תרמוקיר – ירוק לאורך כל הדרך

נשלח 11 במרץ 2010, 5:53 על ידי Sustainability Org
במפעל תרמוקיר המייצר חומרי בידוד לבנייה נושמים אוויר נקי ושומרים על הסביבה ועל משאבי הטבע לאורך כל תהליך הייצור – זה מתחיל בחזון ובאידיאולוגיה אך התוצאה היא כדאיות כלכלית
 
08/03/2010 מרלן-אביבה גרינפטר - אפוק טיימס
 
בביקורי במפעל תרמוקיר שבכניסה לקיבוץ חורשים, חיפשתי את אזור התעשייה. המקום שאליו הגעתי לא התאים לדימוי הרווח של סביבת מפעל המייצר חומרי בנייה. האוויר היה נקי, הכביש והשבילים היו נקיים, היו הרבה עצים ירוקים, ורק מספר מגדלי סילו שלא דלפו מהם אבקה או עשן רמזו על כך שאולי בכל זאת מייצרים כאן מוצרים לבנייה.
 
<a href='/tags/%E1%F0%E9%E4-%E9%F8%E5%F7%E4' target='_blank'>בניה ירוקה</a>
מפעל "תעשיה לבנייה ירוקה" תרמוקיר באזור התעשייה בכניסה לקיבוץ חורשים

"מה שצריך זה חזון ותכנית עבודה - משולחן המנכ"ל ועד לרצפת הייצור", מצהיר אלי כהן, מנכ"ל תרמוקיר, וממשיך: "ההחלטה להפוך למפעל ירוק מתחילה בחזון של הנהלת המפעל ושל הדירקטוריון". ההחלטה הייתה לא רק לייצר מוצרים ירוקים - דבר שכבר נעשה - אלא שבכל פינה במפעל ובכל רגע ורגע של ייצור יהיה חיסכון באנרגיה ובמשאבים אחרים באמצעות מחזור, סביבת העבודה תהייה נקייה, תישמר בריאות העובדים ועוד שורה ארוכה של עקרונות לשמירה על הסביבה ועל האדם. המפעל מייצר חומרי טיח לבידוד קירות ולמרות זאת לא ראיתי ולא נשמתי אבק - לא בסביבת המפעל, לא בארובות הסילו וגם לא באולם הייצור. כהן לקח אותי לסיור במפעל, וגם בתוך אולמי הייצור נשמנו אוויר נקי ופסענו על רצפות נקיות.

המפעל קיבל בשנת 2009 תו פלטינה של מכון התקנים, ושלושה ממוצריו בעלי תו תקן ירוק. כהן אומר שהוא הגיש בקשה להכיר בעוד מספר מוצרים כירוקים והוא ממתין מזה שנתיים לאישור ממכון התקנים. לדעתו, השוק העסקי מסתגל מהר יותר לנושא הקיימות מאשר מוסדות המדינה.

כהן מסביר שאולי זה מפתיע, אך ייצור ירוק שיש בצידו השקעה הוא כדאי גם מהבחינה הכלכלית, והמפעל כבר מתחיל לקצור את פירות ההתייעלות האנרגטית ואת הרווח מהמחזור. במשרדו, ללא תאורה מלאכותית, כשהמזכירה מגישה לי קפה בכוס של זכוכית (אין כלל שימוש בכלים חד פעמיים), מסביר כהן שמשמעות המחזור במפעל היא שכל גרגר של האבקות שמהן מייצרים את הטיח מוחזר למערכת. כהן מאמין שבעתיד, מפעל שלא ינקוט בצעדים לכיוון של קיימות פשוט לא יצליח לשרוד.

לעלות מדרגה נוספת

אחרי שקיבל תו תקן ירוק לשלושה ממוצריו, סוגי טיח המהווה שכבת בידוד לקירות כהן הבין שלשמור על הסביבה זה יותר מאשר לייצר מוצר בעל תו ירוק. כך, בשנת 2005 ולקראת תכנון שנת 2006, הוא הגיש לדירקטוריון של מפעל תרמוקיר את החזון שלו להתנהלות המפעל כולו כמפעל בר קיימא. היעד היה שכל יחידה במפעל תנהג על פי עקרונות של קיימות. השינוי היה כרוך בהשקעה ובהחלפת מתקנים ומכונות ליעילים יותר מבחינה אנרגטית.

