הבושה כזרז תהליכים: כך תפעילו אותה למען הצדק החברתי

נשלח 1 בספט׳ 2011, 5:42 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 1 בספט׳ 2011, 5:46 ]

מאפלטון דרך דארווין ועד אובמה, ההיסטוריה מוכיחה כי הבושה ממלאת תפקיד הכרחי בההתפתחות האנושות ■ עכשיו, מחקר חדש מציע לגייס אותה למען הצדק החברתי ■ הנוסחה: לכוון את הבושה לעבר גופים ומוסדות שפוגעים בקולקטיב ■ הוראות הפעלה

יואב פרומר, ניו-יורק
1/9/11

שבוע לתוך נשיאותו בינואר 2009, כינס ברק אובמה מסיבת עיתונאים מפתיעה בחדר הסגלגל. התזמון לא היה מקרי: זמן קצר לפני כן הודיעו רשויות המס בניו יורק כי בכירים בוול סטריט העניקו לעצמם 18 מיליארד דולרים בבונוסים, בזמן שהכלכלה האמריקאית שקעה אל תוך המשבר העצום שאותו וול סטריט סייע לייצר. "זהו שיאו של חוסר האחריות", הכריז אובמה, "זה פשוט מביש". מבחינה חוקתית, ההתבטאות החמורה הזו היא כל מה שהנשיא יכול היה לעשות. מצד שני, התברר שהוא לא היה צריך יותר מזה: בתוך כמה שבועות נודע כי בכירי ענקית הביטוח AIG, שזכו לגלגל הצלה של מיליארדי דולרים מהקונגרס, החליטו להחזיר עשרות מיליוני דולרים שקיבלו כבונוסים מהחברה. הם לא היו היחידים. ככל שאור הזרקורים חשף את ההתנהגות המפוקפקת של ראשי המשק האמריקאי, כך הוא גם שינה אותה. קבוצת סיטיבנק ויתרה על תוכניתה לרכוש מטוס מנהלים חדיש בעלות של 50 מיליון דולרים; ג'ון ת'יין, מנכ"ל מריל לינץ' הקורסת, הסכים לפצות את החברה עבור שיפוץ גרנדיוזי שביצע במשרדו; ואפילו בתעשיית הרכב נתקפו בייסורי מצפון, ובמקום להגיע עם מטוסיהם הפרטיים לפגישות עם מחוקקים, החליטו המנכ"לים של יצרניות הרכב לנהוג את 800 הקילומ טרים מדטרויט לוושינגטון. למרות דעת הקהל השלילית ועוינות ציבורית גוברת, לא הייתה זו החשיפה התקשורתית או אפילו הביקורת הנשיאותית שלמעשה גרמו לאדריכלי הכלכלה האמריקאית לשנות את דרכיהם. הייתה זאת דווקא סנקציה חברתית הרבה יותר בסיסית: הבושה.

ברק אובמה / צלם: רויטרס

כשאובמה ביקש להביך את בכירי וול סטריט על מנת לגרום להם לשנות את התנהלותם החזירית הוא לא בדיוק המציא את הגלגל. מהרגע הראשון שבו בני אנוש התאגדו כדי לחיות במסגרות משותפות, שימשה הבושה כאמצעי חברתי יעיל להכתבת הנורמות הקולקטיביות המוסכמות.

בדיאלוג "פרוטגורס" למשל, מספר אפלטון כי האל זאוס שיגר את שליחו הרמס כדי שיעניק לבני האדם בושה, מתוך החשש שללא המנגנון הזה, שימנע מהם לנסות להגשים את כל יצריהם הבסיסיים על חשבון הזולת, לא תהיה כל אפשרות להשליט סדר בעולם. אלא שאריסטו, תלמידו של אפלטון, דווקא ראה בבושה תחושת נעורים פרימיטיבית ונחותה, שהייתה שמורה באופן בלעדי לצעירים שטרם פיתחו את מנגנוני החשיבה.

"הבושה אינה מעלה, אלא תחושה" כתב ב"אתיקה", "והיא יוצרת אפקט הזהה לזה של פחד". אף שראה בבושה מכשיר יעיל להגבלת נטיותיהם ההרסניות של צעירים, הזהיר אריסטו את המבוגרים מהסתמכות על אותו מנגנון איפוק חיצוני. היותה בגדר "תחושה" (תגובה פיזית) ולאו דווקא בגדר "מחשבה" (תגובה אינטלקטואלית), והשימוש בבושה בקרב מבוגרים סימלו עבורו כישלון התפתחותי. "אף אחד", הוא כתב, "אינו יכול לשבח אדם מבוגר אם ייכנע לבושה, כי הוא מלכתחילה צריך היה להימנע מלגרום למשהו שעלול היה להביא עליו את התחושה הזו".

