20 הגיבורים הירוקים של "כלכליסט"

פורסם: 20 בדצמ׳ 2009, 22:22 על ידי: Sustainability Org   [ עודכן 10 באפר׳ 2012, 8:41 ]
מאת רויטל חובל, תאריך פרסום: 16/12/2009
 
מהממציא של דודי השמש עד האשה שהקימה את קרן ההשקעות הירוקה הראשונה, מהאשה שהובילה את המאבק לעצירת זיהום הים האדום ועד הקיבוצניק שסלל את הדרך לטרנד הסולארי. "כלכליסט" מציג: הגיבורים הירוקים של ישראל.

"כדור הארץ הטוב - היינו יכולים להציל אותו", כתב קורט וונגוט ב"אדם ללא ארץ", ספרו האחרון, "אבל היינו עצלים וקמצנים מדי". וונגוט צדק: אנחנו יכולים להציל את העולם, אבל רוב האנשים, רוב הזמן, עסוקים בעצמם, בקיום האישי, בכאן ועכשיו.  

ל-20 הגיבורים הירוקים של "כלכליסט":

מובילי דעה

יזמים

מדענים וממציאים

פעילים חברתיים

אבל בתוכנו מסתובבים גם אנשים אחרים. כאלה שקמים בוקר אחד ומחליטים שהם הולכים להציל את העולם שאנו חיים בו, או לפחות לעשות מעשה קטן מאוד ומקומי מאוד. מעשה שיתחיל להניע את כדור השלג, ואולי ישנה את האופן שבו אנחנו תופסים את מה שקורה סביבנו, ואת העולם שבו יחיו ילדינו ונכדינו. הם הגיבורים הירוקים שלנו. 

20 הגיבורים שנבחרו לפרויקט שלפניכם ראו בעיניהם חזון כשהחליטו להוביל שינוי. המשותף לכולם הוא העובדה שזיהו בעיה ולא טמנו ידם בצלחת. גם אם הפתרון נראה מופרך וחסר היגיון, הגיבורים לא ויתרו. 

רובם נבחרו הודות לפועלם שהחל עוד לפני עשרות שנים - החל במאבק להגנה על פרחי הבר בשנות החמישים, דרך המצאת דוד השמש וכלה בייעול הפקת האנרגיה הסולארית. את כולם מאפיינת החלוציות, הנחישות, המנהיגות והצורך לחולל שינוי מהותי בסביבתנו. כל אחד מהם מונע על ידי חלום אחר. צבי תבור חלם לצמצם את התלות בנפט ובמדינות ערב, דורית בנט חלמה להחיות את הערבה, ויובל תמיר חלם למצוא פתרון לפסולת התעשייתית שזיהמה את נחל הקישון והובילה לפרשת צוללי הקישון. 

דווקא בימים של משבר כלכלי, כאשר מנהיגי העולם מתכנסים בקופנהגן לדון בעתיד האקולוגי של הפלנטה, מתעורר הצורך בתמיכה בשווקים חדשים כמו תעשיית האנרגיות המתחדשות. ארצות הברית ואירופה הבינו את ההיגיון שבעניין: הרי אנחנו לא רוצים לנשום אוויר מזוהם, לשלם הון עבור מים נקיים או לגור בצפיפות בלתי נסבלת. בפעם הראשונה נוצרה הזדמנות משמעותית לדבר על הדאגה לסביבה - ולא עוד כשם גנאי. 

במדינה שבה נוטים בעיקר להכתיר גיבורי מלחמה, יש צורך להוקיר את פועלם של אלה שחוללו שינוי בסביבה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו. גם השינוי הזה נהפך לימים לטריוויאלי, ואולי דווקא בשל כך. 20 הגיבורים הירוקים של "כלכליסט" לא זכו לאורך השנים להתכסות באבק כוכבים. השמות של רובם אינם מוכרים לציבור הרחב, והם אינם מככבים במדורי הרכילות. בניגוד לרבים אחרים, הם פשוט עסוקים בעשייה. 

מלאכת בחירת הגיבורים היתה מורכבת, ושיקפה את מצבה של התנועה הסביבתית המתעוררת. אם בעבר נמנו בשורותיה גורמים קיצוניים ומוזרים, הרי היום היא מתחילה לקטוף את הפירות ולעשות את דרכה אל הקונצנזוס הישראלי. 

הגיבורים הירוקים של "כלכליסט" ממחישים את ההובלה הישראלית בחדשנות וביזמות סביבתית, בעיקר הודות ליוזמות פרטיות. האתגרים העיקריים עוד לפנינו. רק כינון משמעותי של חוקים סביבתיים ויישומם עם השקעה ממשלתית בפיתוח המצאות טכנולוגיות חדשות יוכלו לאפשר לנו עתיד ירוק יותר.
 

 
גיבורים ירוקים: מובילי דעה
 
ד"ר חוסיין טרביה מוכיח ששמירה על איכות הסביבה היא גשר להידברות, שי אגסי הקים את מיזם המכונית החשמלית, הח"כ לשעבר עמרי שרון יזם את חוק האוויר הנקי, דורית בנט היתה ממובילי המאבק למניעת זיהום הים האדום ודב חנין הפך לח"כ הירוק ביותר

ד"ר חוסיין טרביה, עובד ציבור 

גיל: 43

מצב משפחתי: נשוי + 3

מגורים: סכנין

תפקיד: מנכ"ל איגוד ערים אגן בית נטופה

בעבר: מורה לביולוגיה בבית ספר תיכון

עוד משהו: חובב ספורט  

המשימה שד"ר חוסיין טרביה לקח על עצמו היא לכאורה עניין מוניציפלי: טרביה הקים את איגוד ערים לאיכות סביבה אגן בית נטופה, המרכז את נושאי הגנת הסביבה בעיר הערבית סכנין ובכפרים שסביבה.  

אבל האמת היא שהמשמעויות של המעשה שלו חורגות מהעניין המקומי הזה. טרביה הפריך את הסטיגמה כאילו המראה המוזנח של כפרים ערביים בישראל הוא תוצאה של חוסר מודעות סביבתית - ויותר מזה: הוא הוכיח ששינוי קטן בראש יכול להיתרגם לשינוי גדול בשטח. 

צילום: גיל נחושתן
חוסיין טרביה צילום: גיל נחושתן

 ב־1993 הקים טרביה את היחידה האזורית לאיכות הסביבה, הראשונה במגזר הערבי, שהתפתחה שלוש שנים מאוחר יותר לאיגוד הערים - גוף המאחד רשויות שכנות ומהווה שלוחה מקומית של המשרד להגנת הסביבה.  

איגוד ערים לאיכות סביבה מאחד רשויות שכנות כדי לשמור על הסביבה.רוב האיגודים מסוג זה מסתפקים בהצבת תחנות ניטור שבודקות את רמת הזיהום באוויר שאנו נושמים. טרביה לא הסתפק בכך: הבניין הירוק הראשון בסכנין הוקם ב־2006, והעיר היא אחת הערים הערביות הראשונות שמחוברות היום למערכת טיהור שפכים. במילים פשוטות, מדובר באחד הגופים המצליחים מסוגו בישראל. 

