0 והיא רעיית יזם ההון סיכון מארק אנדריסן, שואלת את זה מפני שעם השאיפה של מיליארדר לשנות את העולם בא גם הצורך לעודד לפעולה גם את הציבור וגם את הפוליטיקאים. כל מי שרוצה להקל את בעיית ההומלסים בסן פרנסיסקו, לדוגמה, מבין במהירות ששינוי מדיניות רשויות העיר תשפיע יותר מאשר מימון קורת גג לחסרי הדיור. מאחר שאין אדם אחד שיכול לשנות את האקלים, תורמים כמו ג'ף סקול, בכיר לשעבר באיביי, התמקדו בגיוס דעת הקהל באמצעות קבוצות פעולה עממיות, יחסי ציבור - ולפני עשר שנים גם מימון הפקת סרט התעודה של אל גור, "אמת לא נוחה".

שינוי מערכתי הוא יעד מפורש של רבים מהנדבנים העשירים ביותר - הוא בהחלט יותר אופנתי מבניית בתי חולים או מימון מוזיאונים - אבל זהו יעד קשה ושנוי במחלוקת.

הספר של אריאגה-אנדריסן כולל פרק שלם על "ההליכה לקרב". "אם אתה נדבן שמאמין בהטפה, אתה צריך להיות משוכנע באמונות שלך ולהיות מוכן להגן על העקרונות שלך", היא כתבה.

מעולם לא היה קו הפרדה ברור בין תרומות לפוליטיקה. דמויות שידועות בציבור כתורמים פוליטיים, כמו האחים צ'רלס ודיוויד קוך, מצאו גם פעילויות שהולכות יחד עם האמונות שלהם. קרן צ'רלס קוך מממנת מלגות ומשרות אקדמיות לקידום מחקרים על שווקים חופשיים, ומממנת את "מדד החופש הכלכלי בעולם" שמפרסם מכון פרייזר.

המטרה של שינוי מערכת החינוך האמריקאית באמצעות הקמת charter schools - מוסדות חדשים ששייכים למגזר הציבורי אך מנותקים-למחצה מפיקוח הרשות המקומית - נתמכת על ידי רבים וטובים, כמו משפחת וולטון (וול-מארט), מנהלי קרנות גידור וביל גייטס (מיקרוסופט). אך היא גם נתקלת בהתנגדות נחרצת של איגודים מקצועיים.

אריאגה-אנדריסן טוענת שהנדבנים צריכים להחליט לכאן או לכאן. "אתה יכול לקבל עיתונות טובה כמה שאתה רוצה, אם רק תתרום כספים למועדוני נערים ונערות או לתזמורת הסימפונית המקומית. ככל שהבעיה קטנה יותר, תקבל יותר הכרת תודה. עם שינויים מערכתיים, גם אם אתה מצליח, שרשרת הסיבתיות לא ברורה. יש פחות קרדיט חברתי".

אבל אפילו נתינה של סכומים חד-פעמיים גדולים למוסדות ממוסדים ולא-פוליטיים איננה ערובה להימנעות מביקורת ציבורית, כפי שג'ון פולסון למד השנה. המתנה של מנהל קרן הגידור בסך 400 מיליון דולר לאוניברסיטת הרווארד התקבלה כהנצחת אי שוויון חברתי על ידי חיזוק נוסף למוסד שהוא ממילא יוקרתי ואליטיסטי מאוד.

4. בלי קרן צדקה ובלי מודל קלאסי

ביל גייטס הפגין את כוח ההון שמוזרם באמצעות קרן לטיפול במחלות ושיפור חינוך, עד כדי כך שגם וורן באפט העניק את הונו לקרן ביל ומלינדה גייטס, והגדיל אותה ל-43 מיליארד דולר. אבל יזמי טק צעירים יותר, כמו פייר אומידיאר, משתמשים במגוון רחב של מבנים משפטיים

זה היה פשוט, אמר מייסד איביי פייר אומידיאר ב-2003, כשהוא החליט לדחות את המודל המסורתי של פילנתרופיה אמריקאית, ולא להשתמש בקרן צדקה. חשבון המס יהיה אמנם גבוה יותר במיליון עד שני מיליון דולר בשנה, אבל בהקשר של הוצאת 100 מיליון דולר בשנה למטרות טובות, זה נראה כמו סכום פעוט לשלם תמורת "הגמישות להשתמש בכל כלי אפשרי כדי לשפר את העולם", כפי שהוא תיאר זאת כעבור שנים.

לקרנות צדקה יש מבנה מוצק של ניהול פעילות בקנה מידה רחב בארה"ב זה יותר ממאה שנים. חלק מהערך של מתנות לקרן אישית יכול להיות מנוכה מחשבון מסים אחרים, ובתמורה, הממשל דורש שהקרנות יתרמו לפחות 5% מנכסיהן בכל שנה וקובע חוקים נוספים, כמו איסור על פעילות פוליטית.

החלטת מייסד איביי לבצע את הנדבנות שלו באמצעות Omidyar Network, חברה בע"מ ללא הטבות מס אך גם ללא מגבלות, מצאה חן בעיני תורמים כמו לורן פאואל ג'ובס, אלמנתו של סטיב ג'ובס, וכעת גם מארק צוקרברג.

מענקים היוו רק כמחצית מסך ההוצאה של רשת אומידיאר מאז הקמתה בסך 890 מיליון דולר, אומר מאט בניק, שותף-מנהל של הרשת. "השקעות האפקט" שלה למטרת רווח הן יתר ההוצאה. הן הולמות את יעדיו של אומידיאר, כמו קידום גישה לעולם הפיננסי וגישה לאינטרנט. ההשקעות הללו כוללות את Paga, שירות העברת כספים מבוסס טלפון נייד בניגריה, ואת eCurrency Mint, חברה בדבלין שמאפשרת לבנקים מרכזיים ליצור מטבעות דיגיטליים כמו ביטקוין.