"כשתעשיין מחליף את המכונות לדגמים עם מנועים חסכוניים, לא צריך לבחון רק את ההשקעה אלא גם את היעילות של הציוד החדש. ככל שעוברים למיכון שבו המנוע יודע לכוון את עצמו, כך חוסכים בחשמל". כהן מסביר שבתעשייה המסורתית ההוצאות על אנרגיה גבוהות. יחד עם מנהל הכספים של המפעל פיתח כהן מדד PPU – Product per Unit - למדידה של צריכת האנרגיה ליחידת ייצור, ומדד זה מהווה קנה מידה לבדיקת התייעלות.

הוא מביא לדוגמה את ההחלטה של תרמוקיר להשקיע בהתקת מערכת שאיבה של האבקות מאולמי הייצור, בגריסת פסולת הפלסטיק, ברכישת מכונה לניקיון רצפת אולם הייצור ובהעסקת עובד שמנקה בכל שעות העבודה את הרצפה. סביבת העבודה כולה - האוויר והקרקע – נקייה, ומעודדים את העובדים לשמור על הניקיון ולהרגיש ששומרים על בריאותם. בנוסף, האבקות שנשאבות יכולות לחזור לתהליך הייצור ובכך להביא לחיסכון ברכישת חומרי גלם. כהן מספר שהיה בתערוכת בנייה ירוקה בארה"ב והבין שישראל רחוקה מאוד ממה שהוא ראה שם. במסגרת הביקור סייר בבניין של בנק אוף אמריקה שנבנה על פי LEED, תקן הבנייה הירוקה המחמיר. מדריכת הסיור מטעם הבנק הוציאה שטר של דולר מכיסה ואמרה למבקרים: "ירוק זה צבע הדולר – מי שבונה ירוק מרוויח כסף".

השמירה על הסביבה לא נגמרת בפתח המפעל, ולמרות שהדבר עשוי לגרום לייקור ההפעלה, החליטה הנהלת המפעל לא לקנות חומרים ממחצבות לא מורשות.

כהן, חבר קיבוץ חורשים, מרגיש מחויבות לשמור על בתי המגורים של קיבוצים נקיים מזיהום וממפגעים סביבתיים. הוא מצביע מהחלון על קבוצה של בניינים בתוך הקיבוץ: "שם ילדי לומדים בבית הספר", הוא אומר, ואז מזיז את האצבע ומראה על מקום לא רחוק משם, "זה הבית שלי".

למחזר כל מה שרק אפשר

"המחזור משתלם מבחינה כלכלית וכדאי למחזר במקום ואף להשתמש בחומרים ממוחזרים היכן שרק ניתן", מצהיר כהן. במקומות שבהם יש דליפה של חומרי גלם תוך כדי הובלת האבקות בזמן תהליך הייצור, ישנם פחים לאיסוף. החומר הנאסף נבדק במעבדה ואם נמצא תקין, הוא מוחזר לתהליך היצור.

"המעבדה של המפעל אינה עוסקת רק בבקרת האיכות של המוצרים הסופיים אלא גם במו"פ (מחקר ופיתוח)", אומר כהן בהיכנסנו לחדר המעבדה. כל אפשרות לשלב בתוך חומרי הגלם חומרים ממוחזרים מהמפעל עצמו או ממקומות חיצוניים נבדקת בקפדנות. רק אם ברור מעל לכל ספק שהשימוש בחומר הממוחזר לא יגרום לירידה באיכות המוצר ובתפקודו, מכניסים כמות קטנה ממנו - קילוגרמים ספורים בלבד לטון.

הקרטונים והניירות כולם מוצאים את דרכם לארגזים של מפעל אמניר למחזור נייר. במשרדי המפעל ממעטים בהדפסה ואת הניירות המודפסים על צד אחד שאין בהם שימוש מעבירים לשימוש חוזר לעובדים. רק לאחר שימוש בדפים משני צידיהם הם מוצאים דרכם לפח המיועד לאיסוף נייר שיש בכל משרד ומשרד.