איור: ליאב צברי
איור: ליאב צברי

טרביה, בן למשפחת חקלאים, מחזיק בתואר שני במדעי איכות הסביבה מהטכניון. את הדוקטורט עשה בתכנון ערים. אז גם נפלה ההחלטה להקים את היחידה הסביבתית: "באתי לראש העירייה ולראשי המועצות מסביב, ויחד הלכנו ליוסי שריד שהיה אז השר להגנת הסביבה", הוא נזכר. "לא באנו לבקש ממנו כסף, רק שאלנו מתי הוא בא לחנוך את היחידה".

טרביה מאמין שאיכות הסביבה היא דרך חוצת גבולות להידברות: הוא הקים את המרכז האזורי להדגמת טכנולוגיות סביבתיות ושימור אנרגיה, הפועל כגשר לשלום ומפגש רב־תרבותי.  

אבל כמי שבנה את הגשר הזה, הוא לא מהסס להביט למציאות בעיניים: "נושא איכות הסביבה ירוד במגזר הערבי", הוא מודה, "וזו תולדה של אי־צדק חברתי, כלכלי וסביבתי הנובע מהמדיניות של הממסד כלפי האוכלוסייה הערבית. אבל בכלל במדינה הנושא צולע. הקמת המינהל הסביבתי באה לעשות תיקון". 

כמי שייצג את המשרד להגנת הסביבה בשיחות השלום עם ירדן, גם טרביה האמין שהדרך לשינוי טמונה בפוליטיקה. מפלגתו, התנועה הירוקה־מימד, הפסידה בבחירות האחרונות לכנסת. עד הבחירות הבאות הוא ימשיך לשמור על הסדר הסביבתי בסכנין ובסביבותיה, בתקווה לעורר מודעות הולכת וגוברת. "לפוליטיקה ברמה הארצית השתרבבתי מהתנועה הסביבתית, אבל לא באמת התכוונתי ללכת לכנסת", הוא אומר היום. 

המעניין הוא שבחרת לעשות את זה במפלגה עם זיהוי יהודי מובהק.

"אני מייצג את הסביבה, לא מייצג את המגזר הערבי. בסופו של יום, מה שאני עושה באזור שלי משפיע על אזורים אחרים". 

אתה חושב שבמדינה כמו ישראל נושא הסביבה יקבל את החשיבות הרצויה לו?

"את הפוסט־דוקטורט שלי בחרתי לעשות על הנושא הסביבתי במזרח התיכון. אם היו לנו מנהיגים חכמים, הם היו לוקחים את נושא הסביבה וממנפים אותו לשיפור המצב המדיני שלנו.  

"אני בכלל חושב שהנושא הסביבתי מחייב שיתוף פעולה משני הקצוות, לא משנה אם זה ערבים או יהודים. בסופו של דבר כולם רוצים לחיות ולנשום אוויר נקי. חייבים לשתף פעולה כדי שיהיו יותר מים, יותר שטחים פתוחים ויותר מקורות אנרגיה - לכולם". 

רוני רום, פעיל מקומי 

גיל: 51

מצב משפחתי: נשוי

מגורים: הרצליה

תפקיד: יו"ר עמותת אחל"ה

בעבר: עבד במשרד הביטחון

עוד משהו: בשעות הפנאי הוא מכור לרכיבה על אופניים  

ניצחונה של עמותת אחל"ה (איכות חיים לתושבי השרון), שייסד רוני רום, הוא דוגמה מאלפת לכוחו של האזרח הקטן, גם כאשר סיכויי ההצלחה נראים קלושים. רום איגד את תושבי רמת השרון והרצליה במאבק נגד תוכנית הבנייה של מינהל מקרקעי ישראל על מתחם תעש רמת השרון, אחת מהקרקעות הנחשקות בישראל - מה שהפך את המאבק בתוכנית לקשה אף יותר.  

מדובר באחת מתוכניות הנדל"ן הגדולות בישראל: מתחם תעש משתרע על 7,460 דונם, המשמשים כיום את תעשיית אמצעי הלחימה. התוכנית היא לפנות את המפעלים הנמצאים במקום לנגב, ואז לבנות שם 22.7 אלף יחידות דיור ופארק תעשייה ותעסוקה בשטח של 1.3 מיליון מ"ר.  

רום וחבריו לחמו בוועדות התכנון במשך שלוש שנים והגישו עתירה מינהלית נגד התוכנית. חברי העמותה חוזרים ומדגישים את תמיכתם בפינוי מפעלי התעשייה הצבאית, שלטענתם זיהמו את עתודת הקרקע האטרקטיבית במדינה בשם ביטחון המדינה. הם דורשים שלפני שהדחפורים יעלו על השטח, ייערך סקר קרקע מקיף לבחינת רמות הזיהום - והעלויות הכרוכות בטיהורו. בפברואר 2009 הם התחילו לחייך: שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב שרה גדות קבעה שהתוכנית לא תופקד עד להשלמתו של סקר מיפוי הזיהום. 

זה לא נגמר כאן. המדינה פנתה לבית המשפט העליון וערערה על ההחלטה, ובימים אלה מוגשים סיכומי הצדדים בתיק. המדינה רוצה להפקיד את התוכנית כבר כעת, ולגלגל את עלות הטיהור (המוערכת ב־2 מיליארד שקל) על יזמי נדל"ן שיבנו את הפרויקט. 

רום חושב שהרעיון הזה מרתיח: "מי שצריך לעשות את הסקר זו המדינה, כי היא אחראית לתושבים", הוא מסביר. "זה מקבל משנה תוקף מכיוון שהמדינה היא הבעלים של תעש, ולכן היא זו שזיהמה. יש סלוגן 'מי שמזהם - משלם'. אז איך זה נכון לתחנת דלק, ולא נכון לגבי מפעל של המדינה? אנחנו רוצים שהמדינה תבצע את הסקר כבר ברמה התכנונית. איך אפשר להקים גן ילדים או בתי ספר באזורים מזוהמים בלי לבדוק את זה?". 

צילום: עמית שעל
רוני רום צילום: עמית שעל

הדחיות שלכם הן זמניות, אתה יודע. לא משנה מה יאמר הסקר, בסוף תקום שם שכונה.

"יכולה לקום שם שכונה, אבל רק בתנאי שהדברים יבוצעו בסדר הנכון: קודם צריך לבדוק את הזיהומים בקרקע, כולל גזי קרקע וכולל זיהומי מים, ואז צריך לראות מהם התיקונים הנדרשים ואיך מטפלים בהם. רק אחרי כל אלה, אפשר לתכנן תכנונים". 

בזכות מאבק העמותה, החשיבות לעריכת סקרי קרקע באזורי תעשייה הצליחה לחלחל גם לציבור, גם לשופטים וכנראה גם ליזמי הנדל"ן, שהבינו שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. כעת רום מקווה שגם בעליון יקבלו את דעתו.  

