היזמים החברתיים יכולים לשנות את המבנה הכלכלי בישראל

היוזמה, המכונה "יכולים נותנים", שואבת השראה בין השאר מיוזמת American pledge של וורן באפט שהחתים 35 פילנתרופים על תרומת מחצית מהונם. בהצהרה המופיעה באתר של היוזמים נכתב: "אנחנו, קבוצה של משקיעים חברתיים ישראלים, בחרנו לשלב ידיים ולפעול במשותף כדי להרחיב משמעותית את מעגל הפילנתרופיה הפרטית בישראל, ולהגדיל את האפקטיביות שלה. מניעה אותנו תחושת אחריות ומחויבות לבריאותה וללכידותה של החברה האזרחית בישראל. חלקה הנמוך של התרומה הפרטית בישראל בהשוואה למדינות ולחברות אחרות בעולם מטריד אותנו. לפיכך נפעל ליצור מסה קריטית של תורמים ותרומות, לחזק ולהשלים את אחריות הממשלה וליצור שיתופי פעולה בין פילנתרופים".

לכאורה, אין רבותא ביוזמה החדשה: בשנים האחרונות מלאים העיתונים בידיעות יחצ"ניות על פילנתרופים החונכים מחלקות ומשיקים תוכניות חינוכיות.

אלא שחלק גדול מהפילנתרופיה הישראלית בעלת הפרופיל הגבוה התרכזה בשנים האחרונות בפעולה תאגידית - חברות גדולות, בעיקר מונופולים ועסקים שזקוקים לרגולציה ממשלתית נוחה או סובלים מתדמית ציבורית ירודה, משתמשות בתרומות ובפעילות חברתית כדי למרק את פרצופן או מצפונן. בבוקר אני סוחט רגולטור, בצהריים אני חונך מרכז לקשישים. בצהריים אני קונה שלטון, בערב אני באירוע איסוף תרומות.

הראוותנות, הקולניות ולעתים גם הרדידות והציניות של הפעילות הזאת לא סייעו להעלאת קרנה של הפילנתרופיה הישראלית וגרמו לפילנתרופים פרטיים, מקצועיים ומסורים להתרחק מהעין הציבורית ככל האפשר. הציבור הרי למד שמי שתרם בערב, עשק בבוקר.

עם זאת, חלק מהפילנתרופיה הישראלית היא לגיטימית, אמיתית ומשמעותית, למשל כשעובדים רבים נרתמים לעבודה קהילתית. למרות זאת, הציבור חושד בחלק מהיוזמות המיוחצנות, על רקע הפער האדיר בינן לבין האחריות החברתית של החברות במגען עם הצרכנים, עם הסביבה או עם הרגולציה.

בשנים האחרונות הגיעו פילנתרופים רבים בישראל למסקנה שהתוואי הכלכלי והחברתי שבו נעה ישראל אינו בר קיימא, ויש להם לא רק אחריות אלא גם אינטרס ברור לנסות להשפיע עליו באופן עמוק, בולט ואפקטיבי יותר.

היוזמה שהושקה השבוע משקפת את ההבנה שלהם, שאם הם ימשיכו להסתתר ולהסתפק במימון פרויקטים נקודתיים הם "לא יזיזו את המחט", והמיליונים או המיליארדים שהם - ובעיקר חבריהם מחו"ל - תורמים, יאבדו כטיפות בים הישראלי.

הנכונות של חבורה קטנה של אנשים לצעוד לקדמת הבמה, להיחשף ולדבר על אחריות לחברה אינה מובנת מאליה דווקא בעידן זה של מחאה חברתית, שבו הציבור מגלה עניין גדול הרבה יותר בפערים ובאי שוויון מאשר בביטחון ובשטחים.

בחבורה שצעדה השבוע קדימה יש שמות שרוב הציבור לא מכיר - שוקי ארליך, שמואל בן דרור ויעל ליפמן, וכמה מוכרים יותר כמו אבי נאור, רוני דואק, יהודית יובל-רקנאטי ונעם לאוטמן.

הנכונות לקחת סיכונים ולהיחשף תיאלץ את הפילנתרופים הפרטיים להחליט אם הם רק תורמים או גם מנהיגים חברתיים - וכדי לעשות זאת הם יצטרכו להציג רעיונות, ערכים ותוכניות פעולה קונקרטיות ובעיקר רלוונטיות. הם ייאלצו להתייחס לנקודות הכואבות ביותר בשיח הציבורי הישראלי ולהתמודד עם שאלות קשות. התאגדותם תחת ארגון "שיתופים" ו-JFN יכולה להיות סנונית ראשונה של פילנתרופים שהחליטו שאין ברירה אלא להגיח מאזורי הנוחות הרחוקים שלהם ולקחת סיכונים.

הכותרת של היוזמה הנוכחית היא להגדיל את מספר התורמים, אך זהו חלק ממטרה חשובה יותר: מינוף הפילנתרופיה והפיכתה לאפקטיבית יותר. כאן טמון האתגר הגדול מכולם.