גם הציוויליזציה הנוצרית-מערבית, שצמחה סביב ייסורי המצפון שהותיר אחריו הגירוש מגן עדן, הייתה תלויה לא מעט במנגנוני הבושה כדי לשמר את הסדר בקרבה. האמונה הבסיסית שלפיה אדם וחוה הורישו לצאצאיהם את החטא הקדמון החדירה בציוויליזציה שלמה את תחושת הבושה המקראית שנועדה ללוות אותם כל חייהם כתזכורת מרה להיותם נפולים, מוכתמים וטמאים. למשל, חובת הווידוי ובקשת המחילה האישית, שהונהגה בידי הכנסייה הקתולית מאז תחילת ימי הביניים, נועדה להנחיל את אותה התחושה על דורות חדשים של נוצרים במטרה לגרום להם להתבייש - בעיני הקהילה, הכומר, האל, ובעיקר בעיני עצמם. רק כך, סברו אבות הכנסייה (והשלטונות החילוניים שפעלו לצדם), אפשר למגר את חטא הגאווה.

מספיק אולי להיזכר בגזר הדין שהטיל המשורר האיטלקי דנטה אליגיירי במדור השמיני של ה"תופת" שלו על החנפנים שטיפחו את הגאווה: הם נאלצו לשאת את הבושה שבבילוי הנצח מכוסים בצואה מכף רגל ועד הראש. דנטה, שהיה מודע היטב לתפקידה ההתפתחותי הניכר של הבושה, שיבח במהלך מסעו הדמיוני בתופת את "אם הטבע" על שמחקה מעל פני כדור הארץ את זן הענקים המיתולוגי אשר מעד בחטא הגאווה ומרד באלים. ללא בושה, רומז דנטה, אף ציוויליזציה אינה יכולה באמת לשרוד לאורך זמן.

זיגמונד פרויד, כך נראה, היה שותף לאותה מסקנה. בספרו הנודע "תרבות בלא נחת", הדן במשבר הזהות המודרני, תהה פרויד "אילו אמצעים נוקטת הציוויליזציה המודרנית כדי למגר את האגרסיביות שמאיימת עליה". התשובה מבחינתו הייתה ברורה: היכולת האבולוציונית שלנו להפנים את הבושה החיצונית (שאותה הגדיר כ"חרדה חברתית"), הנובעת מ"החשש לאובדן האהבה של אחרים", הולידה לטענתו את התפתחותו של המצפון האנושי. המצפון, אליבא דפרויד, פועל מתוכנו כ"חיל משלוח בעיר כבושה" על מנת לדכא את היצרים ההרסניים שעלולים לפגוע בסובבים אותנו.

הפחד מסנקציות חברתיות

אף שמנגנון הבושה נתפס כיום כאנכרוניסטי למדי - במיוחד בעידן פוסט מודרני המאופיין באינדיבידואליזם (ויהיו שיגידו נרקיסיזם) הדוגל בחופש התבטאות בלתי מוגבל של הפרט - ייתכן שהפוטנציאל הרב הטמון בבושה טרם מוצה. אדרבא, יש לא מעט אנשי רוח המבקשים כעת להשיב עטרה ליושנה בטענה כי אפשר ואף צריך להחיות את אפקט הבושה עבור מטרה קולקטיבית נעלה אחת, שבישראל של היום עשויה ודאי להתקבל באהדה: צדק חברתי.

עם חסידי תחייתה של הבושה ככלי לתיקון חברתי, יוזמה שבעבר זכתה לתמיכתם של אינטלקטואלים בולטים כמו הסוציולוג אמיתי עציוני וההיסטוריון כריסטופר לאש; נמנית כיום ד"ר ג'ניפר ז'אקט, חוקרת כלכלה סביבתית וביולוגיה אבולוציונית באוניברסיטת בריטיש קולומביה בונקובר. בשנים האחרונות החלה ז'אקט לבחון מקרוב את הפוטנציאל הרב הטמון, לדבריה, בהנחלת הבושה החברתית. במאמרה "האם יש צורך בבושה?", שהופיע לאחרונה באוסף מאמרים מדעיים הבוחנים את העתיד (Future Science), מבקשת ז'אקט להזכיר כי דווקא בעידן של תאגידים ושל גלובליזציה אנו זקוקים לבושה יותר מתמיד.

