11 נערים בכיתה י' המתחרים בתחרות יזמים ארצית, המציאו את הפח-חצי - רצועה שמחלקת את הפח הביתי לשני חלקים במטרה להפריד בין הפסולת המוצקה לאורגנית. איך בדיוק עובד המוצר? והאם הוא היה מספיק טוב כדי לכבוש את לבבות השופטים בתחרות? צפו בסרטון
אלעד רובינשטיין, 24/9/2011

"פח-חצי" הוא המצאתם של 11 נערים מישיבת קרית הרצוג בכפר-סבא, המשתתפים בתוכנית ההתנדבותית "יזמים צעירים". מטרות התוכנית היא לחשוף את בני נוער לעולם העסקים, ליצור קשרים עם הקהילה העסקית הקרובה, ללמוד וליישם מבנה ארגוני של חברה עסקית וללמוד וליישם תהליך עסקי מלא.

 

• פרויקט הפרדת הפסולת: מה מצב הישוב שלכם?
• שוב השלכתם אשפה על הגזם? בזבזתם חשמל
• חירייה של סינגפור: מזבלה 5 כוכבים

 

את חברי הקבוצה פגשנו בעיצומה של תחרות ארצית שהתקיימה בחדרה. רועי ולודבסקי, סטודנט ומנחה עסקי בתוכנית "יזמים צעירים", סיפר לנו על ההמצאה הירוקה: "פח חצי זו רצועה שמתלבשת על כל פח ומחלקת אותו לשניים. המטרה היא להפריד את האשפה בבית לצרכי מיחזור". ולודבסקי גם סיפר כי חומרי הגלם של המוצר מקומיים ותפירתו מתבצעת בכלא רמלה בתהליך שיקום אסירים.

"התגובות כאן מאוד חיוביות, אנשים מופתעים ואומרים 'איך לא חשבו על זה קודם?" אומר דויד פלגי, מנחה עסקי בפרוייקט. "אנחנו כבר משווקים את המוצר לעיריות ברחבי הארץ ומקווים שזה יגיע גם לשר לאיכות הסביבה, במידה והוא יאמץ את הרעיון נוכל לעבוד בשיתוף פעולה עם המדינה".

 תוכנית "עושים עסקים" של יזמים צעירים ישראל, היא תוכנית מצליחה הפועלת בישראל כ-20 שנה. מדי שנה משתתפות בתוכנית כ-200 קבוצות ממוסדות חינוך בכל רחבי הארץ. השנה התמודדו 13 קבוצות מכל הארץ על הזכות לשלוח נציגים ליריד אירופי אשר יערך בשוויץ בחודש מרס 2012.

לכתבה באתר ynet

המדיניות הירוקה של בתי-הספר החזירה לחיי התלמידים את קופסאות האוכל הרב-פעמיות. על המדף מחכות קופסאות עם שלל פטנטים

בשונה מהנהוג בעולם, בישראל לא התפתחה קטגוריית מוצרים המיועדים לארוחת עשר לילדי בית הספר. ההורים משיכים לצייד את הילדים בכריך שהשתדרג עם השנים מבחינת מגוון הלחמים והממרחים. השינוי המהותי שניתן לזהות בשנים האחרונות בנושא ארוחת עשר הוא קופסאות האוכל שחזרו לתיקי התלמידים אחרי שנעדרו מהנוף בשני העשורים האחרונים.

עם התפתחות שקיות הניילון לאחסון כריכים נמחקו תיקי האוכל הקלאסיים שהתלוו לכל תלמיד וילקוט שנים רבות. אלא שהמודעות העולה לחשיבות השמירה על איכות הסביבה הביאה רבים לחיפוש אלטרנטיבות ירוקות יותר. עיקר שינוי התפיסה בכל הנוגע לאיכות הסביבה מגיע לצרכנים דרך הילדים מבתי-הספר, שם מחנכים למיחזור ולחשיבה ירוקה. בתחילה בתי-הספר עסקו בעיקר באיסוף נייר למיחזור ובהמשך אף בקבוקים. עם הזמן העמיקה המעורבות, ובתי-ספר רבים דרשו מההורים שלא לשלוח את הילדים עם שקיות אוכל, אלא להצטייד בקופסאות לשימוש רב-פעמי.

שנת הלימודים הקרובה הוכרזה על ידי שר החינוך כשנת התזונה והבריאות. במסגרת זו ולרגל חגיגות העשור של תכנית התזונה "תפור עליי לגדול בריא", יחלק המשרד לכל ילדי ישראל העולים לכיתה א' קופסאות אוכל רב-פעמיות לארוחת העשר. אל הקופסה מצורפת חוברת של התכנית ובה מידע ומשחקים להורים וילדים בעברית ובערבית. היא כוללת המלצות לקידום תזונה נבונה, טיפים להתנהלות מחוץ לבית, המלצות לתפריט ועוד.

תכנית "תפור עליי לגדול בריא" היא מיזם משותף למשרד החינוך, משרד הבריאות, ועדי הורים, איגודים מקצועיים ומותג תלמה מקבוצת יוניליוור ישראל. התכנית הופעלה עד עתה ב-2,500 גני ילדים ובלמעלה מ-1,000 בתי-ספר. מדובר בתכנית לימודים ייחודית בארץ שמטרתה קידום הבריאות במערכת החינוך בישראל בכל שכבות הגיל תוך הקניית הרגלי תזונה נבונה ואורח חיים פעיל. תלמה היא נותנת החסות העיקרית לתכנית ושותפה לתהליך הפיתוח והעשייה שלה.