"כמה מוסדות שלא למטרת רווח עלו בהכנסות מאפס ל-50 מיליון ב-40 השנים האחרונות?" אומר בניק. "התשובה, לפי סקר של מלכ"ר הייעוץ ברידג'ספן, היא 142. כמה מוסדות למטרת רווח הצליחו בכך? התשובה היא עשרות אלפים. אם המוצרים או השירותים שלהם תורמים לרווחת העולם, יש להם אפקט חיובי משמעותי יותר".

עלייתן של הגישות המעורבות לשימוש בהון של מיליארד דולר שינתה את ההגדרה של נדבנות. תרומה לספרייה שתיקרא על שמך כבר מחווירה מול שאיפות הדור החדש של התורמים.

הצלחת האבולוציה הזו תימדד לא רק במספר המחלות שיודברו, בחיים שניצלו או שופרו ובאתגרים החברתיים שטופלו, אלא גם על ידי קבלת הגישה הזו על ידי הציבור בכללותו.

בינתיים יש כמה ספקנים. ג'סי אייזינג'ר מ-ProPublica, גוף העיתונות החוקרת שהוקם על ידי המיליארדרים של משכנתאות הסאב-פריים מריון והרברט סנדלר, צייץ בטוויטר אחרי הודעתו של צוקרברג החודש: "אני ממש מכיר תודה לעמק הסיליקון על שהוא הרס את הגדרת הנדבנות שלי".

לפני זמן מה "הסולידית" כתבה פוסט מצוין שכותרתו היא "אל תערבבו השקעות ומצפון". אם אני לא טועה, הנקודות העיקריות שעלו בדיון היו:

במרבית המקרים השאלות המוסריות מורכבות וכמעט בכל חברה (company) יש תמהיל של היבטים "טובים" לחברה (society) לצד "רעים" לחברה, כך שהדרוג בדרך כלל מהווה הכללה גסה.

הערך הכלכלי של "תגמול" הטובים בפרמיה מוטל בספק רב.

מלבד בהנפקה, המניות עוברות ממוכרים ברצון לקונים ברצון עם השפעה עקיפה בלבד על החברה.

הורדת מחיר המניה על ידי בעלי המצפון החברתי, מאפשר לחסרי המצפון להרוויח יותר.

נדרש ממון רב כדי לייצר אקטיביזם שישנה החלטות מדיניות.

"אל תשאלי מה המדינה עשתה בעבורי אלא מה אני יכולה לעשות לה בחזרה"

בפרפראזה על המשפט הידוע של ליאור שליין בתוכנית "גב האומה" אפשר להגיד: אל תשאלי מה החברות עשו בשבילי אלא מה אני יכולה לעשות להם בחזרה. במילים אחרות, האם אנחנו רוצים להוסיף פרמטרים של אחריות תאגידית לשיקולי ההשקעה שלנו, לערבב השקעות ומצפון, בשביל לחנך את החברות, להשפיע על הסדר העולמי או בשביל להרגיש יותר טוב עם עצמנו? התשובה שלי היא - למה לא גם וגם.

בואו נניח לרגע שהמטרה היא לא לשנות את העולם אלא להרגיש טוב יותר עם עצמנו. בשורה התחתונה, המשמעות של לקנות מניות היא להיות שותפה בחברה. בהינתן שהמבחר הוא כמעט אין סופי, למה לי להיות שותפה בחברה שלא עושה טוב או אפילו עושה רע גם אם זה רק לפי הקריטריונים הסוביקטיביים שלי? אם המטרה היא להסתכל בראי ולהרגיש שאני בסדר או לפחות קצת יותר בסדר, אז להימנע מלהיות שותפה של "הרעים" לפי ההגדרות האישיות שלי זו פעולה יחסית קלה.

עד היום עשרת הדברות מעוררות אותנו להתנהג כבני אדם

בספרו של פרופ' דן אריאלי "כל האמת על השקר" מתואר ניסוי הבוחן עד כמה אנשים נוטים לשקר. מסתבר שכולנו, בלי הבדל דת, גזע ומין נוטים לשקר קצת. הממצא המדהים באמת בסדרת הניסויים הללו הוא שאנשים שמזכירים להם את עשרת הדיברות, בין אם הם דתיים ובין אם הם חילוניים, בין אם הם זוכרים את כל העשר ובין אם הן זוכרות רק אחת או שתיים, לא משקרים.

אמנם לא עשינו ניסוי שכזה אבל ההיגיון אומר שלהיזכר שאנחנו אחראיים, לבחון את ההתנהלות של חברות על פי השפעתן על הסביבה, הקהילה, העובדים וכו', יש משקל דומה לאחזור של עשרת הדיברות בניסויים שאריאלי, כהנמן ואחרים מתארים. ככל שאנחנו עסוקים בלדרג אחרים, בסבירות גבוהה זה יגרום לנו להתנהל בצורה יותר אחראית בעצמנו בין אם אנחנו מנהלים ובן אם אנחנו עובדים בארגון.

מעגלי ההשפעה של השקעה על פי קריטריונים חברתיים יכולים להיות רחבים ככל שהשיח על ההתנהלות הזו תהיה רחבה. החל ממנהלת ההשקעות שהלקוח שלה מבקש התייחסות להיבטים חברתיים ונאלצת לנבור בשל כך יותר לעומק בדוחות החברה, דרך האנליסטית שמרחיבה את התחקיר בכל שיח עם הנהלת החברה דרך המשקיע שמשתתף בפורומים ומציף היבטים חברתיים לצד הניתוח הטכני של התנהגות המניה.

כמו שהחשיבות העיקרית של מדד מעלה היא לא ביצור רווח גבוה יותר למשקיעים אלא בהצבת רף גבוה יותר ואמת מידה למנהלי חברות לבחון את ביצועיהם ביחס לסטנדרטיים חברתיים, כך החשיבות העיקרית של דיון בפרמטרים הללו היא בכך שכל אחד מהמשתתפים בשיח יתנהג כנראה קצת יותר טוב. יש לא מעט עדויות שקצת יותר מודעות, כל תזכורת חיצונית כמו עשרת הדברות לכך שאנחנו "הטובים" עשויה למנוע את המעידה הראשונה ומתוך כך את הגלגול במדרון.