"בתוך שנתיים וחצי הצליח הציבור לעצור את הכוחות הכי גדולים במדינה: מינהל מקרקעי ישראל ומינהל התכנון", אומר רום. "לדעתי, זה כבר מצב של ניצחון. אני חושב שננצח גם בעליון".  

דורית בנט, עובדת ציבור 

גיל: 43

מצב משפחתי: נשואה + 2

מגורים: קיבוץ קטורה

תפקיד: מנהלת אסטרטגיה ופיתוח אזורי, מינהלת אנרגיה מתחדשת אילת־אילות

בעבר: מנהלת היחידה הסביבתית אילת־אילות

עוד משהו: אוהבת לצלול ולבשל

לפני שלוש שנים נקשו עוברי אורח על דלת משרדה של דורית בנט, מנהלת היחידה הסביבתית במועצה האזורית אילת־אילות. "איך אפשר לחסוך באנרגיה?", שאלו. לבנט לא היה מושג, ולכן היא הציעה לערוך יום עיון בנושא בעזרת מכללת שדה בוקר. כשליום העיון הגיעו 80 איש, היא הבינה שאולי מצאה מלוכה.  

עד אז שימשה בנט כרגולטור עם השוט. כשעניין האנרגיה עלה על שולחנה, היא החליטה שצריך להוריד את רמת האנטגוניזם. "הבנו שסביבה זה לא רק מיחזור ומכלי מיחזור וצריך להרחיב את מעגל אפשרויות העשייה הסביבתית", היא מספרת. 

צילום: יאיר שגיא
דורית בנט צילום: יאיר שגיא

בנט קיבלה תרומות מהאיחוד האירופי ומקהילת יהודי טורנטון והחליטה להקים מינהלת אנרגיה אזורית, שתשמש זרוע מקשרת בין כל הגורמים בתחום האנרגיות המתחדשות באזור - החברות והיזמים, הקיבוצים והרשויות הסטטוטוריות.

המטרה המוצהרת נשמעת, אפילו כיום, כמעט גרנדיוזית: להפוך את חבל אילות למתחם סולארי ראשון במדינה, ולהשיג עצמאות אנרגטית לדרום הערבה ולעיר אילת בתוך עשר שנים. כדי לממש את החלום הזה, המינהלת יזמה כנסים, קורסים וימי עיון ואירחה שרים, יזמים ותעשיינים. אגב, בקורס ליזמות עסקית באנרגיה מתחדשת שיזמה המועצה השתתף חבר אחר ברשימת הגיבורים הירוקים של "כלכליסט": יוסף אברמוביץ' מקיבוץ קטורה שבחבל אילות, היזם שמאחורי חברת ערבה פאוור. 

לכל המאמץ הזה יש תוצאות: אזור חבל אילות מרכז אליו היום את רוב הפרויקטים בתחום האנרגיה המתחדשת בישראל. למשל, על חורבות מפעל הנחושת תמנע יוקמו שלוש תחנות כוח סולאריות בהיקף ייצור כולל של 200 מגה־ואט, שכבר יצאו למכרז; מתוכנן פארק תעשיות של אנרגיות מתחדשות בתמנע; והונחה אבן הפינה למפעל ציפוי סולארי בשווי של 10 מיליון דולר. 

בפברואר תקיים המינהלת בפעם השלישית את הכנס הבינלאומי לאנרגיות מתחדשות, שנהפך לכנס הגדול והמוביל בארץ בתחום. במינהלת מצפים למספר גדול של יזמי אנרגיה. גם הקיבוצים במועצה המקומית מעולם לא זכרו עצמם כל כך מחוזרים. 

דב חנין, ח"כ 

גיל: 51

מצב משפחתי: נשוי + 3

מגורים: תל אביב

תפקיד: חבר כנסת (חד"ש)

בעבר: יו"ר חיים וסביבה, ארגון הגג של הארגונים הסביבתיים; יו"ר השדולה הסביבתית־חברתית בכנסת

עוד משהו: אוהב לשחות ולטייל ברגל עם ילדיו  

גם אחרי שנהפך לתקווה הלבנה של חלק מהשמאל התל־אביבי אך הפסיד לרון חולדאי, חנין לא שכח שאת הקריירה שלו הוא החל כפעיל סביבתי, ונהפך לח"כ הירוק ביותר. חוק "המזהם משלם", חוק האנרגיה המתחדשת ואפילו חוק יסוד הגנת הסביבה הם רק חלק זעום בקשת הרחבה של הצעות החוק הסביבתיות שהגיש ח"כ דב חנין (חד"ש) שמזוהה כיום כפרלמנטר הירוק ביותר.  

חנין הוא גם חבר הכנסת היחיד שתוכלו לראות נוסע באוטובוס ברחבי תל אביב. הוא מאמין שזה נוח יותר וסביבתי יותר, ומצפה בכיליון עיניים לרכבת המהירה לירושלים, שתיקח אותו לעבודתו בכנסת ותאפשר לו לנטוש את רכבו. 

צילום: עמית שעל
דב חנין צילום: עמית שעל

האג'נדה הסביבתית של חנין היא לא סיפור שחובר למטרות יחצניות, אלא שזורה בביוגרפיה שלו מראשיתה: חנין היה חבר בחברה להגנת הטבע כבר מילדותו התל־אביבית. גם בלימודיו באוניברסיטה העברית המשיך להיות פעיל סביבתי: "הגעתי להפגנות כמו שצריך, והחזקתי את השלט כמו שצריך, וכתבתי מכתבי מחאה למערכת", הוא מעיד. הוא למד משפטים, כי האמין שהידע המשפטי יסייע לו להגן על זכויות אדם, ועבד כעורך דין במשרד אמנון זכרוני עד 2004. 

ב־2003 התמנה חנין ליו"ר חיים וסביבה, ארגון הגג של הארגונים הסביבתיים בישראל (תפקיד שבו נשא גם אלון טל, חבר נוסף ברשימת הגיבורים הירוקים של "כלכליסט" - ראו עמוד 28). כשההתנסות בחיים הציבוריים הוכתרה בהצלחה, הוא החליט לרוץ לכנסת ברשימת חד"ש. מאז הוא מניח על שולחן הכנסת הצעות חוק סביבתיות: נוסף על החוקים שמנינו בהתחלה, חנין הוא היוזם של חוק הגנת הכנרת, חוק איסוף סוללות משומשות, תיקון לחוק השמירה החופית שמרחיב את תחולתו גם לאילת, הצעת חוק לשיקום מפרץ חיפה ופרסום היתרי הזרמת חומרים לים. 

חנין, המצוי בשמאל העמוק, הוא תמיד אופוזיציונר - מה שמקשה עליו לרתום את תמיכתם של חברי הכנסת להצעות החוק שלו, והביא לנפילתן של כמה מהן. חנין לא מתייאש: "אני מקווה שעם הזמן התפיסה הסביבתית תהפוך לקונצנזוס", הוא אומר. 

עד אז אתה יכול להיות השר להגנת הסביבה.