לדברי עירית ליבנה, מנהלת תחום הבריאות במשרד החינוך: "אנו רואים בקופסאות האוכל גשר בין המסגרת החינוכית והבית. ההתמודדות עם אתגרי התזונה בפרט בקרב ילדים היא עניין עדין יום-יומי המלווה גם את ההורים וגם את הצוותים החינוכיים. אנו בטוחים שהמאמץ המשותף הבא לידי ביטוי גם בקופסאות האוכל יקדם את כולנו לעבר המטרה".

היצרנים השונים מיהרו לתעל את המדיניות הירוקה של בתי-הספר, והשנה ניתן למצוא מגוון רחב של קופסאות עם ערכים מוספים שונים משמירה על הקירור ועד כאלו המחולקות לתאים שמחירן מגיע ל-80 שקל .

חברת ברמלי מציעה לתלמידי בית הספר והגן קופסאות פלסטיק עם מכסה קרחון לשמירה על הטריות ולקירור מזון עד 4 שעות. המארז כולל שתי קופסאות אשר במכסה כל אחת מהן קרחונים המאפשרים שמירה על האוכל קריר עד 4 שעות במחיר 13 שקל.

נאופלם מציגה קופסה היגיינית לסנדוויץ' מבית טרודו, ששומרת על הטריות המוכנס לתוכה. הקופסה שנותנת מענה חלופי לשקיות החד-פעמיות ופתרון אקולוגי מתמשך מתאפיינת בעיצוב ארגונומי ופתיחה קלה. ניתן להשיגה בצבעים ורוד, כחול, ירוק וכתום במחיר 19.9 שקל .

רשת The Cook Store מציעה "לאנצ' בוקס" לארוחת עשר בבית הספר בשני גדלים ובצבעים לבן וירוק. הקופסה מתוצרת חברת ROSTI MEPAL ההולנדית היא בעלת צורה מלבנית בשילוב קליפסים בצדדים לסגירה הרמטית. הקופסה הגדולה מבין השתיים מקנה אפשרות לחלק את סוגי המזון השונים בתוכה - כריכים לחוד ופירות לחוד. מחירה הגבוה מרתיע, שכן מדובר במוצר שילדים עלולים לשכוח בבית הספר ולאבד. חלופה זולה מציעה רשת הכל בדולר עם קופסת פלסטיק רב-פעמית לכריך במחיר 5 שקלים.

חברות המזון מנסות לפתח מוצרים שישמשו חלופה לכריכים המסורתיים, אך מדיניות חלק ניכר מבתי הספר לא מאפשרת זאת. חטיפי האנרגיה שפיתחו חברות המזון לילדים נאסרו לאכילה בארוחת העשר מתוך רצון לשמור על שוויון בין התלמידים. גם משקאות הבוקר של המחלבות שמחירם עומד על 5 שקלים לבקבוק אינם מורשים בחלק מבתי-הספר היסודיים.

כיוון שדגני בוקר וחלב אינם כפופים למגבלות השוויוניות של מערכת החינוך, אחד המוצרים המוכנים שניתן לרכוש הוא מארז "הפסקת אוכל" של תנובה. מדובר במארז קרטון עם ידיות, הכולל חלב בטעם וניל בקרטון בנפח 150 מ?ל, דגני בוקר שוגי בטעם תות-בננה של תלמה, כפית, קערית והפתעה. היתרון הוא שאפשר לאחסן את המארז גם ללא קירור ולהשתמש בו בהפסקת עשר.

לכתבה באתר nrg

אם חשבתם לשמור על איכות הסביבה ולשלוח את הילד לבית-הספר עם בקבוק מים רב-פעמי, יש לנו כמה אופציות לא יקרות עבורכם

בקבוקי המים המינרליים יצאו לשוק לפני שנים לא מעטות. בתחילת הדרך רכשו אותם הצרכנים לא רק כמשקה מרענן, אלא גם כסמל סטטוס שבידל אותם מאלו שהסתפקו במי ברז. כעת עוברים המים המינרליים תהליך הפוך. בחודשים האחרונים קשה להתעלם מהדה-הלגיטימציה שמוביל המשרד להגנת הסביבה לתעשיית המים המבוקבקים. זאת באמצעות חשיפת נתונים המציגים זיהום סביבתי רב שגורמת תעשייה זו - משלב הייצור, דרך הפצתם במשאיות לכל רחבי הארץ ועד לסיום השימוש בהם והשלכתם.

מהלכים אלו הובילו לא רק לזיהוי הזדמנויות כלכליות בפיתוח מקורות מים חלופיים, אלא גם לפתרונות אחסון מים שלא בבקבוקי פלסטיק. ואולם, אלו כרוכים בהוצאה כספית בלתי סבירה, המטילה בספק את כדאיות רכישתם. בשבועות האחרונים הושקו כמה בקבוקים אקולוגיים ובקבוקים רב-פעמיים שונים. הללו מאפשרים לאחסן מים, לשמור על קור או חום המשקה ובעיקר להימנע מהנזק הכרוך באחסונו בבקבוקי הפלסטיק במקומות חמים כמו כלי הרכב, אשר הטמפרטורה הגבוהה בהם עלולה לגרום לפלסטיק יפלוט רעלים למים.