כהן מסביר שלפנים היה מבקש לפנות את מכולת האשפה חמש פעמים בחודש לערך, ומאז נקט בצעדי המחזור מרוקנים אותה רק אחת לחודש (ריקון מכולה עולה למפעל כ-3,000 שקל).

העלאת המודעות של העובדים

האם קשה לגרום לשינוי הרגלים אצל העובדים, אני שואלת. כהן מספר שנדרשה פעילות ניכרת של חינוך למעבר לשיטה החדשה. עובדים למדו תחילה על קיימות ושמירה על הסביבה בסדנאות שהעבירו אנשי הארגון מגמה ירוקה. כל העובדים במפעל – החל בהנהלה, דרך אנשי שיווק וכלה בפועלי התפעול ועובדי המעבדה, התחברו לנושא הירוק ועובדים בהתאם לעקרונות של שמירה על הסביבה.

"זו פעולה מתמדת של הסברה וחינוך שאינה מסתיימת בסדנא אחת או שתיים, יש לעמוד על המשמר בכל עת". כהן מספר שלפני זמן מה ראה עובד המפנה שק גדול לפח האשפה ןמהשק נזלה אבקה. הוא ניגש לעובד ושאל אותו מדוע הוא משליך אבקה שניתן להחזיר אותה לתהליך. הוא לא כעס על העובד אלא הבין שיש לחזור על פעולות ההסברה, ובאותו ערב כינס את העובדים כדי להסביר להם שוב את העקרונות של מפעל ירוק. במפגש עם המנהלים בכל הדרגים הוא ביקשם לשמש דוגמה לעובדים.

בעת הסיור מסביב למפעל ראה כהן בדל סיגריה אחד על הקרקע ליד עץ ענק ונאנח על העבודה הסיזיפית של חינוך העובדים לניקיון.

חשיפה ירוקה בשוודיה

בשנת 1989 נסע כהן עם אשתו ובתו התינוקת לביקור אצל הוריו המתגוררים בשוודיה במקום מרוחק מהעיר בקרבת יער. אחרי ארוחת הבוקר רצה הבן לעזור לאמו להוריד את האשפה ולשם כך אסף את כל תוכן הפחים השונים שעמדו ליד הכיור לפח אחד. אמו הזדעקה והסבירה לו שהיא מתאמצת למיין את האשפה כך שכל רכיב יגיע לפח איסוף המיועד לו. "כך התגלגלה השיחה עם הוריי על תהליך זריקת הזבל", נזכר כהן. במקום לבקר במוזיאון באותו בוקר, התלווה כהן לאביו לביקור ב"מזבלה" העירונית באמצע יער, שנראתה נקייה להפליא. שורות שורות עמדו פחים בסגירה אטומה בצבעים שונים המיועדים לסוגים שונים של אשפה כפי שאמו מיינה בבית. לא היה לכלוך סביב הפחים, לא זבובים ולא עלה ריח מפחי האשפה, אפילו מאלו המיועדים לפסולת אורגנית.

אך לא רק להפרדת הפסולת נחשף כהן. בכל הבית הנורות היו חסכוניות. "בחצר הבית הייתה באר והיו להוריי מים בשפע, כל שוודיה שופעת מים", נזכר כהן. למרות זאת, הוריו התקינו מערכת לאיסוף ושימוש חוזר במים אפורים והשתמשו בהם להשקיית הגינה. כהן לא הבין ושאל את אביו: "אם יש כל כך הרבה מים, מדוע למחזר?" אביו הסביר שיש לשמור על משאב טבע ואין זה משנה עד כמה הוא זמין.

כהן מספר שבמקום לחזור מחו"ל עם מוצרי הלבשה והנעלה יוקרתיים כפי שהיה נהוג באותו זמן, הוא חזר עם נורות חסכוניות כדי להחליף את התאורה הביתית שלו.

בביקור זה כהן הבין שבעצם השמירה על הסביבה, השוודים שומרים על המדינה שלהם ועל עצמם. אולי כבר אז נרקמה בליבו המחשבה על קיימות ושמירה על הסביבה.

לכתבה באפוק טיימס

Comments