הבונוס של השקעות  אחראיות הוא בכך שבמבחן התוצאה כנראה שנשקר קצת פחות, בוודאות נשקיע ביתר תשומת לב והכרות מעמיקה יותר של החברות, ואולי זה ישתלם בהקטנת התנודתיות ובהגדלת התשואה. 

עם דיבורים על סביבה וקיימות הרבה לפני שזה הפך לטרנד, עלתה חברת תרמוקיר על דרך המלך, והשבוע יקבל מנכ"ל החברה אלי כהן את פרס התעשייה לשנת 2015

אלי כהן / צילום: תמר מצפי

יובל אזולאי, 12/1/16

בין ממגורות ענק שעולות מחצרות מפעל תרמוקיר בקיבוץ חורשים שבשרון, המנכ"ל אלי כהן מרוצה: המפעל הזה הוא עדות מבחינתו לנחישות ולחזון שבהם הוא דבק דווקא בעת שבה הפצירו בו לנטוש, להרים ידיים ולקפל את הבאסטה.

אחרי כעשור שנים של אכילת מרורים, הבראות, חשדנות, פרצופים חמוצים במרכול הקיבוץ וישיבות על הסדרי חוב, כהן יקבל השבוע את פרס התעשייה של התאחדות התעשיינים לשנת 2015. בשנים קודמות התייצבו באותו מעמד התעשיינים דב לאוטמן ואלי הורביץ ז"ל, סטף ורטהיימר, אור יהודאי, דן פרופר, ארז ויגודמן ואחרים.

אלה שנים טובות עבור החברות שמפתחות מוצרים לשימוש ענף הבנייה הפורח. הביקושים למוצרי תרמוקיר, כמו גם של חברות אחרות שמתחרות בשוק, בשמיים: בשנתיים האחרונות הצמיחה בענף זינקה בשיעור של כמעט 10% ולפי התחזיות, מגמת צמיחה בקצב של כ-5% לשנה - תימשך לפחות עד שנת 2020. על פי הערכות של גורמים בשוק, המכירות של תרמוקיר הסתכמו בשנה החולפת בכ-100 מיליון שקל. לא בכדי, חברי קיבוץ חורשים, שהקימו את המפעל ב-1983, מרשים לעצמם לחייך.

טרפד את המכירה

החיוכים האלה לא מובנים מאליהם: ב-2002 תרמוקיר הגיעה לפי פחת: היא נאנקה בתחרות מול איטונג שהציגה יכולות ייצור טובות יותר וגישה לחומרי גלם זולים יותר. המפעל של חורשים עמד לפני מכירה במחירי רצפה למתחרה כרמית מקבוצת איטונג.

גם הקיבוץ רצה להיפטר מהמיזם התעשייתי המדמם. חברי המשק התכנסו לאסיפה דרמטית בחדר האוכל הישן וכהן, אז בן 42 בתפקיד של מנהל השיווק של תרמוקיר, התייצב ביחד עם עוד שניים מחבריו למשק, קרא תיגר על הדור המייסד של הקיבוץ ועל חברי דירקטוריון תרמוקיר, וטרפד את התכנית למכירת המפעל.

כהן: "יום למחרת האסיפה שרר כאוס חברתי כלכלי בקיבוץ. כל ההנהלות, כולל מזכירות הקיבוץ, התפטרו. בבנקים סגרו אותנו. ערב לפני כן התקיימה ההצבעה והחברים החליטו שמשנים כיוון, ושיתפו פעולה עם תכנית חלופית שהצגנו להבראה. הוקם לקיבוץ ולמפעל ועד ממונה בידי רשם האגודות השיתופיות. החברים התעוררו לאי ודאות. לא ידעו מה יילד יום. היו"ר הממונה, יוסי אלשיך, פנה אלי וביקש שאתמנה לתפקיד המנכ"ל הזמני של תרמוקיר. התייעצתי עם אשתי והבנו שהצעה כזאת לא מזדמנת בכל יום. הבנתי שאני צריך להציל את המפעל: לייעל, להבריא, לשנות גישות ניהול, לעשות את מה שמנכ"ל צריך לעשות כשהחברה מגיעה למצב רע. המנכ"ל הקודם גד שמיר לא רצה להישאר אפילו יום אחד. הוא הציע לי להיפרד מהעובדים ולסגור את העסק יפה ככל שניתן, כי למפעל אין סיכוי".

המשימה העיקרית הראשונה של כהן היתה שיקום מערכת היחסים עם הבנקים. זאת, לצד שינוי ארגוני יסודי, גיוס של עובדים חדשים שיתאימו לאתגרי החברה, וקביעת יעדים סדורים: "המפעל היה בגרעון, גם הקיבוץ. כשהגעתי אל המערכת הבנקאית, רק נציג של הבנק הבינלאומי היה מוכן לדבר איתי על הבקשה לאשראי של 300 אלף שקל. שאר הבנקים רצו לממש את הנכס, למכור, ולגמור עניין. סך החובות של הקיבוץ לבנקים היה 100 מיליון שקל, חלק גדול מהם בגלל המפעל", הוא מספר.

הסביבה החמיצה לו פנים: "לא נתפסתי כחביב הקהל, בלשון המעטה. טיפלתי באותה עת בפן העסקי של תכנית ההבראה בתרמוקיר. התכנית כללה פיטורים של עובדים, התייעלות כללית. עצרתי את הדיווחים השוטפים מהמפעל החוצה. נתפסתי כמסתיר מידע, ככזה ששומר את הנתונים לעצמו ולא משתף את חברי המשק. עצרתי הפצת דף דיווח שבועי של המפעל לחברים, שהיה מחכה להם בכל יום שישי בתיבות הדואר. זאת בעיה: מידע כזה ישר דולף למתחרים, מה חכם בזה. הפסקתי את מעורבות הקיבוץ במה שקורה במפעל, קמה חומה סינית בין הקיבוץ למפעל".