בדיקת מעריב עסקים מעלה כי נראה שתמחור החלופות האקולוגיות יותיר אותן כשוק נישתי לבעלי אמצעים בלבד. אמנם הבקבוקים הרב-פעמיים מחזיקים לאורך זמן, אך מחירם יקר. הוא נע בין 110 ל-399 שקל לבקבוק קטן עד בינוני - המגיע עד לפי 8,000% ממחיר בקבוק מים מינרליים אישי.

ספק גדול אם כדאי לרכוש בקבוקים ייעודיים אלו. הורים הנדרשים לשלוח את ילדיהם לגן ולבית-הספר עם בקבוק מים נוהגים למלא עבורם את בקבוקי המים המינרליים האישיים, שמחירם כ-5 שקלים לבקבוק, ומשתמשים בהם שוב ושוב. ואולם, אם רצונם להימנע מצריכת מוצר הנחשב מזהם את הסביבה והם פונים לחפש חלופות אקולוגיות, מחכים להם שלל הבקבוקים המדוברים במחירים המגיעים ל-400 שקל . אם מביאים בחשבון שזהו מוצר שהילדים מאבדים ושוכחים לא פעם בבית-הספר, כדאיות הרכישה שלו היא אפסית.

רשת ריקושט ורשת מגה ספורט החלו לשווק בימים אלו את בקבוקי השתייה של מותג Klean Kanteen האמריקאי. מדובר בבקבוקי שתייה לשימוש אישי חוזר, העשויים פלדת אל חלד, קלי משקל וללא

ביספינול A וחומרים מזיקים אחרים. הפיה הצרה של הבקבוקים מקשה לנקות אותם ביסודיות ללא מברשת מהסוג שמשמש לניקוי בקבוקי תינוקות. עם זאת, הם שומרים על טעם המים.

המותג כולל 3 סוגי בקבוקים במחירים הנעים בין 120 ל-180 שקל : הסדרה הקלאסית, שהיא גם הנמכרת ביותר, ובה תמצאו בקבוקים בעלי צוואר ארוך בנפח 340 מ"ל, 500 מ"ל ו-800 מ"ל. הסדרה השנייה מכילה בקבוקים בעלי פייה רחבה במיוחד המותאמים למילוי מים מתוך מתקני סינון שונים. בשל נפחם ניתן להשתמש בהם בטיולים ופחות ביומיום. בקבוקים אלו קיימים בנפח של עד כשני ליטר. הסוג השלישי מבוסס על בקבוקי שתייה השומרים על קור או חום המשקה, באמצעות בידוד ואקום עם דפנות כפולות. ככאלה, הבקבוקים ניתנים לשימוש גם כספל, תרמוס או מיכל מזון. משקלם של בקבוקים אלו כבד הרבה יותר משאר הבקבוקים, ככל הנראה בשל שכבת הבידוד, שאכן מצליחה לשמור על חום המים לכמה שעות. הבקבוקים מותאמים לשימוש אישי בשל נפחם הנע בין 340-590 מ"ל.

רשת DOMO הציגה לאחרונה בקבוקים של חברת Sigg השוויצרית האחראית לייצור בקבוק המשקה הרשמי של הצבא השוויצרי כבר מ-1908. החברה הפכה את הבקבוק המדובר למותג ולמוצר היחיד שלה.

חלקו הפנימי של ה-Sigg מצופה חומר בלתי שריט, בלתי זליג ועמיד בפני חומצות פרי ומשקאות איזוטוניים. בחברה טוענים כי תרומתו האקולוגית של הבקבוק נובעת גם מהאלומיניום הממוחזר שממנו עשוי המכל, המחזיק מעמד בין עשור לשניים. הסדרה כוללת בקבוקים קטנים לילדים המעוצבים וממותגים בדמויות ידועות מעולם הילדים כמו בוב ספוג, הלו קיטי, פו הדב ועוד. נפחם של הבקבוקים המוצעים 400 מ"ל עד 1.5 ליטר ומחירם 130-399 שקל .

נוסף לכך, הסדרה כוללת בקבוקי שתייה לספורט (במחירים דומים) עם פקק הנפתח ביד אחת וניתן להחלפה ושחלקם החיצוני מחוספס, כדי שלא יחליקו מהיד. הסדרה אף כוללת בקבוקי שתייה במהדורה מוגבלת לאספנים המעוצבים בסגנון רטרו ומיוצרים לרגל מלאות 100 שנה לחברה. עד סוף אוגוסט יימכרו הבקבוקים ברשת בהנחה בשיעור 15%.

ניתן למצוא גם חלופות יקרות פחות ובהן פטנט מקורי של חברת שורש המציגה את בקבוק ה-Spresh הגמיש והרב-פעמי המאפשר שתייה באמצעות לחיצה קלה בלבד על גופו. נפח הבקבוק 600 מ"ל, ויש לו פיה פנימית, שיש למשוך החוצה לצורך השתיה.

