מאת דפנה מאור, 13/5/2015

ביל גרוס הוא אחד המשקיעים הידועים בעולם. הוא זכה לכינוי "מלך האג"ח", לאחר שניהל במשך שנים רבות את קרן האג"ח הגדולה בעולם, פימקו, שאותה עזב — לאחר שביצועיה דעכו — לטובת קרן ג'אנוס. הוא גם אחד הנדבנים הגדולים בעולם. גרוס כל־כך נדיב, עד כי הוא המום מעצמו — כך אמר בריאיון לבלומברג שפורסם אתמול. גרוס תרם עד כה 700 מיליון דולר, ובכוונתו לתרום את שארית הונו — 2 מיליארד דולר. "זה מהמם אפילו אותי", אמר גרוס.

גרוס מצטרף לשרשרת מיליארדרים שהבטיחו לתרום את מרבית הונם או את כולו לצדקה — חלקו בחייהם והשאר במותם. מי שצירף את גרוס למועדון היוקרה הזה היה המיליארדר קרל אייקאן שהתמחה בהשתלטויות עוינות — שבהן רכש חברות בקשיים, פירק את נכסיהן ופיטר עובדים כדי להבריאן או למכור אותן הלאה ברווח. אייקאן צייץ בטוויטר לגרוס וקרא לו לתרום את כספו. גרוס נענה לאתגר דלי הכסף הזה במהירות. מתברר כי גם אנשים שמקבלים בונוסים של 290 מיליון דולר בשנה, כפי שגרוס קיבל מפימקו ב-2013, נכנעים ללחצים חברתיים.

יש עוד משהו משותף למרבית חברי המועדון — הם משלמים מס בשיעור נמוך, מכיוון שחלק גדול מהכנסתם מוגדר כרווח הון או דיווידנדים, או שהם משתמשים במבנים תאגידיים מורכבים כדי להפחית את חבות המס, אבל מחזירים את חובם לחברה בדרך אחרת, לפי ראייתם — באמצעות תרומה לצדקה. בעצם, הם עושים משהו שיכול לחמם לא רק את לבם של ליברטריאנים וחובבי חופש כלכלי, אלא גם את לבו של כל אדם הגיוני ובר דעת בימינו — ובוחרים בדיוק לאילו מטרות ישמש כספם שהרוויחו בעמל כפיהם.

ביל גרוס, צילום: בלומברג

תארו לעצמכם שהייתם יכולים לעשות כמותם, ואפילו כשכירים לסמן בסוף כל שנה בטופס המס לאן אתם רוצים שמס הכנסה ושאר המסים שאתם משלמים, ילך — לחינוך הממלכתי או הדתי, לבריאות, לטיפוח המדע והמחקר, לסבסוד מזון לקשישים נזקקים או דווקא למימון הדלק למכוניות השרים. ואולם אנחנו — וכל עשרות מיליוני אמריקאים עובדים שאינם מנהלי קרנות, שמשלמים מס הכנסה יחסי גבוה לעומת אותם מיליארדרים — לא יכולים לבחור לאן כספנו יוזרם.

אנחנו גם לא יכולים לפנות לעיתונות ולהכריז בריש גלי כיצד עמל כפינו מממן מטרות נעלות וראויות, כמו הקמת מוזיאונים לאמנות ואגפים בבתי חולים, כפי שעשה גרוס, לטפח פארקים מול דירתנו היוקרתית, כמו מנהל קרן הגידור ג'ון פולסון, או לבחור להעביר את הכסף למלחמה במחלות זיהומיות או לקניית נעליים לילדים יחפים במדינות עניות, נוסח ביל גייטס. לא ממש שואלים אותנו, כשבאים לחתום על הסכמים קואליציוניים, תקציבים שנתיים או הסכמי סחר גדולים — אבל אלה שיש להם מספיק כדי לתרום לפוליטיקאים ולגייס לוביסטים, נשאלים גם נשאלים לדעתם, ולעתים אפילו משתתפים בקביעת המדיניות.

אז למה בעצם אנחנו נטפלים למיליארדרים הנדבנים? אנחנו לא. כמו שלא צריכה להיות בעיה בכך שלאנשים מסוימים בעלי כישרון, ידע ומזל יהיה הרבה כסף, לא צריכה להיות בעיה בכך שלאותם עשירים תהיה הפריבילגיה ליהנות מהתהילה, מהנצחת שמם על בנייני פאר ומתחושת הסיפוק העצמי שבנדבנות. ההבדל ביניהם לבין כל היתר הוא בשיעור המס וביכולת הבחירה בגוף שיקבל את התרומה — והוא זה שצריך להטריד אותנו.