- ומה על המחיר החברתי? אתה הרי גרת בקיבוץ.

"היו בקרים שהייתי מגיע לאוטו ומוצא שני גלגלים בלי אוויר. שנים לא הלכתי לצרכנייה. הוצאתי את עצמי מכל הפעילויות החברתיות בקיבוץ. זה לא המקרה של מנכ"ל חיצוני שמסיים יום עבודה וחוזר לבית שלו בתל אביב. אני כאן. זה המקום שלי, גר כאן מגיל 15. ואלה היו שנים לא פשוטות. גם הילדים שלי היו חשופים להערות עוקצניות. התחלתי לחזור לעניינים רק באחרונה, ולייצג את הקיבוץ במליאת המועצה האזורית דרום השרון".

ניהול שב"כי

המציאות שכהן מתאר נמשכה כ-8 שנים, של "ניהול שב"כי" כדבריו: אין נתונים, אין הוצאת מידע ממשרדי החברה, לקיבוץ אין חלק בתהליך קבלת ההחלטות. מספר תושבי חורשים שהועסקו במפעל צנח במהירות, את מקומם תפסו עובדים חדשים שנדרשו לעמוד בתנאי סף ובמדדים של התאמה מקצועית. כיום, מבין כ-70 עובדיו, תרמוקיר מעסיקה רק 5 מתושבי חורשים, והמספר כולל גם את המנכ"ל עצמו.

ב-2010 נחתם הסדר בין תרמוקיר לבין הבנקים. הקיבוץ עצמו החל להתאושש מהמשבר, והמפעל החל להשיא רווחים נאים ולהעביר לקיבוץ מדי שנה "סכומים יפים".

מאז, המצב רק השתפר וקווי הייצור של תרמוקיר מאוישים במשך כל שעות היממה, שלוש משמרות ביום, 5 ימי עבודה בשבוע, במטרה לענות על הביקושים שזינקו בשנתיים האחרונות: "ההתפוצצות שצפויה גם בשנים הקרובות בשוק הדיור, בעקבות הביקושים הגבוהים, יתורגמו למאות פרויקטים של התחלות בנייה בכל הארץ. אנחנו מרגישים את זה במכירות: מאז תחילת 2014 כל תעשיין שפעיל בענף הזה מזהה את המגמה ומבחינתנו היא מצוינת. אנחנו נמצאים בפיק משמעותי".

ליבת הפעילות של תרמוקיר היא מוצרים שמותאמים לבנייה ירוקה ומקיימת. כהן בעצמו חבר במועצה הישראלית לבנייה. את תרמוקיר הוא כיוון לתחום הקיימות הרבה לפני שהמילה הזאת, כמו גם בנייה ירוקה, הפכו לגימיק שיווקי של קבלנים שמוכרים להמונים דירות ב"שכונות ירוקות".

ההחלטה על הפיכת תרמוקיר ל"חברה ירוקה", המייעדת את מגוון מוצריה לענף הבנייה הירוקה, התקבלה במועצת המנהלים של החברה ב-2010. כהן קידם את ההצעה בלהט, וזכה לרוח גבית מחברי הדירקטוריון, אף שלא כולם הבינו מה הוא רוצה מהם וכיצד כל הסיפור הירוק מסתכם בשורת הרווח: "בנושא הזה התייחסו אלי כאל משוגע בלתי מזיק", אומר.

התשובה שהכין כהן לאלה מחברי הדירקטוריון שלא הצליחו להתחבר לחזון הירוק שלו, היתה בהזמנה ששיגר למומחה הבינלאומי לקיימות, ד"ר מייקל בראון, לבוא להתארח בחורשים וללמוד את תרמוקיר. בראון, שכבר ייעץ בתחומי קיימות לחברות קצת יותר גדולות מתרמוקיר, כמו נייקי, בן אנד ג'ריס וניו-באלנס בא לקיבוץ, וניכר שדבריו נפלו על אוזניים קשובות: "הוא הבהיר לחברי הדירקטוריון שאם לא נלך בדרך של קיימות בתוך כמה שנים פשוט לא נהיה כאן, לא נהיה רלוונטיים, לא יהיה לנו ערך מוסף. לא באתי לנהל את תרמוקיר בשביל לעשות סיבוב. המקום הזה עבורי הוא מפעל חיים ואני חייב להביט לטווח הארוך ואין דרך אחרת. חייבים לדעת לקיים תעשייה וסביבה ביחד", אומר.

כשהוא נאמן לדרכו, כל יחידות הייצור, האחסון והמנהלה של תרמוקיר יישרו איתו קו: המפעל ממחזר כל מה שניתן, לרבות את הפסולת שהוא מייצר בתהליכי הייצור השוטפים. במשרדים אין כלים חד פעמיים, כשבחוץ זורחת שמש הנורות כבויות.

הארגונים הסביבתיים זיהו את המהפכה הסביבתית שעוברת תרמוקיר, והגיבו בחיבוק: ב-2012 כהן זכה בפרס "הגלובוס הירוק" ובשנה השנייה ברציפות גם ב"תו היהלום" של מכון התקנים הישראלי, בזכות עמידת המפעל ביעדים סביבתיים. "באחד הטקסים עליתי לקבל את הפרס לצדו של יו"ר התעשייה האווירית, יאיר שמיר. כשאמרתי לו שאני מנכ"ל תרמוקיר, הוא שאל 'תרמו-מה?'. אחרים שמעו שאני מגיע מקיבוץ חורשים ושאלו 'חור-מה?'. לא הבינו מאיפה אני צץ, מאיפה באתי להם. הייתי יתוש בין חברות ענק ותראה לאן הגענו".