כשהפיה בחוץ, יש ללחוץ קלות על גוף הבקבוק והמים זורמים וחוסכים את הצורך בהטיית הראש ובפעולת השאיבה. בגמר השימוש יש להחזיר את הפייה למקומה הפנימי. מילוי הבקבוק נעשה דרך תחתיתו והוא עמיד לנוזלים בטמפרטורות המגיעות עד 70 מעלות. הבקבוק שמחירו 69 שקל, עשוי מחומרים מאושרי מזון, ללא ביספינול, והוא ניתן לשטיפה במדיח הכלים.

גם מותג נאופלאם המוכר מהסירים והמחבתות בעלי הציפוי הקרמי מציע בקבוק שתייה קלה אישי מבית "טרודו", שניתן גם להקפיא ולקחת לדרך. מחירו של הבקבוק העשוי מחומר נטול ביספינול כ-40 שקל . החברה מציגה גם בקבוק תרמי השומר על הטמפרטורה הקרירה של המים באוויר החם והלח של הקיץ.

מדובר בבקבוק Pop-Up בעל עיצוב ארגונומי, המותאם לנשיאה בטיולים, לרכיבה על אופניים, לאימוני כושר או לצעידה בחוץ. הוא כולל קשית ללגימה מהירה ונוחה הנשלפת בסיבוב פתח הבקבוק. לבקבוק אף מצורף וו המאפשר לחברו למכנסיים או לחגורת נשיאה. מחירו של בקבוק שנפחו 470 מ"ל 29-59 שקל .

לכתבה באתר nrg

תכירו את סופגי הלחות שיודעים לקרר באמצע הקיץ החם וחוסכים את הפעלת המזגן זולל החשמל. העלות: 500 ש"ח. תכינו את השמיכות

בקיץ 2003 חתמנו על חוזה השכירות הראשון בדירתנו הנוכחית. עוד לפני שכף רגלנו דרכה בדירה, הכרזנו על מבצע: בכל אחד מהחדרים הותקן מאוורר תקרה. מזגן אצלנו, למעט מקרי חירום ותחנוני אורחים, הוא מחוץ לתחום, ובלי מאווררי תקרה הרי לא נוכל לשרוד את הקיץ התל אביבי.

המאווררים שירתו אותנו נאמנה, אלא שעם השנים כוחותיהם הלכו ועזבו אותם. המנוע אולי עובד, אבל הוא כבר לא צעיר. כשהחום של הקיץ הנוכחי כבר עמד באוויר, הבנו שהגיע הזמן לשידוד מערכות על התקרה. אחרת יהיה כאן אחד משניים: מזגן או גיהנום. ועל שניהם לא בא לנו.

אבי, החשמלאי ההגון והידען במזרח התיכון, הוזעק לסיעור מוחות. הוא בדק את הדופק של המאווררים הקשישים, קבע את מותם, ואף נקב בשמה של התרופה: "סטאר 42". מדובר , אמר, במאווררים שאינם תעשייתיים, אך כאלה שמטביעים חותם מורגש על חדר בגודל ממוצע. הבעיה, הוסיף, היא המחיר: יש בשוק מאווררים ב-150-100 שקל, אבל הם לא באמת יעזרו נגד אימי אוגוסט. סטאר, לעומת זאת, עולה ברשתות השיווק 700-600 שקל . אמאל'ה.

יצאנו למכרז אינטרנטי, שם גילינו שבכמה מקומות מוכרים את הסטאר הנחשק ב-490 שקל . החלטנו להגדיר את זה כהוצאה חיונית למשק בית בשעת חירום, מה עוד שהכסף חוזר בהדרגה דרך חשבון החשמל: מאוורר תקרה שעובד יממה רצופה, צורך חשמל בערך כמו שעת עבודה של מזגן. הזמנו מאוורר אחד לכל חדר. הם הגיעו כעבור יומיים, כנפיהם מקופלות במסדר בתוך קרטון. הכנפיים נפרשו והותקנו על התקרה, ומאותו רגע הקיץ שלנו נראה הרבה יותר טוב.

מוטת הכנפיים של הסטארים לא גדולה במיוחד (כנרמז בשמם- 42 אינץ'), והם לא נראים מאיימים, אבל הם באמת יודעים לעשות את העבודה. מאז שהם איתנו, אני מוצא את עצמי מתכסה בלילות (בשמיכה דקה, כמובן), כאילו פעל בחדר מזגן. אני לא מתיימר להיות מומחה למאווררים, לא עשיתי סקר שוק ואני לא טוען שאין עוד מלבדם; אני רק יכול לדווח שסטאר 42 מספק את הסחורה, וכשתקרתו של כל חדר מצוידת באחד כזה אנחנו מרגישים שלא ניתפס בידיים ריקות כשמפלצת הלחות של אוגוסט תדפוק בדלת. למעשה, בעוד השורות האלה נכתבות היא מזדחלת במורד הגב, ואני קם להעלות את הסטאר של חדר העבודה לדרגת מהירות 1.

לכתבה באתר nrg

כל צרכן רוצה לעזור לסביבה, אבל עדיין מוצרים ירוקים הם חלק קטן מהשוק. האם זה אשמת השיווק הירוק והאם הגיע הזמן להכריז על מותו? לא בטוח, אולי רק צריך להמתין לאירוע מכונן. עסק ירוק חוזר

לפני מספר שבועות הכריז ג'ואל מקובר על מותו בטרם עת של השיווק הירוק. היו לו כמה טיעונים משכנעים כמו העובדה שזה פשוט לא עובד ולא מצליח לשנות את הרגלי הצריכה שלנו לטובת מוצרים ירוקים. צריך להודות, הוא הסביר, שהחלום על הפיכת העולם לירוק יותר באמצעות רכישה של יותר ויותר של מוצרים ידידותיים יותר לסביבה הוא חלום בהקיץ. זה פשוט לא קורה.