"אין ספק ששר להגנת הסביבה משפיע. שר תשתיות יכול אף להשפיע יותר. אני לא פוסל את האפשרות להיות שר, אבל לא בסתירה לערכים שלי - וכרגע, הממשלה לא מתאימה לערכים שלי. אני לא חושב שלחוקק חוקים זה לכתוב טקסטים שנשארים במגירה". 

אשמח לכהן כשר, אבל לא בסתירה לערכים שלי. עד אז, אני לא חושב שלחוקק חוקים זה לכתוב טקסטים שנשארים במגירה"  

עמרי שרון, פוליטיקאי  

גיל: 45

מצב משפחתי: רווק + 2

מגורים: תל אביב

תפקיד: מטפל באביו

בעבר: חבר כנסת (ליכוד, הכנסת ה־16)

עוד משהו: כשהוא בעיר, הוא מקפיד להתנייע באמצעות אופניים  

חוק האוויר הנקי, ששרון יזם בכהונתו הקצרה בכנסת, יחולל מהפכה סביבתית ב־2011 ויאפשר למשרד להגנת הסביבה להטיל קנסות של יותר ממיליון שקל.  

ביולי 2008 נרשם ההישג הסביבתי הגדול ביותר של הפוליטיקה: שלוש שנים מאז הוגש לכנסת על ידי עמרי שרון, חוק אוויר נקי עבר בקריאה שנייה ושלישית ואושר על ידי הכנסת ברוב של 39 חברי כנסת וללא מתנגדים.  

רבים זוכרים לשרון את העובדה שהוא הבן של, את פעילותו במרכז הליכוד ואת סופה המריר של הקריירה הפוליטית שלו, שהסתיימה במאסר של שבעה חודשים. מעטים יודעים שמדובר בפרלמנטר סביבתי אקטיבי מאוד, שכיהן כיו"ר השדולה הסביבתית־חברתית בכנסת, ויזם עוד ב־2005 את הצעת חוק שילוב מקורות אנרגיה מתחדשת במערכת ייצור החשמל.  

צילום: מאיר אזולאי
עמרי שרון צילום: מאיר אזולאי

ההישג הגדול ביותר של שרון, כאמור, הוא חוק אוויר נקי. איכות האוויר בישראל מנוהלת כיום על ידי שלל רשויות ומשרדים: למשרד להגנת הסביבה יש סמכות כללית למנוע זיהום אוויר, למשרד התחבורה סמכות לטפל בזיהום ‏אוויר מכלי רכב, למשרד התשתיות סמכות להסדיר את ‏איכות הדלקים לתעשייה ולתחבורה, התקציב נתון לאישור משרד האוצר, לרשויות המקומיות סמכויות לטפל במפגעי אוויר ‏בתחומן והרשימה עוד ארוכה.‏ החוק של שרון, שתחולתו בשנת 2011, ישים קץ לג'ונגל הזה וירכז את הסמכויות בידי גורם אחד - המשרד להגנת הסביבה. 97 הסעיפים שבחוק יכללו הסדרה כוללת של איכות האוויר ויהדקו את הטבעת סביב התעשייה המזהמת: המשרד להגנת הסביבה יוכל להטיל קנסות בגובה של יותר ממיליון שקל על העוברים על החוק, להטיל סנקציות סגירה ואף להטיל עונשי מאסר של שנתיים לכל היותר.  

מאז השתחרר מהכלא שרון מתרחק מעיני הציבור. בתגובה לבחירה הוא מוסר: "אני עדיין פעיל סביבתי. היום אני מעדיף לעשות את הדברים בשקט ולא לדבר עליהם בתקשורת. החוק הזה הוא חוק חשוב, וצריך לדאוג שייושם". 

שי אגסי, איש עסקים  

גיל: 41

מגורים: הרצליה

מצב משפחתי: נשוי + 2

תפקיד: מייסד ומנכ"ל בטר פלייס

בעבר: חבר הנהלת SAP, מייסד טופ טיר וקוויקסופט

עוד משהו: אוהב לשחק ב־Wii עם הילדים 

נראה שההון הגדול שעשה אגסי במכירת סטארט־אפים במחשבים הביא אותו לחשוב על שינויי מזג האוויר ומה שהם עושים לכדור הארץ. מאז 2007 אגסי מנסה להוביל מהפכה בעולם כלי הרכב החשמליים בהקמת תשתית תפעולית לטעינת מכוניות חשמליות בפרישה רחבה, מה שעשוי להביא להגברת השימוש בהן. הוא אמנם לא המציא את המכונית החשמלית, אבל בהחלט יהפוך את השימוש בה לאפשרי יותר וזמין יותר.  

צילום: אוראל כהן
שי אגסי צילום: אוראל כהן

ב־2005 השתתף אגסי בקבוצת המנהיגים הצעירים בכנס דאבוס, ושם התבקש לחשוב כיצד להפוך את העולם למקום טוב יותר ב־2020. "במשך שנה ניתחתי את השאלה מכל הכיוונים, והגעתי למסקנה שהפחתת התלות בנפט תייצר מאזן כוחות חדש בין האדם לסביבה ובינינו לבין עצמנו", הוא אומר. "בדקתי את כל השיטות להפחתת התלות בנפט בתחבורה, החל במימן וכלה בתחליפי בנזין, והמסקנה היתה שמעבר המוני לרכב חשמלי הוא הפתרון הטוב ביותר להורדת מפלס זיהום האוויר". התוצאה היתה בטר פלייס (מקום טוב יותר): אגסי מכהן כמנכ"ל החברה; השותף והיו"ר הוא עידן עופר, בעל השליטה בחברה לישראל, שנהפך לשותף והשקיע בחברה יותר מ־100 מיליון דולר. 

רעיון כלי הרכב החשמלי והתחבורה הנקייה כבר היה קיים, אבל היה צורך להנגיש אותו. ההישג הגדול של אגסי הוא ברתימת יצרני רכב לקידום שיווקן של מכוניות חשמליות, וברתימת ראשי ממשל בעולם להפחתת המיסוי עליהן.

את הפיילוט הראשון תערוך בטר פלייס בישראל: בשנה הקרובה היא תרכוש 35 אלף כלי רכב חשמליים מתוצרת רנו, ותצייד את ציי הרכב של 50 חברות בישראל שאיתן נחתם הסכם להמרה של חלק מציי הרכב. עם החברות נמנות סימנס, אינטל, גלקסו־סמית'קליין וסיסקו. 

"התחלתי לעסוק בתוכנה בגיל שבע ויכולתי להמשיך עוד שנים ב־SAP או בכל ענקית תוכנה אחרת, אבל בהנעה של מהלך גלובלי להתנתקות מנפט יש אתגר גדול וחשוב בהרבה עבורי", אומר היום אגסי. "המעבר לרכב חשמלי הוא לא בהכרח מנותק מעולם התוכנה. בישראל יש תעשייה טכנולוגית מובילה בתחום התוכנה והרכיבים, שהם חשובים מאוד להנעה של מעבר המוני, נוח ויעיל לרכב חשמלי. העיסוק הוא עדיין טכנולוגי, אך מגיע ממקום אחר לחלוטין - מהרצון להשתמש בטכנולוגיה להובלת שינוי מהותי בחיים". 