ועדת פרס התעשייה ל-2015 בראשות התעשיין דן פרופר נימקה את החלטתה להעניק את הפרס השנה לכהן בכך שפעל לקידום תעשיית הבנייה הירוקה, ובהובלת תהליכי צמיחה והתייעלות ירוקים. זאת, "תוך הקפדה יתרה על איכות סביבה ועל הטמעת ערכי קיימות במוצרים וכל זאת, לצד הישגים כלכליים יוצאי דופן".

- מה ראית שאחרים לא ראו?

"לא המצאתי שום דבר חדש. זיהיתי את המגמה הסביבתית בביקור משפחתי שעשיתי בשבדיה, אצל הורי צ'ארלס ואן מארי שעזבו את הקיבוץ לתקופה של עשור במהלך שנות המשבר, ובינתיים שבו אליו. בשבדיה ראיתי כיצד עושים את זה ברמה הפרטית היום יומית ואיך מצמצמים את הפסולת ואת צריכת האנרגיה. בשנים שלאחר מכן ביקרתי גם במפעלים באירופה, ראיתי שזה עובד אחרת, וכך רציתי שתראה גם התעשייה הישראלית. כמובן שאי אפשר לקבל החלטות כאלה בלי להקשיב בעיקר לבטן ובלי להבין שהתוצאה של מהלכים בתחום הקיימות לא יכולה להיות מידית. קיימות היא לא רק חומרים ידידותיים לסביבה, מחזור פסולות, התייעלות אנרגטית או בנייה ירוקה, אלא תפיסת עולם".

"בעיות כחלוניות" - מחיר ולא איכות

למרות האופטימיות והדיבורים על "התפוצצות של ביקושים", כהן מזהיר מפני מלכודות הטמונות במעלה הגבעה: "במסדרונות ובחדרי הדיונים כבר מדברים על מה שמכונה 'בעיות כחלוניות' - בעיות שיתגלו בדירות שייבנו במסגרת התכניות של הממשלה להרחבת היצע הדיור. התכניות עלולות ליצור בעיות חברתיות קשות. דירות ייבנו מהר ויימכרו בזול בידי הקבלנים - וזה יבוא על חשבון האיכות. הרי אף אחד לא ישכנע בר דעת שקבלן ימכור דירה במחיר שיהיה נמוך ב-30% ממחיר השוק, וזה לא יבוא על חשבון משהו. דווקא במקרה הזה צריך רגולציה וצריך שמשרדי ממשלה יפקחו על כך שהקבלנים עומדים במפרטים שהוגדרו".

- עוד רגולציה, בזמן שהתעשיינים מתרעמים על רגולציה שחונקת אותם.

"זאת בדיוק הנקודה. יש דברים שיכולים להתנהל נכון רק עם רגולציה רלוונטית שמיטיבה עם האזרח. למה לעזאזל לא מפעילים את הרגולציה במקומות שבאמת צריכים אותה?".

גם בכל הנוגע לקיימות, הוא מודאג מהדיבורים על הצפת השוק בדירות. "ברמה הלאומית, כשחשבו על פתרון לבעיית היצע הדיור, לא חשבו קדימה. לא חשבו על הבניינים בעתיד ולא הכניסו לתכניות שום שיקול של קיימות. מי שישב על המדוכה חשב רק כיצד מספקים לדורשי הדיור קורת גג ומקום לישון. לא הביאו בחשבון שזוג צעיר ירצה גם איכות חיים, בידוד תרמי, חסכון בעלויות האנרגיה לטווח ארוך. אנשים כאלה יאלצו לעבור אחרי כמה שנים לדירות אחרות. כל נושא הבנייה הירוקה במסגרת פרויקטים כמו 'מחיר למשתכן' לא מוזכר אפילו במילה. המדינה מחמיצה הזדמנות, היא מפספסת בענק. חשיבה לכיוון הזה יכולה לחסוך לרוכשי הדירות המון כסף ויכולה לחסוך גם למדינה, תוך הפחתת צריכת האנרגיה. במסגרת התכניות האלה המדינה לא נתנה את הדעת אפילו לסוגיות כמו הפרדת אשפה. זאת החמצה גדולה".

ארגון Global Energy Balance Network, שעלה לכותרות בחודשים האחרונים בשל המימון שקיבל מקוקה קולה  ובשל טענותיו כי משקאות ממותקים אינם מהווים גורם משמעותי להשמנה, הודיע השבוע כי ייסגר. מאז פורסם באוגוסט הקשר הפיננסי בין הארגון לבין קוקה קולה ב"ניו יורק טיימס", הופעל על הארגון לחץ רב מצד רשויות בריאות הציבור בארה"ב.

התמיכה הפיננסית שהעניקה קוקה-קולה לארגון, שכלל חוקרים ממגוון מוסדות אקדמיים, הובילה לביקורות לפיהן החברה מנסה לעצב את גוף המחקר בנושא השמנה וסוכרים, ולנסות לצמצם את התפיסה של משקאותיה כמשמינים. רשויות בריאות הציבור בארה"ב התלוננו כי קוקה קולה מאמצת טקטיקות ששימשו בעבר את תעשיית הסיגריות, שבמשך עשרות שנים גייסה לטובתה חוקרים שניסו להפחית את התפיסה שהסיגריות מסוכנות לבריאות.

בחודש שעבר, בית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולורדו הודיע כי ישיב מענק בסך מיליון דולר שקוקה קולה סיפקה להקמת Global Energy Balance Network. ביום שני האחרון, הארגון הסיר את כל התוכן מאתר האינטרנט שלו, ובמקומו הציב הצהרה קצרה לפיה הוא מפסיק פעילותו "בשל מגבלת משאבים". נשיא הארגון, ד"ר ג'יימס היל, חוקר שמנות ידוע ופרופ' באוניברסיטת קולורדו, נמנע מבקשת תגובה.

גם אוניברסיטת קרוליינה הדרומית קיבלה מענק מצד קוקה קולה, בסך 500 אלף דולר, לשם הקמת הארגון. דובר האוניברסיטה וס היקמן לא השיב לפניות לבקשת תגובה בנוגע לשימוש שמתכוונת האוניברסיטה לעשות בכספים.