ההספד של מקובר, אחד האנשים המנוסים והחכמים ביותר בתחום הירוק יצר מהומה לא קטנה. במיוחד נזעקו כנגדו מי שעוסקים בשיווק ירוק, שלא אהבו לשמוע שאין בסיס של ממש למטה לחמם, והם הגיבו בשורה של מאמרים לוחמניים שטענו בעיקר שמקובר הוא חבר טוב, אבל לא ממש מבין את ההתפתחויות בתחום השיווק הירוק. יש מקום לשיפור, הם הסבירו, אבל השיווק הירוק חי ובועט.

האם באמת אפשר להגיד קדיש על שיווק ירוק ואולי על צרכנות ירוקה להמונים בכלל, או שמדובר במהומה על לא מאומה? על כך בכתבה הבאה. עסק ירוק.

המאמר של מקובר הגיע חודש אחרי שהניו יורק טיימס פרסם כתבה מאד מטרידה עבור כל מי שתלה תקוות בפוטנציאל של צרכנות ירוקה. הכתבה עסקה בהשלכות השליליות של המיתון הכלכלי על צריכת מוצרים ירוקים וסיפרה לדוגמה, כיצד המכירות של קו מוצרי הניקיון הירוקים לבית Works Green של חברת הענק Clorox, שנחשבו לסיפור הצלחה גדול בתחום מוצרי הניקיון, נפלו מ-100 מיליון ל-60 מיליון דולר בתוך כשנה.

דיוויד דונאן מחברת הייעוץ A.T. Kearney תלה את האשם בפרמיה שצרכנים נדרשים לשלם עבור מרבית המוצרים הירוקים והסביר בכתבה כי כל צרכן רוצה לעזור לסביבה אבל אם המוצר עולה סנט או שניים מעל המחיר הרגיל, הצרכנים לא יקנו אותו. צרכנית אחרת משיקגו שהתראיינה לכתבה הוסיפה כי מוצרים ירוקים הם "משהו שאתה קונה וחושב עליהם כשהדברים הולכים בקלות".

הבעיה הינה שגם כשהדברים הולכים בקלות אנשים לא כל כך קונים מוצרים ירוקים. ניחא אם מוצרים ירוקים היו מגלים חולשה רק בעיתות של מיתון – אפשר להבין זאת בהתחשב בכך שכמעט כל מוצר ירוק עולה יותר ממוצר מקביל לו. אבל גם כשלא היה מיתון השוק הירוק לא הצליח להגיע למיינסטרים. למעט מספר דוגמאות בודדות (תחום ההשקעות ירוקות לדוגמה) אין אף שוק או תחום שבו המוצרים הירוקים הצליחו לכבוש נתח שוק משמעותי. בדרך כלל מדובר בפחות מחמישה אחוזים ובמקרים רבים בלא יותר מאחוז או שניים. במילים אחרות, השוק הירוק היה ונותר שוק נישתי.

זו בדיוק היתה הטרוניה של מקובר, או ליתר דיוק אחת מהן. השיווק הירוק היה אמור, הוא הסביר, להפוך מוצרים ידידותיים יותר לסביבה למיינסטרים צרכני והוא כשל בתפקיד הזה. התפיסה המקובלת של רבים, כולל עבדכם הנאמן במשך מספר שנים, היתה שאי אפשר להניע אנשים לבצע שינויים רדיקליים באורחות החיים שלהם ולכן צרכנות ירוקה היא דרך ביניים פרגמטית שבאמצעותה לא רק נלמד לרכוש מוצרים ידידותיים יותר לסביבה, אלא גם נהפוך מודעים יותר לבעיות הסביבתיות שלנו, רגישים יותר לדרך שבה אנחנו עושים דברים.

ומי יודע, אולי אפילו רחמנא ליצלן בסוף נסכים להקטין את הצריכה שלנו ולהתאים אותה למשאבים שעומדים לרשותנו. המוצרים הירוקים היו אמורים לשמן את גלגלי המהפכה ולכן חשוב היה כל כך שיהפכו לנחלת הכלל.

זה היה יפה בתיאוריה, אבל נכשל כישלון חרוץ במציאות. זה עוד יותר מתסכל כשמסתכלים על הצד האחר של המשוואה, היצרנים, ומגלים שרבים מהם צעדו בינתיים צעדים משמעותיים בכיוון הירוק, כשהם פועלים להפוך ליעילים וחסכוניים יותר, או במילים אחרות ידידותיים יותר לסביבה. למה הם רצים קדימה בכיוון הנכון והצרכנים דורכים במקום או פוסעים לכל היותר פסיעה זערורית קדימה?