"אפשר למנף את זה בשביל לייצר שינוי אמיתי", אמרה השבוע ל-G, "במיוחד לאור העובדה שתאגידים מאוד ממוקדים במותגים ובמוניטין שלהם".

אריק אריקסון, מהחוקרים המשפיעים ביותר בפסיכולוגיה ההתפתחותית של המאה ה-20, הסביר כי "האדם שמתבייש היה רוצה לאלץ את העולם שלא להביט בו ולהימנע מחשיפתו. הוא היה רוצה להשמיד את העיניים של העולם ולהפוך לבלתי נראה". כמו אריקסון ופרויד, מרבית תשומת הלב המחקרית שהתייחסה לבושה עד כה התמקדה בעיקר בהשלכות פסיכולוגיות-אמוציונליות פנימיות; בשאלות כמו מה גורם לאנשים להתבייש, מה עושה להם הבושה, וכיצד הם מתמודדים עם החוויה. אפילו צ'ארלס דרווין הקדיש לא מעט זמן לתופעה כאשר בחן את השלכותיה הפיזיות על בני אדם וקבע כי היא נגרמת מעצם "המחשבה של אחרים החושבים עלינו" (אותה המחשבה, כך העלה, גורמת לגוף להגיב אינטואיטיבית באמצעות הסמקת לחיים, עיניים מושפלות ועמידה שפופה).

לעומתם, מבקשים ז'אקט ועמיתיה לקום מהספה הפסיכואנליטית, להתנתק מהאגו השברירי ולהתרחק משאלות מוסר קיומיות. במקום זאת היא מציעה להתמקד דווקא בהשפעותיה החיצוניות של התופעה במסגרת הקולקטיב. "מה שמעניין אותנו", היא מצהירה, "זה לא כיצד אנשים מרגישים בושה, אלא כיצד הם מגיבים לפחד מפני הבושה".

ז'אקט משוכנעת כי מרבית בני האדם - כמו חיות רבות בטבע - ירבו לשתף פעולה כשיחשבו שמישהו צופה בהם, מתוך החשש לנהוג בצורה אנטי-נורמטיבית שעשויה להוליד סנקציות חברתיות. היא מצביעה לעבר שורה של מחקרים אמפיריים המגבים את טענתה. כמו, למשל, הניסוי המקורי הבא, שנערך באוניברסיטת ניוקאסל: מטרת הניסוי הייתה לבחון את נכונותם של אנשים לשים כסף בקופה אנונימית במטבחון המשותף באוניברסיטה. במשך עשרה שבועות החליפו החוקרים את תמונות הפרחים במטבחון לתמונות שהציגו זוגות עיניים ומבטים חודרים. התוצאה הייתה חד-משמעית: בשבועות שבהם "זכו" למבטים מהדמויות שבתמונות, הכניסו אנשים פי שלושה יותר כסף לקופה כאשר השתמשו במטבחון.

לאחרונה השלימו ז'אקט ועמיתיה ניסוי דומה. במסגרת שורה של "משחקי טובת הציבור" (ניסויים המשתייכים לתורת המשחקים), שבהם השתתפו 180 סטודנטים מבריטיש קולומביה, מצאה ז'אקט כי ההתחשבות בזולת עלתה ביותר מ-50% כאשר האפשרות לספוג סנקציה מבישה הוצגה בפניהם. בכל פעם שבה נאמר לסטודנטים מראש כי בסיום המשחק שמם של שני השחקנים שתרומתם הייתה הפחותה ביותר יוצג בפני כול, מידת שיתוף הפעולה הרקיעה שחקים. "האיום מפני בושה לא רק עודד את שיתוף הפעולה", מסכמת ז'אקט, "אלא גם גרם לעלייה ניכרת בתרומה הכללית של הקבוצה כולה".

לא על המבוכה לבדה

המעבר ממעבדת המחקר התיאורטית לעולם המעשי אינו כה פשוט, אך ישנם בכל זאת כמה עקרונות מנחים שעשויים לעזור למי שמבקש לעשות שימוש בבושה קולקטיבית למען קידום הצדק החברתי.