יוני פרידהוף, מומחה שמנות מאוניברסיטת אוטווה שהעלה ראשון תהיות לגבי מימון הארגון, אמר כי הוא מאמין שקבוצת החוקרים התפרקה בשל אובדן אמינותה. "אני חושב שבסופו של דבר, Global Energy Balance Network הייתה הרמקול של קוקה-קולה, וכעת כאשר החברה אינה ממשיכה לממן אותו, הוא נסגר. לדעתי זה בפני עצמו מעיד על מטרת הקמת הקבוצה".

במשך חודשים, הארגון הכחיש כי הוא או עבודת המדענים בו מושפעים מקוקה קולה, וכי לקוקה-קולה לא הייתה כל השפעה על השימוש בכספים שתרמה. אך קהילת בריאות הציבור הגיבה בחריפות. באוגוסט, מכתב מצד יו"ר מחלקת התזונה בבית הספר לבריאות הציבור בהרווארד שהיה חתום על ידי 36 מדענים נוספים האשים את קוקה קולה ואת Global Energy Balance Network בהפצת "שטויות מדעיות".

ארגונים אחרים שקיבלו מיליוני דולרים מקוקה קולה, בהם האקדמיה האמריקאית של רופאי ילדים והאקדמיה לתזונה ודיאטנים.

יותר ויותר ענקיות תעשייה מבינות שהחדשנות האמיתית נמצאת מחוץ לכותלי המפעל, ומזמינות יזמים וחברות מתחילות להציג בפניהן רעיונות לטכנולוגיות חדשניות ופורצות-דרך בתמורה לליווי מקצועי ? "שיתוף הפעולה הזה מעניק ערך מוסף לשני הצדדים"

איילת גרינברג, 16/12/15

מקס צוקרברג איבדה השבוע כמעט את כל הונה המשפחתי, זמן קצר בלבד אחרי שנולדה. מקס הפעוטה הפסידה כ-45 מיליארד דולר בעקבות החלטת אביה, אחד מארק צוקרברג, לתרום 99% ממניותיו בחברה קטנה מקליפורניה בשם פייסבוק.

"אנחנו יודעים שזו תרומה קטנה... אבל אנחנו רוצים לעשות את מה שאנחנו יכולים", כתב האב הנרגש (והצנוע) במכתב שהופנה אמנם לבתו אך פורסם בפייסבוק וזכה ליותר ממיליון שיתופים בתוך שעות ספורות. תרומת הענק של צוקרברג מציבה אותו בחזית הטרנד הלוהט של עשירי העולם, ובעיקר יזמי היי-טק, שהתחייבו בשנים האחרונות לתרום את מרבית הונם האישי כבר במהלך חייהם. ומה קורה בישראל?

משפחת צוקרברג (צילום מסך)

ביל גייטס פינת רמת החייל

אמנם הפילנתרופיה בישראל צומחת ועוברת שינויים בשנים האחרונות, אך יזמי היי-טק מקומיים ו"סתם" מיליארדרים עוד לא אימצו את הדוגמה של צוקרברג מפייסבוק, ביל גייטס ממיקרוסופט, המשקיע (האגדי) וורן באפט ולארי אליסון מאורקל, שהתחייבו לתרום את מרבית הונם עוד בחייהם.

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), גם פילנתרופיה פרטית של כלל הישראלים רחוקה בהיקפה מזו של הפילנתרופיה בארה"ב. בהשוואה של תרומות אישיות כשיעור מהתמ"ג (תוצר מקומי גולמי), היקף הפילנתרופיה בארה"ב כפול פי שלושה מזה שבישראל. בין 2009 ו-2011, התרומה לנפש בישראל נעה בין 628 ו-742 שקלים בשנה, לעומת תרומה שנתית שנעה בין 767 עד 845 דולר באותן שנים בארה"ב.

האם הישראלים בכלל ושועי הארץ בפרט הם קמצנים, שרק "עושים לביתם"? לפי חוקרים מהמרכז לחקר הפילנתרופיה באוניברסיטת ירושלים, לישראלים דווקא אין במה להתבייש: במאמר שפורסם בתחילת השנה, ציינו החוקרים כי "בדירוג העולמי של נתינה פילנתרופית, ישראל ניצבת במקום השני אחרי ארה"ב ודומה מאוד לשיעור הנתינה באנגלי ה ובקנדה".

אבל יש גם נתונים שאינם מחמיאים. לפי הלמ"ס, שיעור התרומות של משקי בית בישראל נמוך משמעותית מאשר בארה"ב: 71% לעומת 84%. מנגד, שיעור התרומות שמקורן בתאגידים מסחריים גדול בישראל באופן דרמטי מאשר בארה"ב: 27% לעומת 6% בלבד בארה"ב. אמנם גם תרומות של תאגידים עשויות להועיל לחברה, אך אין להתעלם מכך שיתכן שעל ההחלטה לתרום משפיעים שיקולים כמו למשל תכנוני מס, יחסי ציבור או קידום עסקי של בעלי התאגידים.

מה גורם לפערים בהיקף ואופי הפילנתרופיה בין ישראל וארה"ב? מתברר שבין השאר, בישראל, כמו בישראל, תמיד אפשר למצוא סיבה למריבה, גם במקרה פילנתרופיה. פקידי ממשלה סבורים שחלק מהתורמים הם טייקונים שרק דואגים לקשרים אישיים ומקדמים את עסקיהם, ואילו התורמים חושבים שפקידי הממשלה הם חבורה של בירוקרטים, שאינם מסוגלים להזיז עט מבלי להיזקק לנהלים ואישורים בשלושה העתקים.

ביל גייטס (צילום: AP)

חיי העשירים (מאוד) והמפורסמים

פילנתרופיה פרטית היא כמובן לא תופעה חדשה. גם במסורת היהודית וגם בחברה הישראלית שקדמה להקמת המדינה אפשר למצוא דוגמאות רבות לנתינה אישית. אולם, בעשורים האחרונים ניכרת תופעה שזכתה לכינוי "פילנתרופיה חדשה" – נתינה שבוררת היטב את מטרותיה ומתערבת בשימוש בכספי התרומות.