התגובות למקובר לא אחרו להגיע. אתה מפספס את כל הפואנטה כאן, כתבה לו סוזן שלטון מקבוצת שלטון, סוכנות פרסום שמתמחה בשיווק ירוק. מה שמת היא התפיסה השיווקית שצרכנים יקנו מוצרים ירוקים בכדי להציל את כדור הארץ. אנשים קונים היום מוצרים ירוקים בגלל מגוון סיבות ותועלות אחרות – להרגיש יותר נוח, להקטין את החשיפה של המשפחה שלהם לכימיקלים, להרגיש עצמאיים יותר או חכמים יותר ולפעמים אפילו מדובר רק בצורך לקנות משהו שיפה ונעים להסתכל עליו.

מה לגבי העובדה שמדובר בשוק נישתי? שלטון לא סותרת את העובדה הזו, אבל מזכירה סקר משנת 2008 של מינטל שמאשרר את העובדה שנתח השוק של חומרי ניקוי ידידותיים לסביבה עומד על שלושה אחוזים, אבל צופה שהוא יגדל ל-30% בשנת 2013. היא גם מזכירה את המכירות של חברת Method, שמוכרת חומרי ניקוי ירוקים, אשר קפצו מ-85 מיליון דולר ב-2006 ל-200 מיליון דולר ב-2009.

"זו הוכחה שאנשים קונים ירוק", היא מוסיפה בפסקנות ומבקשת ממקובר להיות קצת יותר סבלני ולהבין שזה בסדר שאנשים קונים מוצרים ירוקים בגלל ההשפעות המיידיות שיש להם על חיי הצרכנים ולא בהכרח בגלל התועלות הסביבתיות שלהם. אמריקאים, היא מסבירה, אוהבים דברים קלים ונוחים.

גם מייקל מרטין, שגם הוא עוסק בשיווק ירוק, חשב שמקובר קצת מגזים. המשווקים הירוקים, יכולים וצריכים לעשות עבודה טובה יותר, הוא הסביר, אבל השיווק הירוק חי ובועט. לדוגמה, הסיבה ששיווק ירוק לא שינה את העולם עד היום הינה בעיקר שאנשי השיווק עסוקים אך ורק בשכנוע הצרכנים לקנות את המוצרים שלהם ולא אכפת להם אם הצרכנים ישנו את הרגלי הצריכה שלהם מעבר לכך או לא. העיקר שיקנו את המוצר הירוק שאנחנו מוכרים להם. ככה לא יוצרים שינוי הוא מסביר.

האסטרטגיה של החברות צריכה לכלול בתוכה קביעת יעדים לשינוי חברתי בקרב הצרכנים שיהיו מציאותיים ומדידים. אסטרטגיה שכזו תעזור לבנות אמון בקרב הצרכנים, לשמר את הנאמנות שלהם למותג ותייצר בסופו של דבר גם יותר מכירות ואולי אולי גם את השינוי ההתנהגותי המיוחל אצל הצרכנים.

אז מי צודק כאן, מקובר או שלטון, מרטין ואנשי שיווק ירוק אחרים שיצאו חוצץ נגד הטענות שמקובר העלה? קשה לומר באופן מוחלט, כי שני הצדדים מעלים לא מעט נימוקים טובים לגיבוי הטענות שלהם, אבל אני חושב שבשורה התחתונה שני הצדדים טועים.

נתחיל עם אנשי השיווק הירוק. ברור שמדובר במטה לחמם ולכן הפרספקטיבה שלהם מוטה, אבל גם להם יהיה קשה להתעלם מהעובדה שמוצרים ירוקים לא מצליחים לכבוש את המיינסטרים. נכון שהצרכנים מבולבלים ונכון שאפשר לתלות לא מעט כשלונות בשימוש באסטרטגיה שיווקית ששמה דגש על התרומה לסביבה של מוצרים ירוקים במקום על יתרונות שלצרכנים באמת אכפת מהם כמו איכות המוצר, נוחות השימוש, או חיסכון, אבל אלו רק תירוצים.

גם מסעות שיווק ירוקים שמבינים איזה מסר צריך להעביר לצרכן ואלו אלמנטים במוצר צריך להדגיש לא מצליחים לחדור ללב המיינסטרים. יש לכך הרבה סיבות, אבל התוצאה היא אחת – רוב הצרכנים לא קונים חלופות ירוקות ולא משנה איך משווקים להם אותן.

התובנה הזו גם מביאה אותנו לבעיה בטיעון של מקובר – הוא מתמקד בשיווק הירוק, אבל הבעיה היא לא בשיווק הירוק, אלא במוצרים הירוקים ובעובדה שהם לא מצליחים להגיע למיינסטרים. מה שמקובר וגם אחרים מסרבים אולי להכיר בו היא העובדה שזו המציאות וכל חלום על מוצרים ירוקים שישמנו לאט לאט את גלגלי המהפכה הירוקה הוא חלום באספמיה. כל עוד הנורמות הצרכניות וההתנהגותיות שלנו נותרות בעינן השוק הירוק ימשיך להיות שוק קטן ונישתי ולא תהיה לו שום השפעה של ממש על ההרגלים שלנו. זה לא נעים, אבל זו המציאות לטוב ולרע.

אז מה יכול להביא שינוי של ממש? צריך לחכות לנקודת המפנה וזו יכולה להגיע כתוצאה משילוב של גורמים, החל מחקיקה תומכת, כזו שלדוגמה תשים תג מחיר על פליטות גזי חממה, וכלה באירועים שונים, כמו אסונות טבע או אירועים גיאו-פוליטיים, שיוצרים לחצים על נקודות עיצביות רגישות אצלנו כמו מחירי המזון או מחירי דלק.