ראשית, מסבירה ז'אקט, צריך לכוון את הבושה לעבר גופים, מוסדות או תאגידים שפוגעים בקולקטיב - למשל, חברות המזהמות את הסביבה - ולהימנע מהתמקדות אינדיבידואלית הגובלת בחדירה לפרטיות. שנית, היא מבהירה, כל תנועה או ארגון המבקשים לבייש מישהו צריכים תחילה להביט על עצמם היטב במראה. אובמה, למשל, יכול היה להרשות לעצמו לבייש את אנשי וול סטריט בזכות המוניטין הציבורי שלו. "אילו ביל קלינטון היה מנסה לבייש את הבנקאים", מדגימה ז'אקט, "זה היה נתפס כמגוחך".

זה נשמע כמו עיקרון פשוט להפליא: קחו אדם או גוף שסרחו, חשפו אותם בקלקלתם אפילו עד לרמה של הלבנת פניהם - והיתר יחשבו פעמיים לפני שהם מזיקים לחברה. אבל כולנו יודעים, בוודאי במדינה כמו ישראל, שאיומים בקלון ציבורי אפילו לא מדגדגים לבעלי שררה סוררים. לכן, על מנת שהבושה תהיה אפקטיבית להתפתחות האנושית, יש לנקוט גישה מתקדמת יותר. ההמונים יכולים להביך מנהיגים ובכירים שסרחו, אבל כדי שהבושה הזו תגרום להם לשלם על מעשיהם - או לפחות לא לחזור עליהם - דרוש מנגנון פיקוח, ובמקרה הצורך גם ענישה.

"מבחינה אבולוציונית, הבושה מעולם לא הועילה בכוחות עצמה", מסבירה ז'אקט. "לו הייתה יעילה לבדה, לא היה צורך בענישה. לכן, לצד הניסיון להביך, חייבת לפעול מערכת ענישה שתהיה מסוגלת להגן על הציבור מפני אלה הפועלים לרעתו". ופה נכנסת התקשורת.

ב-1996 פרסם השבועון "לייף" תמונה של ילד פקיסטני תופר כדורגל עבור יצרנית בגדי הספורט נייקי. הפרסום, שהצית התעניינות ציבורית חסרת תקדים באופן התנהלותה של החברה, חשף מסכת מבישה של תנאי עבודה מחפירים שהיו נהוגים במפעלי הקבלנות שהפעילה החברה באסיה. עד כדי כך התביישו מנהלי החברה מהחשיפה, שהמנכ"ל פיל נייט מיהר להכות על חטא ולהבטיח כי נייקי תיישם מהפכה בהתנהלותה, ואף תיקח אחריות ישירה גם על אופן התנהלות ספקיה כדי למנוע ממצב זה לחזור על עצמו. ואכן, רק לפני כמה שנים הפסיקה החברה את שיתוף הפעולה עם אחד מקבלני המשנה העיקריים שלה בפקיסטן בשל העובדה כי העסיק קטינים.

כמה חודשים בלבד לאחר פרשיית נייקי חשף ארגון אמריקאי לזכויות עובדים כי קת'י לי גיפורד, המנחה של תוכנית הבוקר המצליחה ביותר בארצות הברית, נתנה את שמה לקו הלבשה עבור רשת וולמארט. הפריטים, כך חשף הארגון, נתפרו בידי נערות צעירות בהונדורס שקיבלו 34 סנטים לשעה ועבדו שישים שעות בשבוע במפעל טקסטיל נידח, שבו הורשו לגשת לשירותים פעמיים ביום בלבד (גיפורד, לעומתן גרפה כמה מיליוני דולרים מהקולקציה).

לאחר שהאשמות הראשוניות הוטחו בגיפורד, היא הופיעה בתוכנית הבוקר שלה מסמיקה, נבוכה ומרוגזת, וניסתה להגן על שמה הטוב. כשהביאו מבקריה את אחת הנערות מהמפעל בהונדורס להעיד בפני הקונגרס על תנאי העבודה במקום, גיפורד כבר לא התאפקה ופרצה בבכי מול המצלמות. למחרת בעלה כבר מיהר לצאת לכלי התקשורת עם מעטפות מזומנים שמיועדים לעובדי המפעלים, וגיפורד החלה בקמפיין שמטרתו לקדם חקיקה שתגן על עובדי הטקסטיל מעבר לים. לימים, נזכר קווין בורק, מנכ"ל יצרנית ההלבשה אמריקן אפרל, בעוצמת הבושה שנגרמה לגיפורד: "זה לימד אותנו לקח חשוב", סיפר לוושינגטון פוסט. "כתוצאה ממה שקרה לה, התעשייה כולה החלה להתאגד".