ההזדמנות של הפילנתרופים ושל היזמים החברתיים היא להרחיב את מעגל הנתינה מעבר לפרויקטי המחמד הנקודתיים - חשובים ומשמעותיים ככל שיהיו. התוואי הכלכלי והחברתי בישראל, הקיבעון והשיתוק הפוליטי והיעדרה של מנהיגות דורשים מעורבות של כוחות חדשים, מסוג אחר, שיניעו תהליכי שינוי בחברה ובכלכלה הישראלית.

הפילנתרופים והיזמים החברתיים האלה לא יבקשו להחליף את הממשלה או את המגזר הציבורי, אלא לחזק אותם. על אף שהם או הוריהם צברו את הונם או פעלו בשוק החופשי, הם יודעים שמגזר ציבורי חזק, אפקטיבי ומצוין הכרחי כדי לפתור את בעיותיה הכלכליות והחברתיות של ישראל.

גם אם היקף התרומות בישראל יגדל בחמש השנים הקרובות ב-50%, דבר לא מובן מאליו על רקע המשבר הכלכלי העולמי, סכומי הכסף יהיו בטלים בשישים לעומת תרומתם הפוטנציאלית של עשרות שינויים מבניים, תרבותיים וערכיים בכלכלה הישראלית.

המבנה הפוליטי בישראל, שליטת הוועדים, הטייקונים, המגזרים והשיח הציבורי הנוכחי מקשים מאוד על ביצוע שינויים אלה. וכאן נמצאת ההזדמנות של הפילנתרופים והיזמים החברתיים: הם יכולים להיות עצמאים ונועזים יותר, לקחת סיכונים ולגבש רעיונות יצירתיים שפוליטיקאים ופקידים לא יכולים לגבש - גם אם ירצו.

לפני שבועיים פורסם כאן ראיון עם ג'פרי שוורץ, שהוביל את חברת טימברלנד והיה פילנתרופ חדשן ופורץ דרך בעולם האחריות התאגידית האמריקאית. שוורץ, שמתכוון להשפיע על נושאים מבניים ותשתיתיים בכלכלה ובחברה הישראלית, רואה במחאה החברתית בישראל הזדמנות ולא איום על אנשים מסוגו: המפתח לשינוי חברתי הוא מעורבות אזרחית ודיאלוג עם מוקדי הכוח, בין אם אלה הממשלות או אנשי העסקים. "פאבליק אנמי שרו 'הילחמו בכוח' (Fight the Power), ואני אומר: לא, השתמשו בכוח. מה שלא בסדר בתנועת הזעם הוא שאין לה אג'נדה. חייבת להיות לה אג'נדה, אג'נדה של הפיכת החברה למושלמת, לא סתם הרס או דמוניזציה. ממשלה היא לא דבר רע מטבעו, עסקים הם לא דבר רע. אתם רוצים לזעום נגד השיטה? Rage against the machine היא רק להקה, אי אפשר רק לזעום כל הזמן. במקום זאת, אפשר לנצל את השוק כדי להכריח את המנכ"לים לשאת באחריות. אנחנו דור שדורש יותר".

בישראל צמחו בעשור האחרון אנשים עשירים רבים כמו שוורץ, אבל מעט מאוד טיפוסים מסוגו. מעטים מבין המתעשרים החליטו שהם יכולים או צריכים לרתום את היכולות שלהם כדי לחזק את החברה, את הכלכלה ואת המגזר הציבורי הישראלי. כמה מהם פוחדים, רובם רוצים להישאר באזור הנוחות ולא להיחשף לסיכונים מיותרים - ולחלקם אין ידע וכישורים בתחומים הציבוריים, המקרו-כלכליים והחברתיים.

כמובן שזהו איזון עדין: בסופו של דבר, הממשלה היא זאת שצריכה לספק את השירותים ולקבל את ההחלטות. אבל הממשלה היא חלק ממערכת אקולוגית, והיא תוכל להיות אפקטיבית יותר אם חברה אזרחית, יזמים חברתיים ופילנתרופים אמיצים יגבו אותם. הם יוכלו לפתח כלים חדשים, לעזור בשינוי השיח הציבורי, לשנות את האמונות והרעיונות בציבור ולמצוא, לחזק ולהבליט את הדברים המשותפים למגזרים בישראל.

הנכונות של 20 פילנתרופים פרטיים להיחשף ולהתאחד עשויה להיות ויראלית: להדביק עוד ועוד ישראלים שצברו הון להיכנס לעולם ההשפעה ולהגדיל את מעגל היזמים החברתיים. האתגר הוא לייצר רעיונות יצירתיים, לפרוץ מוסכמות, לקבל לגיטימציה ציבורית ולעשות את הכל במקצוענות ובאפקטיביות תוך תהליך למידה עמוק של הסוגיות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות הישראליות.

לכתבה באתר דהמרקר