עד שנקודת המפנה הזו תגיע העולם ימשיך לנהוג כמנהגו ללא כל קשר להצלחתו או כשלונו של השיווק הירוק. זה אולי אינו בר מינן, אך עדיין השפעתו מינורית והמקסימום שהוא יכול לעשות הוא לקדם מותג כזה או אחר. מי שמקווה שהשיווק הירוק יעשה יותר מכך שוגה באשליות ומפנטז על עולם שקיים אולי על פלנטה מקבילה, אבל לא על הכדור שלנו.

לכתבה באתר nrg

---

כתבות קשורות:
Green Marketing is Over. Let's Move On
The Earth Is Full - Tom Friedman
אסור לעשות הקשרים

חברות מסחריות רבות מכניסות לאג'נדה העסקית שלהן גם את השמירה על איכות הסביבה. מדובר במהלך שיווקי שלצדו גם מסר חינוכי, אבל לרוב כמות הזבל שמייצרות החברות גם מבחינת המדיה הפרסומית המסורתית אינה ממש תורמת לסביבה. עם זאת, אם רוב האנשים מסתכלים על הרצפה כשהם הולכים, אז אולי במקום לדרוך על פלייר נדרוך בקרוב על מסר פרסומי מתכלה? הדבר אפשרי, אך בינתיים הוא מצריך אישורים.

 

חברת טריפל אם מחזיקה בזיכיון של חברת הפרסום ההולנדית גרין־גרפיטי (Greengraffiti), המתמחה בפרסום בר־קיימא. הבעלים של החברה, נתן צ'פניק, שמגיע מתחום המדיה למגזרים, חשב על הרעיון של פרסום ירוק והחל לחפש באינטרנט. כך הוא הגיע לחברה ההולנדית, שלדבריו היא הכי רצינית בתחום זה; כך הוא גם הגיע לנילס קרמר שהחזיק בזיכיון בישראל, ורכש אותו ממנו תמורת כ־300 אלף שקל לפני כארבעה חודשים. מלבד מוצרי גרין־גרפיטי, הוא מציע מוצרים נוספים של חברה בריטית בשם קרבּ (Curb).

 

מודעה לגרסה חשמלית של מכונית סמארט

 

מה זה אומר פרסום ירוק?

צ'פניק: "הפרסום הרגיל מייצר המון לכלוך. אם תסתכלי על הרחובות, אפשר לראות המון ניירות על לוחות מודעות, קירות או מקומות אקראיים אחרים. אנחנו מציעים מדיה מקורית העושה שימוש בחומרים מתכלים שאינם פוגעים בסביבה, לצד הפרסום המסורתי או במקומו".

 

איך זה עובד?

"המוצר שגרין־גרפיטי פיתחה הוא התזת מים בלחץ גבוה דרך שבלונה על מדרכה, למשל, ואז נוצר ניגוד בין המשטח הנקי למלוכלך. אפשר גם להטביע גיר על גבי משטח. נילס קרמר פיתח את זה הלאה ויצר טכניקה של התזת חימר או גיר בצבעים, וכך אפשר ליצור גם דוגמאות צבעוניות. זה מחזיק מעמד כמה חודשים, וגם אפשר לנקות את זה בקלות. ישנם עוד פתרונות ירוקים כמו פיסול בחול או שילוט ששמים על שפת הים למשל וקרני השמש חודרות דרכו, וזה גם זז לאורך שעות היום. אפשר גם לקחת רכב עם הרבה אבק ולהביא אמן שיצייר על זה, או פיסול בדשא ואפילו חיידקים שבוהקים בחושך. זו בעיקר מדיה מפתיעה ויש אינספור רעיונות.

 

"כרגע כולם רק מדברים ירוק; החברות רוצות להיראות טוב, אך לא באמת עושות משהו, וחבל. מלבד העובדה שזה ידידותי לסביבה, זה גם חדשני ויכול ליצור בולטות, וגם נותן מיתוג חיובי למפרסם".

 

מלבד התשלום ששילם צ'פניק עבור הזיכיון, הוא משלם פעמיים בשנה תשלום זיכיון קבוע בהיקף של כמה אלפי יורו, וגרין־גרפיטי גם מחייבת לתרום לקהילה בתחום איכות הסביבה.

 

קרמר, הולנדי במקור, גילה את החברה שהוקמה לפני שש שנים כאשר ביקר באמסטרדם, והחליט להביא את זה באופן עצמאי לישראל לפני כשנה וחצי בהשקעה עצמית של כ־50 אלף שקל. לאחר שמכר את הזיכיון לטריפל אם, הוא משמש כיועץ לחברה. "בהולנד החברה היא הצלחה גדולה ומפעילה 12 סניפים ברחבי העולם: בארה"ב, צרפת, קפריסין ובוליביה. 50% מלקוחות החברה בחו"ל הם רשויות מקומיות. גרין־גרפיטי עובדת גם עם חברות מסחריות כמו איקאה ונייקי, ועכשיו האו"ם עשה קמפיין ירוק גדול. אבל בישראל החוקים שונים - צריך אישורים מיוחדים וזה הקשה עליי לקדם את העסק. לכן החלטתי למכור לגוף שיוכל להזיז דברים". הראשונים ששיתפו פעולה היו עיריית ראשון לציון שאימצה את הטכנולוגיה בפסטיבל ירוק, וחברת הגלידה ד"ר לק.