השבועון פורבס אף סימן את החוויות המבישות הללו של נייקי ושל קת'י לי גיפורד כמה שגרם לעולם העסקים האמריקאי להכיר בעקרון האחריות החברתית-תאגידית (CSR).

בושה היום, גאווה מחר

מפתה לחשוב שהבושה היא אמצעי אפקטיבי לקידום צדק חברתי, אבל אסור לשכוח שהיא גם טומנת בקרבה לא מעט סתירות מוסריות וסכנות מעשיות. כשמבקשים לבחור יישומים לטקטיקת הבושה, מדגישה ז'אקט, "חייבים למצוא נושאים שלגביהם החברה מרגישה מאוחדת באופן מוחלט, ולנסות להתמקד בנורמות שאינן צפויות להשתנות".

הבעיה האלמנטרית עם נורמות - בעיה שז'אקט בהחלט מודעת לה - היא שהן לעולם לא שורדות את מבחן הזמן והמקום. ההגדרות שלנו למה שנחשב לנורמלי, לחריג, לשפוי או למטורף אינן תלויות בערכים אבסולוטיים, אלא נוצרו לשרת אינטרסים שדינם לעולם להשתנות. משמעות הדבר היא שמה שמהווה מקור לבושה היום עשוי להפוך לגאווה של המחר. דוגמה טובה לכך ניתן לראות מהיחס המשתנה כלפי שחורים בארצות הברית: אם לפני חמישים שנה אדם לבן במדינות הדרום התבייש להודות כי הגזעים שווים, כיום, כאשר נשיא שחור יושב בבית הלבן, אפשר להניח שיתבייש להתכחש לכך.

גם אילו ניתן היה להסכים על נורמות אוניברסליות שהפגיעה בהן מצדיקה הטלת סנקציות של בושה, צריך אולי לשקול שנית את מידת התועלת שטקטיקה מסוג זה עשויה להביא. אחרי הכול, אם הקולקטיב צריך לאלץ את הפרט (בין אם מדובר בטייקון, בארגון או בתאגיד) לזנוח את דרכיו האגואיסטיות באמצעות הבושה, עד כמה אותנטי יכול להיות אותו ערך של טובת הכלל כאשר המניע שמאחוריו הוא אנוכי? כאשר אנו מבקשים לכפות על מישהו באמצעות הבושה לגלות אכפתיות כלפי הזולת - כפי שאירע במקרים של נייקי וגיפורד - אנו למעשה רק מסתירים את האגואיזם שלו בתחפושת זולה, וזמנית. כפי שהיטיב לבטא הפילוסוף הליברלי ג'ון סטיוארט מיל: "מי שעושה את אשר עושה רק מפני שזו הנורמה, אינו באמת עושה דבר".

עצם ההנחה שלפיה חייבת להיות "הסכמה מוחלטת" בקרב חברי הקולקטיב המבקש להביך גורם פוגעני הוביל את ז'אקט להעריך כי "במובן מסוים, הבושה היא גם דמוקרטית". וזו בדיוק גם הסכנה. הדרך מדמוקרטיה לרודנות - כפי שהמהפכות הגדולות של ההיסטוריה הוכיחו - אינה כה רחוקה.

לא במקרה מהפכנים דמוקרטיים לכאורה, שבחרו תחילה לעשות שימוש בטקטיקות של בושה כדי לבודד את מתנגדיהם, פנו מהר מאוד לקונפורמיזם מחשבתי במטרה לחסלם. ולכן כל מי שמבקש אולי לעשות שימוש בבושה כדי לממש צדק חברתי חייב לזכור את הלקח הכואב שלמד סוקרטס על בשרו: רוב דמוקרטי, המבקש להנחיל את מרותו הערכית על המיעוט בעזרת הבושה, עשוי ביתר קלות להתפתות ולכפות עליו את דעותיו גם ביתר האמצעים שעומדים לרשותו.

לכתבה בגלובס


כתבות קשורות:

פצצת הזמן החברתית של דור ה-f: מובטלים, מושפלים, ומתוסכלים

Comments