לכתבה בכלכליסט


 
גיבורים ירוקים: יזמים
 
יובל תמיר הפך פסולת לחומר גלם, יוסף אברמוביץ' עומד להקים את השדה הסולארי הראשון בארץ, הברוניצקים הכירו לישראל את האנרגיה הגיאותרמית, אבי ברנמילר משתתף בפרויקט הסולארי המגלומני בעולם וחן אלטשולר הביאה את הטרנד הירוק לשוק ההון  

יובל תמיר, מיחזור  

גיל: 52

מצב משפחתי: נשוי + 2

מגורים: מושב אביחיל

תפקיד: ממציא ו־CTO בחברת נובה ארנה

בעבר: מנכ"ל עמותת "אנשי הדממה", שריכזה את מאבק לוחמי שייטת 13 שנפגעו עקב צלילות בקישון

עוד משהו: אוהב כל מה שקשור בים  

בישראל כמו בישראל, האסונות נהפכו מזמן לחלק משגרת חיינו. השורדים את הטרגדיה לרוב שוקעים במאבקם הפרטי ומנסים לחיות מיום ליום. יובל תמיר החליט שלא לשקוע במאבק ההכרה במחלת הסרטן של יוצאי השייטת וצוללי הקישון, והוציא מתוק מעז כשמצא פתרון לפסולת המזהמת את חיינו. 

פרשת צלילות השייטת בקישון הביאה עמה לא מעט כותרות, ובתחילה הסתמן תמיר כגיבור. אחרי 22 שנות שירות בחיל הים כקצין בשייטת 13, הנהיגו תמיר ואשתו טל את המאבק שהביא את המדינה להכיר במחלת הסרטן של יוצאי השייטת, לאחר שהוא עצמו לקה בשני סוגי סרטן והחלים מהם. ניצחונו היה כפול: המדינה מכירה כיום ביותר מ־400 יוצאי שייטת כחולי סרטן נכי צה"ל, באלה שלא שרדו את המאבק במחלה כחללי צה"ל ובמשפחותיהם כמשפחות שכולות. נוסף על כך, יוצאי השייטת שלא לקו במחלה נבדקים כיום מדי שנה במינהלת שהוקמה עבורם וגילתה 180 חולים חדשים בשנתיים האחרונות. 

צילום: דורון גולן
יובל תמיר. ניצחון כפול צילום: דורון גולן

לפני שנתיים ייסד תמיר את נובה ארנה, חברה שעוסקת במיחזור אשפה לא ממוינת, ובתהליך מורכב הופכת אותה  

לכמעט כל דבר שאפשר להעלות על הדעת: טוף ודשנים לחקלאות, מוצרי פלסטיק כגון כיסאות ועציצים, מוצרי זכוכית, מוצרי בנייה, שוברי גלים ואפילו מוצרי מיגון בפני ירי. את החיסרון של כמויות האשפה האדירות שמייצרים בני האדם הפך תמיר ליתרון. 

המאבק על הגדרת יוצאי השייטת כחולי סרטן הפגיש אותו עם נציגי התעשייה שהבהירו לו את מצוקת המחסור בפתרון כלכלי וידידותי לסביבה לבעיית הפסולת. תמיר סירב לקבל את הגזירה ויצא לחפש את הפתרון בעצמו. בימים אלה נובה ארנה משלימה בדיקות של חומרי פסולת של טבע ואגן כימיקלים ולדברי תמיר, התוצאות מרשימות. נובה ארנה כבר החלה לשווק את הפתרון לתעשייה, ותמיר מעריך כי בשנה הקרובה יוטמע הפתרון במפעלים. יתרה מכך, אומר תמיר, "בעוד שלוש־ארבע שנים זה כבר יהיה פתרון עולמי. לא יהיה גוף שלא ישתמש בזה". 

אנשים אחרים היו אומרים "אני כבר שיניתי את הסביבה", וממשיכים בדרכם, אולם אחרי ההצלחה שלו במאבקם של לוחמי השייטת, תמיר בחר להמשיך דווקא בתחום האקולוגי. "לפני פרשת הקישון", משחזר תמיר, "הירוקים היו בשבילי חבר'ה מעצבנים, שכל מה שהם רוצים זה שהכל יעצור, העיקר שהפרפר האדום יוכל להמשיך במעופו. אסור שמאבק יסתיים במאבק. לבוא ולהגיד שיש בעיה בלי לתת את הפתרון זה יותר גרוע מלא לעשות כלום".  

יוסף אברמוביץ', אנרגיה סולארית  

גיל: 45

מצב משפחתי: נשוי + 5

מגורים: ירושלים

תפקיד: נשיא חברת ערבה פאוור

בעבר: יו"ר הארגון העולמי של סטודנטים יהודים

עוד משהו: כותב בלוג אישי ב־peoplehood.org  

יוסף אברמוביץ' עוד זוכר את התור הארוך שהשתרך בתחנת הדלק מתחת לביתו בעקבות החרם שהטילו מדינות ערב על ארצות הברית, כשזו תמכה בישראל במלחמת יום הכיפורים.  

דבריו של נשיא ארה"ב דאז, ג'ימי קרטר, על חשיבות השימוש באנרגיה סולארית, נחרתו בו, וכמה שנים לאחר מכן התחיל לבנות מודל של מערכת סולארית שזיכתה אותו במדליה בבית הספר. אז לא שיער בדמיונו שכעבור עשרות שנים יקים חברת אנרגיה סולארית ישראלית. 

כיו"ר הארגון העולמי של סטודנטים יהודים בסוף שנות השמונים נחשב אברמוביץ' לטראבל מייקר, שידוע בעיקר בהפגנותיו למען יהודי ברית המועצות. כשעלה לארץ מבוסטון לפני שלוש שנים והתיישב בקיבוץ קטורה, שבו התנדב 25 שנה קודם לכן, היה זה אחד מימי הקיץ החמים ביותר של 2006. השמש הקופחת שבערבה גרמה לו בתמימותו להיות בטוח שהחשמל של הקיבוץ מופק, איך לא, מאנרגיית השמש. בקיבוץ צחקו עליו. 

צילום: רותי רובינשטיין
יוסף אברמוביץ' צילום: רותי רובינשטיין

חבר של אברמוביץ' סיפר לו על השקעתו בחברה סולארית בקליפורניה. אברמוביץ' סיפר על כך לקיבוצניקים בקטורה, המיושב ברובו על ידי אמריקאים, אבל הם ביטלו אותו בטענה שזה לא רווחי. אנשי עסקים שהגיעו חזור ושוב לקטורה כדי לתכנן איך ינצלו את השמש להפקת אנרגיה היו פחות ציניים מהישראלים, והקיבוצניקים השתכנעו לתת את השטחים הנרחבים לחברה שתוקם בשם ערבה פאוור. 

