מה עושים כשהפילנתרופיה מזהמת את הסביבה?

נשלח 12 בפבר׳ 2011, 21:49 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 12 בפבר׳ 2011, 21:56 ]

בלי חסות של תאגידים ובעלי הון אי אפשר לספק את צרכיהם של הנזקקים. בקבוקי הפלסטיק של וראייטי כדוגמה לדילמה הקורעת

סופ
אביב לביא | 12/2/2011 9:15
תגיות: המגזר השלישי, פגיעה בסביבה

בכל פעם שתמר נתקלת בבקבוקי הפלסטיק הוורודים באחד מסניפי סופרפארם היא מתמלאת עוגמת נפש. הבקבוקים, שעומדים כמו חיילים ורודים במסדר, מוצעים למכירה בחמישה שקלים שיועברו למטרה נעלה - סיוע לילדים בעלי צרכים מיוחדים באמצעות עמותת וראייטי.

אישה בבית תמחוי. מי כן יכול לעזור לחלשים?
אישה בבית תמחוי. מי כן יכול לעזור לחלשים? צילום: איי-אף-פי

שיתוף הפעולה בין העמותה שמבצעת פעילות צדקה מבורכת לחברת המים המינרליים נראה לתמר כמו גול עצמי: "אחד מאמצעי ההתרמה המפורסמים ביותר שלכם הוא מזהם סביבתי", כתבה לעו"ד אורי סלונים, נשיא וראייטי ישראל. "אלה הם בקבוקי פלסטיק שלא מתכלים. אנא - לצד המלאכה החשובה למען הילדים הפגועים נסו גם להפחית פגיעה בסביבת החיים הצפופה שלנו". התגובה התמציתית של סלונים לא ציננה את הכעס: "אני מקווה שהמשתמשים הרבים יודעים את חובתם להשליך את הבקבוקים למקומות שיועדו לכך". רוצה לומר: שימחזרו את הבקבוקים ויעזבו אותי בשקט.

תמר נאנחת: "יש להם בארסנל פריטים אחרים, כמו סיכות לב הזהב או מארז של עוגיות לב עם כוס קפה. אי אפשר לעשות צדקה כשהתוצאה היא זיהום של הסביבה בפלסטיק ומותם של רבבות בעלי חיים בשנה מבליעה של פסולת".

המים בחסות האחים עופר

האמת היא שמדובר בדילמה קורעת. גם אני משוכנע שארגוני פילנתרופיה, שמעצם קיומם חותרים להפוך את העולם למקום טוב יותר, לא יכולים לעשות זאת תוך כדי הפיכתו למקום מזוהם יותר. בישראל עדיין שורר נתק תודעתי בין אחריות חברתית לסביבתית, והגיע הזמן לחבר בין השניים.

העקרונות יפים, אבל המציאות מורכבת. במציאות, אומרים בוראייטי, שיתוף הפעולה עם מי עדן מסייע להם לגייס מאות אלפי שקלים בשנה שמשמשים למטרות קדושות. אם למישהו יש רעיון אחר מאיפה להביא סכום כזה, שיקום.

וראייטי לא המציאה את הבעיה הזו. העיוותים מתחילים הרבה קודם, בעצם העובדה שבלי חסות של תאגידים ובעלי הון אי אפשר לספק את צרכיהן של אוכלוסיות נזקקות, צרכים שמדינה מתוקנת מחויבת למלא. אלא שבמקום שבו אמורה להיות מדינה יש אצלנו ואקום אחד גדול, ולתוכו נכנסים בשמחה גורמים מסחריים שששים למרק את תדמיתם באמצעות צרור מעשים טובים.

ממדינת רווחה הפכנו למדינת שנור, ולקבצנים, כידוע, אין אפשרות לבחור ממי הם מקבלים נדבה. מערכת היחסים הקלוקלת הזו מייצרת נזקים לכל הכיוונים: הציבור מסכין עם המחשבה ששום דבר לא יכול להתקיים כאן בלי חסות, ומפסיק לדרוש מהרשויות הציבוריות לספק את הסחורה. מרוץ תל אביב בחסות נייקי, היכל התרבות בחסות גינדי, ניצולי השואה בחסות קזינו אינטרנטי. אפילו מי הברז שלנו מגיעים בחסות תשובה ועופר, המתפילים בע"מ.

בספרה "no logo" היטיבה נעמי קליין לתאר את התהליך המסוכן הזה: "הסימפטום מספר אחת למערך נפשי של קבלת חסות הוא שכולנו משתכנעים לא שהתאגידים תופסים טרמפ על הפעילויות התרבותיות והקהילתיות שלנו - אלא שהיצירתיות והקהילה לא יוכלו להתקיים בלי נדיבותם".

לכתבה באתר nrg

כתבות קשורות:
מנכ"ל, האם באמת יש לך אחריות חברתית?
חוסר אחריות: למה חברות חושבות ירוק?
ג'ו קונפינו: "רק עיתונות ערכית ומעמיקה תציל את העולם מאסון חברתי"
האם תרומה לקהילה טובה לעסקים?
"עסקים בישראל תורמים לקהילה פחות ממחצית מהמקובל בעולם המערבי"
עסקים כבר לא יכולים לברוח מאחריות
ניהול פורץ דרך: לוקחים מהטבע ומחזירים לו - האתגר הסביבתי של עסקים בישראל
חיים בוהן יורד מהמסך: הסיפור המלא מאחורי מלחמת הקמפיינים
Comments