מאת גיא רולניק, 23/9/2012
עיתונאים יודעים להצביע על אחרים שצריכים לבקש סליחה. האמת היא שאנחנו צריכים לבקש סליחה כל השנה על העבודה שאנחנו עושים. היא אף פעם לא מספיק יסודית, מעניינת ואחראית. תירוצים יש למכביר - אבל זאת המציאות. אנחנו בTheMarker- מנסים.
ערב יום הכיפורים - צריכים חלק גדול מהעיתונים בישראל לבקש סליחה - על שהסתרנו מפני הקוראים שלנו לאורך השנים - את רוב האינטרסים הסמויים מהעין בכמה מכלי התקשורת הגדולים במדינה. עיתון "מעריב" לא נקלע לשום משבר בשנה האחרונה וגם לא בחודשים האחרונים. מעריב, חברה ציבורית, שדו"חותיה הכספיים מתפרסמים מדי רבעון, הוא עסק סגור, כבר לפני 5-7 שנים. בתחילת שנות ה-2000, עוד לפני שהאינטרנט היווה פקטור אמיתי בשוק הפרסום - "מעריב" כבר הפסיד. בשנת 2007 לפני ש"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" החלו להציף את השוק בגיליונות חינם - "מעריב" כבר הפסיד תפעולית כמעט 100 מיליון שקל. כל מי שעשה בדיקה כלכלית רצינית ל"מעריב" בשנים האחרונות הגיע למסקנה שזה עסק גמור, סגור, עם שווי אפסי או שלילי. עיתונאי "מעריב" קראו, נחשפו וגם ראו את הניהול של החברה מבפנים. הם ידעו שהעסק רקוב. חלקם ידעו, רובם ניחשו שהנכונות של הכשרת הישוב, בנק פועלים וקבוצת אי.די.בי להזרים מאות מיליוני שקלים לעסק הכושל נובעת מסיבות סמויות, שאינן כלכליות ובוודאי לא עיתונאיות. חדי העין יכלו לקרוא את זה בעיתון "מעריב" לאורך השנים - ולא רק בעמודי הכלכלה. הנכונות של פירמידות ציבוריות ובנקים לממן את הפסדי "מעריב" מכספי ציבור לאורך העשור האחרון היא תמונת הראי של קריסת המשטר התאגידי והיושרה בסקטור העסקי והפיננסי. הדירקטורים והמנהלים שהזרימו מאות מיליוני שקלים ל"מעריב" היו ברובם עציצים שלא רצו או פחדו לשאול שאלות. הם חשבו על האינטרס האישי, הקטן, המיידי או על טובות ההנאה שיקבלו בהמשך מהעיתון, מראשי הפירמידות וממקורביהם. קריסת "מעריב" אינה סיפור על האינטרנט והטכנולוגיה - אלא על ניהול כושל וקשרים מושחתים בין עיתונות לבין חברי מועדון הריכוזיות במשק הישראלי. בסיפור "מעריב" רב עדיין הנסתר על הגלוי. האם זה מקרי שקבוצת אי.די.בי החליטה לרכוש את "מעריב" לאחר שהוקמה ועדת הריכוזיות ושר התקשורת החל לקדם את הרפורמה בשוק הסלולר? האם זה מקרה שמי שמימן את "מעריב" היה הבנק שהיה מקורב לקבוצת אי.די.בי? לעובדי "מעריב" כל זה מאוחר כמובן. לשאר העיתונאים בישראל יש עדיין הזדמנות: לפקוח עיניים, להסתכל מסביב ולשאול את עצמם האם ייתכן שמעל הראש שלהם - אצל הצמרת של העורכים, המנהלים והבעלים - מתנהל משחק אחר לחלוטין של אינטרסים שהם רק מריונטות בו? האם הבעלים של העיתון שלהם באמת רואה בו כלי עיתונאי או קרדום לקדם את עסקיו וחבריו. עד קריסתו של "מעריב" רצו להאמין רוב העיתונאים בישראל שסוג העיתונות הזאת, סוג המודלים העסקיים האלה - יכולים להימשך לעד: אנחנו נעלים עין או נשרת את האינטרסים הזרים - ובתמורה נוכל לעשות את מה שאנחנו אוהבים - עיתונות. עכשיו קיבלו כולם סטירת לחי מצלצלת. האם תהיה התפכחות או שכל אחד ימשיך לחשוב - כמו חלק מעיתונאי "מעריב" עד שבוע שעבר - שהוא תמיד יהיה במועדון ההון-שלטון-עיתון הריכוזי שניהל את המדינה, בלי הפרעה, עד לפני שנה. כתבות קשורות: |