ערבה פאוור קמה כנגד כל הסיכויים, כשהתעריפים להקמת מתקנים סולאריים היו בלתי כלכליים, אך החברה ביקשה לשנות את המצב. אברמוביץ' דפק על כל שולחנות הממשלה ורשות החשמל כדי לשנות את הרגולציה להקמת שדות סולאריים בישראל, והצליח. כמעט שלוש שנים עברו עד שערבה קיבלה רישיון ראשון להקים שדה סולארי, אף על פי שאברמוביץ' הבטיח לאשתו שזה ייקח חצי שנה. כך או כך, הקמת השדה הסולארי הראשון בישראל קרובה מתמיד בזכות אברמוביץ'. הראשוניות והמובילות הביאה אפילו את חברת סימנס הענקית להשקיע בחברה 15 מיליון דולר תמורת 40% ממניותיה, מתוך אמונה שערבה פאוור היא "חברה יזמית מובילה בתחומה". 

אברמוביץ', שקנה מכונית היברידית כבר ב־2004, גר היום בירושלים ומתנייד בתחבורה ציבורית בלבד. "עליתי לארץ עם החזון שישראל צריכה להיות המדינה הראשונה שמבוססת על אנרגיית שמש. אין כמעט מישהו במדינה שהאמין שזה יקרה. ראיתי בדמיוני את כל שלבי הדרך ואת החזון הסופי. ההתחלה היא תמיד הכי קשה, אבל זה שווה את זה כשישראל תשנה את העולם. זה הכבוד הכי גדול, להיות חלק מהמהפכה הכי משמעותית בעולם", אומר אברמוביץ'. 

אברמוביץ' מאמין שישראל תתקדם מהר מאוד מהמקום האחרון למקום הראשון בשימוש באנרגיות מתחדשות. אם תטיל מסי פחמן ותחוקק חוקים לאנרגיות מתחדשות, תוכל ישראל להגיע עד 2020 לייצור של 25% ממשק החשמל שלה באנרגיה מתחדשת. 

יהודה ויהודית ברוניצקי, אנרגיה חלופית  

גיל: 72 ו־68, בהתאמה

מצב משפחתי: נשואים + 3 ילדים ו־8 נכדים

מגורים: יבנה

תפקיד: יו"ר ומנכ"לית אורמת, בהתאמה

עוד משהו: כשיפרוש ירצה להיות קרוב למכונות הייצור; כשתפרוש תרצה להישאר קרובה לאורמת   

רבות דובר על הברוניצקים המצליחים שהכירו לישראל את האנרגיה הגיאותרמית. יהודה ויהודית ברוניצקי, שייסדו את אורמת (שילוב של המילים אור ומתכת), ראו את חזון ייצור חשמל מאנרגיית השמש עוד באמצע שנות השישים ובכך זכו לכתר חלוצי תעשיית הקלינטק בישראל.  

ההצהרה הסביבתית הרווחת היום בישראל היא החובה להפחית את התלות של ישראל בנפט המיובא. על בסיס אותה הנחה הקימו הברוניצקים את אורמת בדירתם הקטנה ביבנה, 45 שנה לפני שהנושא נהפך לטרנד קלישאתי, ובטח שלא כלכלי. בתמימות של פעם, תכננו יהודה ויהודית ברוניצקי תחנת כוח סולארית, וחשבו לעשות מהפכה סולארית בישראל. בשנים הראשונות של אורמת אף הקימו בריכות שמש בים המלח כדי להפיק חשמל מאנרגיית השמש. הפרויקטים נכשלו ובלית ברירה נאלצה החברה לשנות את פניה, וכיום היא עוסקת בייצור טורבינות ותחנות כוח גיאותרמיות. הטורבינות שמייצרת אורמת מוצבות ביותר מ־60 מדינות בעולם, אף לא אחת מהן בישראל. 

כיום אורמת נחשבת למובילה עולמית בפעילות משולבת של ייצור וייזום בתחום האנרגיה הגיאותרמית וניצול חום שיורי. החברה מפתחת, מתכננת, מייצרת, מקימה, רוכשת, מחזיקה ומפעילה תחנות כוח המפיקות חשמל ממקורות אנרגיה ירוקה, שמקורה בשדות גיאותרמיים וממקורות אחרים של אנרגיה מתחדשת. תחנות כוח גיאותרמיות ותחנות לניצול חום שיורי המספקות כ־1,200 מגה־ואט מתוצרת החברה ממוקמות ב־24 מדינות. בבעלות החברה יש תחנות כוח בעלות כושר ייצור של כ־515 מגה־ואט, הפועלות בעיקר בארצות הברית וכן בגואטמלה, ניקרגואה, קניה וניו זילנד. 

מכיוון שהקדימה את זמנה, במשך שנים אורמת היתה חברה לא כלכלית, אבל הברוניצקים לא הרימו ידיים. פריצת הדרך המשמעותית של אורמת נעשתה רק בראשית העשור הנוכחי, כאשר הרגולציה האמריקאית פתחה את שעריה לאנרגיה ירוקה. 

צילום: סיוון פרג
יהודה ויהודית ברוניצקי. לא הרימו ידיים צילום: סיוון פרג

לאחרונה הכריזו הברוניצקים על כניסתם לשוק הפוטו־וולטאי בישראל. עם הודעתו אמר יהודה ברוניצקי: "הזיקה של אורמת לאנרגיה סולרית התחילה כבר בפרויקט בריכת השמש, שהיה הבסיס לפיתוחה של הטכנולוגיה לייצור חשמל מאנרגיה גיאותרמית". 

לאחרונה דיווחה אורמת על תוצאותיה לרבעון השלישי של 2009. הכנסות החברה הולכות ועולות והן הסתכמו בסוף הרבעון השלישי ב־119.8 מיליון דולר - עלייה של 20.2% לעומת הרבעון השלישי של 2008. כיום מודה ברוניצקי לבן־גוריון, שאלמלא החליט להקים את המעבדה הישראלית לפיזיקה בירושלים, לא היתה אורמת. 

חן אלטשולר, פיננסים  

גיל: 42

מצב משפחתי: נשואה

מגורים: תל אביב

תפקיד: מייסדת ומנהלת מחלקת המחקר והקרן הירוקה, אלטשולר שחם

בעבר: מנהלת השקעות בקרן מעופים גמישה

עוד משהו: חברה בוועד המנהל של החברה להגנת הטבע  

כשנכנסים למשרדה של חן אלטשולר, קשה שלא להבחין בשלט הגדול מאחוריה המבשר על המשרד הירוק. אלטשולר מספרת שבמשרד שלה היא לא מדליקה מזגן, מדליקה את האור רק כשחשוך והעבירה את ההנהלה למכוניות היברידיות.  

אפשר לחשוב שמדובר בקמצנות, אבל האמת היא שחן אלטשולר הובילה את הטרנד הירוק מארגוני הסביבה גם לשוק ההון הישראלי. התפקיד שלה בבית ההשקעות היה למצוא תחומים פורצי דרך וחדשניים, שיהוו מנוע צמיחה חדש בבית ההשקעות. עד אז לא העזו לחשוב שפרויקטים סביבתיים עולים בקנה אחד עם המילה "כסף". למרות הכל, ב־2005 היא החליטה להקים קרן ירוקה שמחזיקה בנאמנות של טכנולוגיות סביבתיות, ופרצה דרך בתחום של מימון פרויקטים של אנרגיה מתחדשת. 