"הפילנתרופיה החדשה... מבקשת להיות מעורבת בתוכניות ובמיזמים החברתיים והאזרחיים להם תורמים הפילנתרופים", כותב פרופסור הלל שמיד מאוניברסיטת ירושלים. אגב, זן מיוחד של הפילנתרופיה החדשה הוא "פילנתרופיה עילית": תורמים בעלי הכנסה גבוהה מאוד או הון אישי משמעותי, שהיקף פעילותם הפילנתרופית משמעותי. נשמע מוכר? תשאלו את מקס צוקרברג הפעוטה, היא הרי איבדה הון עתק בגלל פילנתרופיה עילית.

מגה-תרומות של עשירי העולם מעוררות הרבה מאוד עניין ציבורי, אך זה לא רק מעמד הסלבריטי של יזמי היי-טק ומולטי-מיליארדרים שמגרה את הסקרנות. לפי פרופסור אילנה סילבר מאוניברסיטת בר-אילן, "החשיפה והבחינה הציבורית הגדלה והולכת של תורמי העל מעידה על משהו החורג אל מעבר למקסם הרגיל שמהלכים חייהם ופעולותיהם של העשירים מאוד, המפורסמים והזוהרים".

אז מה בדיוק גורם לציבור לעקוב בעניין כה רב אחרי הרגלי הנתינה של העשירים והמפורסמים? פילנתרופיה חדשה מבקשת לעתים להתערב בקביעת מדיניות ציבורית ומשפיעה על התנהלותם של מקבלי ההחלטות במגזר הציבורי. הפילנתרופים החדשים רוצים לא רק לתת את כספם. הם רוצים להשפיע, הם רוצים תוצאות – והם בדרך כלל גם חושבים שהם יודעים יותר טוב מאחרים מה הדרך הטובה ביותר להשגת התוצאות.

להיזהר שהזנב לא יכשכש בכלב?

לפי מיכל אלמוג-בר מאוניברסיטת ירושלים, "פילנתרופיה אסטרטגית... דוגלת במדיניות של השקעה חברתית ממוקדת תוצאות. מדובר בפילנתרופיה המבקשת להיות מעורבת... בתהליכי קביעת מדיניות ציבורית הנוגעים לנושאים ולאוכלוסיות, מושאי הנתינה".

המעורבות הזו היא מקור לחיכוכים וחשדנות רבה בין תורמים ופקידי הממשלה בישראל. בעניין זה ראוי לציין כי אחד המאפיינים העיקריים שמבדיל בין פילנתרופיה פרטית בישראל ובין פילנתרופיה בארה"ב היא מידת ההשפעה של הממשלה על תהליכים חברתיים.

לפי חוקרים מהמרכז לחקר הפילנתרופיה בישראל, "מדיניות (הממשלה בישראל, ש.ה) מדגישה את המרכזיות והדומיננטיות של הממשלה... בניגוד למשל לארה"ב, (ש)בה המדיניות והתפקיד שהממשלה ממלאית כלפי הפילנתרופיה הם פחות מרכזיים ומשפיעים על הפילנתרופים. הם פועלים (בארה"ב) זה לצד זה, אך לא בהכרח זה עם זה".

ואם עוד לא ממש ירדתם לשורש הבעיה, הנה תמציתה – במילים של נציג ממשלה בכיר, שהתראיין לחוקרי אוניברסיטת ירושלים: "צריך להיזהר שהזנב לא יכשכש בכלב". ולדברי בכיר אחר, "אני יכול לשמוע אותך (את התורם, ש.ה), אני יכול להקשיב לך, אני יכול להתייעץ איתך – אבל אתה לא תכתיב לי... אני בעד שיתוף, אבל גם לשיתוף יש גבולות".

"טייקונים שמשתמשים במדינה"

בשנים האחרונות אמנם ניכר ניסיון מצד הממשלה להפיג את החשדנות בין הממשלה והתורמים הגדולים, אך נראה שהדרך עוד ארוכה עד ששני הצדדים ילמדו לחיות אחד עם האחר. לפי מחקר של אוניברסיטת ירושלים שפורסם בתחילת השנה, "חלק מפקידי הממשלה קושרים בין עיסוקם המקצועי של הפילנתרופים לבין עיסוקם הנדבני, ורואים בהם טייקונים שמשתמשים במדינה לקידום הרעיונות שלהם, פועלים בכוחניות ויוצרים... פערים שליליים בחברה".

ראיונות שערכו חוקרים עם פקידים בכירים בממשלה העלו טענות רבות נגד תורמים – ונגד הפוליטיקאים שנתפסים לעתים כמי שנהנים מקשרים הדוקים עם אותם תורמים. "הכל בא ומתחיל מלחצים, ובדרך כלל קשרים עם פוליטיקאים בכירים, שרי ממשלה, (ו)ראשי ממשלה", סיפר נציג ממשלה לחוקרי אוניברסיטת ירושלים.

בכיר אחר בממשלה סיפר לחוקרים כי "אין אהבת נתינה אמיתית. בדרך כלל, העשירים בוחנים 'מה יצא לי מזה? איך אני אצא? מה יועץ התקשורת שלי ממליץ? ואיך אני אתחכך עם עוד כמה פוליטיקאים ואגזור חוטים ואצטלם'".

למעשה, יש בכירים שסבורים כי תורמים משתמשים בפילנתרופיה כדי לקדם מקורבים וקרובי משפחה. "יש הרבה (פילנתרופים, ש.ה) שקשה להם להיפרד מהכסף שלהם, גם אחרי שהם מנסים לתרום אותו", הסביר בכיר באחד ממשרדי הממשלה לחוקרים מאוניברסיטת ירושלים. "למשל, (הם) מקימים עמותה, אבל לא מוכנים שהיא תהיה מגוונת. (הם רוצים) שזה יהיה עורך הדין שלו, ורואה החשבון שלו, והבן שלו מרכיב את העמותות. אין רוח פילנתרופית אמיתית".