 

פרסומת חול של ג'יפ

 

גם צ'פניק מסביר כי "עם כל רעיונות הפרסום הירוקים היצירתיים, הבעיה העיקרית היא הרגולציה".

 

באילו חומות אתה נתקל?

"אם אני רוצה לפרסם במתחם פרטי, זו לא בעיה, אבל כשאני רוצה לפרסם ברחוב אף אחד לא יודע איך לאכול את זה. לא מבינים אילו אישורים זה מצריך - האם זה פרסום גרילה, פרסום חוצות או מה? יש עיריות שמביעות עניין אבל יש בעיית אישורים. כמה חברות כבר הביעו התעניינות, אבל כרגע אני לא יכול להתקדם. אני מאמין מאוד במוצר ויודע שזה תהליך שיימשך חצי שנה עד שנה וחצי, עד שהעניינים יסתדרו והפעילות תתרחב".

 

גם מחוץ לישראל המצב לא פשוט. מייסד גרין־גרפיטי ג'ים באווס (Bowes), סיפר לאחרונה כי אחד הקשיים שבהם הוא נתקל כשהוא בא לשווק את הפרסום הירוק שלו בפני הרשויות, הוא כי יש העדפה לחברות מדיה גדולות שמכניסות הרבה כסף. לדברי באווס, גרין־גרפיטי, בהיותה סטארט־אפ קטן, אינה יכולה להתחרות בסכומים הללו. גם בחו"ל, אם כן, לעתים מעדיפים הכנסה כספית גדולה על פני תרומה לסביבה.

 

כדי להילחם בבירוקרטיה מקיים צ'פניק מגעים עם יועץ התקשורת רונן צור כדי לתת דחיפה לעסק מול הגופים השונים. צור צפוי להיכנס כשותף בחברה בהיקף של 50%. לדברי צור, "אחד האתגרים הגדולים הוא לשכנע את מקבלי ההחלטות לאמץ את הפרסום הירוק כאלמנט מוביל. כיום אין התניה של הרשויות להשתמש באלמנטים ירוקים בפרסום. לדעתי, בתוך שנתיים־שלוש לא יהיה קמפיין שלא יהיה בו אלמנט ירוק".

 

צור מוסיף: "חברות נדל"ן, למשל, אינן יכולות להגיד שהן עושות בנייה ירוקה ומנגד לעשות פרסום מלכלך. הדרישה הציבורית ההגיונית היא שימוש באלמנטים ירוקים, והשאלה מיהם המנכ"לים שיהיו חלוצים בתחום. לדעתי, זה יהיה הטרנד הבא בפרסום, אבל זה דורש מהרשויות שינוי רגולטורי".

 

אבל הרבה פעמים המאבק של הירוקים הוא גם על גודש בפרסום. איך זה נותן לכך מענה?

צור: "עד היום לא היתה חלופה ירוקה לפרסום; עכשיו גם לגופים הירוקים תהיה הזדמנות להגיד מה כן. המטרה היא גם לחנך את הציבור שיש פרסום ירוק".

 

לדברי צ'פניק, "יש בעיה בהבנה. עיריות אינן מבינות כמה שזה לא יפריע לתושבים. אני חושב שהעיריות צריכות להקצות אזורים מסוימים לטובת העניין, כמו שעשתה למשל עיריית אמסטרדם. יש בזה נקודה חיובית נוספת - זה גם חוסך בהוצאות של תחזוקה וניקיון".

 

מה כן הצלחתם לעשות?

צ'פניק: "בעיריית תל אביב אהבו מאוד את המוצר, אבל הם מסכימים לעשות רק פרסום שקשור לעירייה או לעמותה מוכרת ולא פעילות מסחרית. לדוגמה, ליווינו את העירייה בקמפיין החלפת הפחים שלה שנעשה לפני ארבעה חודשים, בשם 'נפרדים מהצפרדעים'. מתוכנן גם שיתוף פעולה עם הבניין הירוק שמוקם בתל אביב, אבל שוב, זה מתחם פרטי".

 

לאילו גופים אתה עוד מנסה להגיע?

"אני מאוד רוצה להגיע ללפ"מ (לשכת הפרסום הממשלתית) כי אני חושב שיש לי הרבה לתרום להם. זה משרד ממשלתי עם תקציבי ענק. הכלים שאני מציע מאוד מתאימים לקמפיינים שלהם בתחום רשות המים או המשרד לאיכות הסביבה ואפשר לעשות פעילות ירוקה, אבל עוד לא פתחו לי דלתות. אנחנו גם מתכננים להוציא עכשיו מכתב לכל העיריות ולהציג את יתרונות המוצרים שלנו, וגם אמורים להיפגש עם המשרד לאיכות הסביבה".

 

כמה עולה להרים קמפיין כזה?

"קמפיין ממוצע מורכב מ־40 הטבעות רצפה לפחות, והמחיר להטבעה הוא בין 450 ל־600 שקל".

 

מה צפי ההכנסות שלך?

"בשנה הקרובה אני צופה מחזור של כמיליון שקל, אבל הכל יכול להשתנות ברגע שנעבור את מחסום הרגולציה והיקף ההכנסות יגדל פי כמה".

 

לכתבה בכלכליסט