צילום: אוראל כהן
חן אלטשולר צילום: אוראל כהן

אלטשולר החלה את דרכה בבית ההשקעות עשר שנים קודם לכן כאנליסטית ראשית. "היה לי ברור שהתעשייה של טכנולוגיות סביבתיות תצמח ותתרחב ותהיה קטר הצמיחה של הכלכלה העולמית", היא משחזרת. "אם לא, הנזק לדורות הבאים יהיה בלתי הפיך". 

מאז הקמתה של הקרן נרכשה החממה הטכנולוגית ל.נ. טכנולוגיות, המפתחת טכנולוגיות סביבתיות. כיום מנהלת הקרן כ־150 מיליון שקל ומשקיעה בחברות ציבוריות העוסקות בטכנולוגיות סביבתיות. ההשקעה נעשית ביצרני הציוד והרכיבים (פאנלים סולאריים ורכיביהם, טורבינות רוח ורכיביהן ועוד), טכנולוגיות מים, יעילות מקורות אנרגיה, פתרונות תחבורה לא מזהמים, חלופות ביולוגיות לכימיקלים ומזון אורגני. 40% מהשקעות הקרן מתבצעות בצפון אמריקה, 40% באירופה, והשאר ביפן, בסינגפור, בהונג קונג ובישראל. 

אבי ברנמילר, אנרגיה תרמו־סולארית  

גיל: 57

מצב משפחתי: אלמן + 3

מגורים: תל אביב

תפקיד נוכחי: מנכ"ל סולל

בעבר: מנהל ייצור בלוז, מנהל מפעל מכני באלישרא

עוד משהו: גם אחרי שהעבודה נגמרת, התחביב העיקרי שלו הוא פיתוח טכנולוגיות סולאריות חדשות 

אם תשאלו את אבי ברנמילר, איש החזון הסולארי, הוא תמיד האמין שהיום המיוחל יגיע וסולל תזכה להכרה בינלאומית בטכנולוגיה התרמו־סולארית שעליה היא חתומה.  

סיפורה של סולל מזכיר את סיפורי אגדות הילדים. חברת לוז, שהוקמה ב־1980 ונחשבה למייסדת של תעשיית האנרגיה הסולארית בישראל, קרסה ב־1991 בעקבות ירידה דרמטית בעלות הפקת חבית נפט ותחילת עידן ייצור חשמל באמצעות טורבינות גז.  

הסגירה של לוז היתה מכה קשה עבור העובדים ועבור ברנמילר, שעסק בייצור צינורות הקליטה של השמש. "אספו אותנו בעשר בבוקר והודיעו לנו שאנחנו יכולים ללכת הביתה", משחזר ברנמילר. 

מאז הוא נשאר בקשר עם סמנכ"ל התפעול של לוז, ובמקביל נערכו ניסיונות למצוא משקיעים שיקנו את הנכסים של לוז. המשקיע הבלגי לואי בגו נמצא, והוא החליט להשקיע בטכנולוגיה של לוז. 

צילום: גיא אסיאג
אבי ברנמילר. "זה לא תחום קל" צילום: גיא אסיאג

ב־1992 ייסד ברנמילר את סולל, שהתבססה על הטכנולוגיה של לוז. הדרך היתה ארוכה ומפותלת, אבל ב־2007 פרצה סולל עם חתימת הסכם להקמת תחנת הכוח הסולארית הגדולה בעולם במדבר מוהאבי בקליפורניה, שתייצר 553 מגה־ואט בהשקעה של 2 מיליארד דולר. בשנים הקרובות תשתתף סולל בפרויקט דזרטק שיאיר את אירופה באמצעות הפיכת מדבר סהרה לתחנת כוח סולארית. 

כשנוסדה סולל הועסקו בחברה עשרות בודדות של עובדים. כיום היא מעסיקה כ־500 עובדים, 400 עובדים בישראל ו־100 בספרד. לפני כחודשיים רכשה ענקית הטכנולוגיה סימנס את החברה תמורת 418 מיליון דולר. כמו אביו, שעסק בשנות השבעים והשמונים במפעל ייצור של מוצרי מזון טבעיים, גם ברנמילר הבן הקדים את זמנו ונחל קשיים בדרך, אבל לא התייאש והמשיך לפתח את הטכנולוגיה התרמו־סולארית לייצר חשמל נקי מהשמש. 

"זה לא תחום קל", הוא מזהיר את אנשי הקלינטק שמקימים סטארט־אפים. "צריך הרבה אוויר, הרבה רצון והרבה יכולת. אין פה ניצחונות מהירים ותחום הקלינטק לא מקביל לתחום התקשורת או התוכנה. אז במילים אחרות, סבלנות". 

לכתבה בכלכליסט


גיבורים ירוקים: מדענים ממציאים
 
פרופ' צבי תבור המציא את דוד השמש, פרופ' דיוויד פיימן הפך את הפאנלים הפוטו־וולטאיים לכדאיים בדיוק כמו נפט, פרופ' אלי ריכטר נחשב לאחד מבכירי חוקרי הסרטן בארץ ופרופ' אברהם בניאל הצליח להפיק דלק מפסולת אורגנית 

פרופ' צבי תבור, פיזיקאי  

גיל: 92

מצב משפחתי: נשוי + 2 וחמישה נכדים

מגורים: ירושלים

תפקיד: פנסיונר

בעבר: מדען פיזיקאי במשרד ראש הממשלה ומנהל קרן המחקר המדעית SRA

עוד משהו: נגר חובב 

את הנוף האורבני המזוהה עם הבתים הארץ־ישראליים יש לזקוף במידה רבה לצבי תבור, שהפך את הישראלים לירוקים יותר בעל כורחם. בשנות השבעים המציא תבור את דוד השמש המודרני - המצאה שכבשה 95% מהבתים בארץ וחסכה לישראל 4% מצריכת החשמל שלה. 

תבור היה הראשון שהפך את ניצול אנרגיית השמש לנגיש לכולנו. את פטנט דוד השמש הוא רשם על שם המדינה, ולא ראה ממנו גרוש. באותה תקופה הוא גם היה הראשון שחשב על המכונית החשמלית. גם מהרעיון הזה לא התעשר, שכן לא רשם עליו פטנט. 

תבור עלה לארץ כפיזיקאי ציוני, נחוש לתרום לבניינה של מדינת ישראל. כבר אז הבין שלמדינה חסרת המשאבים יש צורך בפיתוח מקור אנרגיה חלופי. הוא התמקד במחקרו במשאב הטבעי שישראל כה משופעת בו - אור השמש - במטרה לנצח את הערבים בעזרת המצאותיו ולצמצם את התלות בנפט. 