אגב, גם הציבור הרחב בישראל חשדן כלפי פילנתרופיה פרטית. "הציבור הישראלי... חשדן כלפי המניעים של התורמים הגדולים", כותב פרופסור הלל שמיד, שמציין כי הציבור סבור שהפילנתרופים תורמים "מתוך שיקולים של צבירת כוח ויצירת קשרים הדוקים עם השלטון, אשר תמורת התרומה ייטיב עם התורמים... עמדה זו מחלישה את הנכונות של הפילנתרופים לנתינה".

פקידי הממשלה שמים רגליים

הדברים שאומרים פקידי הממשלה על תורמים בוטים למדי, ומתברר שגם בצד האחר של המשוואה אפשר למצוא לא מעט אמירות קשות. לפי מחקר של המרכז לחקר הפילנתרופיה בישראל, פקידי הממשלה נתפשים על-ידי התורמים "כבירוקרטים ושמרנים, 'מרובעים', לא יצירתיים ולא מוכשרים מספיק... פילנתרופים רבים רואים בפקידי הממשלה גורמים מכשילים ומעכבים, ה'שמים רגליים' בפני יוזמות חדשות".

בראיונות שערכו החוקרים עם פילנתרופים, הובעו רגשות קשים כלפי המנגנונים הממשלתיים, ובעיקר מיאוס, תסכול, חוסר אמון, כעס וזלזול. "מנכ"ל המשרד לא יכול להזיז 200 אלף שקל מסעיף אחד למשנהו", סיפר תורם לחוקרים, "הוא רוצה, אבל פשוט אין לו את היכולת". תורם אחר התלונן על ביורוקרטיה מתישה: "הממשלה היא מערכת מורכבת, ולכן בכדי לייצר שינויים היא זקוקה ל-8,000 אישורים רגולטוריים".

אלא שמתברר שלפעמים ההתנהלות של פקידי הממשלה אינה נגרמת כתוצאה מבירוקרטיה מסובכת מדי, ומקורה בהחלטה מודעת לסכל מדיניות ש"מונחתת" על-ידי הדרג הפוליטי. "שר יכול לבוא עם מה שהוא רוצה לקדם, ואנשי המקצוע יחשבו שזה לא דבר נכון", אמר נציג ממשלה לחוקרי אוניברסיטת ירושלים.

התוצאה: בלימה של מדיניות שפוליטיקאים מנסים להכתיב. "צריך לדעת איך אתה מתמרן עם מדיניות של שרים", הסביר בכיר במשרד ממשלתי, "אני תמיד אומר – מי שלא רוצה לשים את הידיים בביוב, שלא ילך להיות אינסטלטור".

לנצל טוב יותר את המשאבים המוגבלים

אז מה למדנו על פילנתרופיה? מתברר שישראל היא לא ארה"ב. פילנתרופיה וממשל מצליחים לחיות בארה"ב אחת לצד האחר, מבלי להפריע (יותר מדי). בישראל, כמו (כמעט) תמיד, גם כוונות טובות הופכות לסיבה למריבות ומאבקים והטחת עלבונות.

"פילנתרופיה אינה באה במקום הממשלה", מסכמים פרופסור הלל שמיד וחנה שאול בר-ניסים מאוניברסיטת ירושלים. "על שני הצדדים להכיר בעובדה זו, ולכבד אחד את השני. רק בדרך זו ניתן לנצל טוב יותר את המשאבים המוגבלים העומדים לרשות המדינה בייזום ובפיתוח שירותים חברתיים, חינוכיים, בריאותיים ואחרים".

בית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולורדו יחזיר תרומה של 1 מיליון דולר מקוקה קולה, שנועדה להקים ארגון למאבק בהשמנת יתר.

הכסף הועבר לטובת הקמת ארגון גלובל אנרג'י בלאנס, שטוען כי הוא פועל לפי "גישה מבוססת ראיות לסיום השמנת היתר". מאז ש"ניו יורק טיימס" דיווח על המימון מקוקה-קולה באוגוסט, הארגון ספג ביקורת על כך שהוא מנסה להקטין את התפקיד שיש למשקאות ממותקים בהעלאת משקל ובמקום זאת מגדיל את החשיבות של פעילות גופנית.

נשיא הארגון, ג'יימס היל, הוא פרופסור באוניברסיטה.

"הארגון אמנם ממשיך לקדם בריאות טובה באמצעות איזון בין הרגלי אכילה נכונה ופעילות גופנית, אך מקור המימון שלו הסיט את תשומת הלב מהמטרה המרכזית", מסרה האוניברסיטה בהודעה ביום שישי. נציג של האוניברסיטה לא היה זמין לספק נתונים נוספים.

בהודעה, קוקה קולה מסרה שהיא מסכימה עם האוניברסיטה שהכסף יינתן במקום זאת למועדוני ארגון החינוך לנוער "בויז אנד גירלז אוף אמריקה".

"אמנם הארגון ממשיך לתמוך בדיון מדעי נמרץ לגבי התרומה של דיאטה ופעילות גופנית נגד מגיפת ההשמנה, התברר שהחזון המקורי של הארגון לא מומש", מסרה קוקה קולה בהודעה.

בסרטון שעלה עם הקמת הארגון, אחד מראשיו אמר שהתקשורת מתמקדת ב"אכילת יתר, אכילת יתר, אכילת יתר - ומאשימה את המזון המהיר, את המשקאות הממותקים, וכן הלאה". הסרטון הזה הורד מהאינטרנט מאז.

הארגון מסר שהרעיון לפיו עבודתו מקדמת "את הרעיון שפעילות גופנית חשובה יותר מאשר דיאטה בהסדרת השמנת יתר, מפשט באופן משמעותי סוגיה מורכבת".

Attachments