קהל היעד לשיווק ההמצאה היה המדינות המתפתחות נטולות החשמל, אולם אז התברר לתבור ואנשיו שלא היה להן כסף לקנות את הדוודים. ב־1968 הכיר תבור את יהודה ברוניצקי, מייסד ויו"ר אורמת, והשניים החלו לעבוד ביחד. אבל תבור נשאר מחוץ לאורמת. הוא לא רוצה להיות איש עסקים ומעדיף לפעול מטעמי ציונות. "מחלקה ממשלתית היא לא הגוף המתאים ביותר למחקר דינאמי", הוא אומר. "הצעתי לראש הממשלה והוא הסכים שאקים גוף ציבורי מתאים, וגייסתי 12 אנשים לגוף החדש, SRA, הקרן המחקרית למדעים". תבור לא זכה לתהילה שהגיעה לו, אבל בניגוד לרבים שרצו וחלמו, תבור הגשים. התקדמותו במחקר הביאה ליישום הראשוני של חימום מים באמצעות השמש, והחוק הישראלי אימץ את ההמצאה ב־1976 וחייב כל בית חדש שנבנה להצטייד בדוד שמש. 

צילום: גיא אסיאג
צבי תבור צילום: גיא אסיאג

 

פרופ' דוד פיימן, פיזיקאי  

גיל: 65

מצב משפחתי: נשוי + 3 ילדים ו־6 נכדים

מגורים: מדרשת בן־גוריון

תפקיד: יו"ר המחלקה לאנרגיית שמש ופיזיקה של הסביבה, אוניברסיטת בן־גוריון

בעבר: פיזיקאי במכון ויצמן

עוד משהו: מעריץ את המלחין ג'אקומו מאיירבר 

כשהיה ילד חלם פרופ' דוד פיימן, אז תושב אנגליה, להיות פיזיקאי תיאורטיקן וציוני. ב־1973 עלה לארץ כדי להגשים את שני החלומות יחד. שבועיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים. "אחרי המלחמה שאלתי את עצמי אם השגתי את כל מה שרציתי בהיותי פיזיקאי במכון ויצמן בארץ הקודש", משחזר פיימן. "באותה תקופה תקף את המדינה משבר אנרגיה, והחלטתי שהגיעה העת לעסוק בבעיה הזאת. אוניברסיטת בן־גוריון החליטה אז להקים את המכון לחקר המדבר בשדה בוקר - מקום מתאים יותר לחקור את נושא אנרגיית השמש מאשר הגנים של רחובות". 

צילום: ישראל יוסף
דוד פיימן צילום: ישראל יוסף

מאז נהפך פיימן לראש המחלקה לאנרגיית שמש ופיזיקה של הסביבה באוניברסיטת בן־גוריון, והוא חוקר את הדרך שבה אפשר למקסם את השימוש בתאים פוטו־וולטאיים להפקת חשמל מקרני השמש. העובדה שהשימוש באנרגיית שמש לא הפכה מקובלת בישראל, למרות השנים שהשקיע במחקר, אינה מתסכלת את פיימן - להפך. פיימן הוא בין המתנגדים לטרנד הסולארי שפרץ בשנה האחרונה. "מה שנעשה על הגגות הוא זניח", הוא אומר. "צריך ללכת לערבה ולהקים שדות סולאריים". לדבריו, עד היום לא היה כדאי להשתמש באנרגיה הפוטו־וולטאית. השינוי מתחולל כיום, כאשר החברה שהקים, זנית סולאר, הצליחה להוכיח ייצור חשמל מאנרגיית השמש במחיר השווה למחיר ייצור חשמל מאנרגיה פוסילית. 

בנוגע למימוש היעד הממשלתי לשימוש באנרגיות מתחדשות, פיימן אופטימי. "אפשר לעמוד ביעד אפילו גדול יותר מ־10%, אבל זה דורש החלטות ממשלתיות ומערכת שלטון שמאפשרת לבצע החלטות".  

פרופ' אלי ריכטר, רופא 

גיל: 72

מצב משפחתי: נשוי + 3 ילדים ו־7 נכדים

מגורים: ירושלים

תפקיד: מנהל יחידת רפואה תעסוקתית ורפואה קהילתית באוניברסיטה העברית

עוד משהו: חובב הליכה, שחייה ורכיבה  

את הקשר הסיבתי, הלא טריוויאלי, בין מזהמי הסביבה למחלות הסרטן אנחנו חייבים לאלי ריכטר. ריכטר משמש היום כתובת רפואית כמעט יחידה לנפגעי סביבה, ונחשב ללוחם הגדול ביותר בתחום שרבים מעמיתיו חששו לבחור בו צד. במשך שנים ניסו נפגעים לדרוש מהממונים עליהם פיצויים על מחלות שנגרמו להם כחלק מעבודתם במפעלים כימיים. ריכטר ניצב לצדם, מסתמך על מחקרים שביצע ומגן עליהם בחירוף נפש. 

ב־1972 עלה ריכטר לארץ כשהוא מוכשר לעסוק ברפואה תעסוקתית וסביבתית. "כשהגעתי ארצה זו היתה תחילת העידן העולמי לקידום, פיתוח ויישום שיטות למדוד חשיפות והשפעות של חומרים שונים במפעלים", נזכר ריכטר. "התחלתי לעבוד במשרד העבודה והסתובבתי בכל המפעלים. ראיתי את כל הבעיות והחשיפות לחומרים רעילים". על השאלה מדוע נעמד דווקא לצד עובדי המפעלים עונה ריכטר: "לי היה הרקע והיכולת לחבר את החלקים בתמונה. רציתי לנקוט עמדה". 

צילום: גיא אסיאג
אלי ריכטר. רצה לנקוט עמדה צילום: גיא אסיאג

ריכטר נחשב לאחד מבכירי חוקרי הסרטן בארץ במסגרת בית הספר לבריאות הציבור ורפואת ילדים בהדסה, האוניברסיטה העברית. ב־35 שנות מחקר בנושא בריאות הסביבה חשף, בין השאר, את מקרי הסרטן בקישון, הסיכונים הבריאותיים לעובדי הכור בדימונה וההשפעה הקטלנית של מהירות מופרזת על הקטל בדרכים. התחקירים העלו כשלים ביכולות ובנכונות החברה הישראלית להתמודד עם הבעיות שאיתן אנחנו חיים. את דעתו וממצאי מחקריו מרבים להפריך ולסתור במחקרים אחרים. הוויכוח היומיומי עם הקולגות שלו לא הניא אותו מההליכה לקראת המטרה. הוא, מצדו, מצהיר באומץ שימשיך להגן על חיילי צה"ל, עובדי מכון הרנטגן, צוללי הקישון ואחרים. 

המאבק הגדול של חייו, אומר ריכטר, היה דווקא מאבק שהפסיד נגד סלילת כביש חוצה ישראל. ריכטר מאמין שלתחבורה יש השפעה בריאותית חמורה ומנסה לקדם מעבר לתחבורה ציבורית. המאבק במגמת סלילת הכבישים הוא מאבק שיימשך בעתיד ומדיר שינה מעיניו. "הפיצוי להפסד בסלילת כביש 6 היה קידום מערכת הרכבות. זה הדבר הכי טוב שיצא מהסיפור הזה". 

פרופ' אברהם בניאל, כימאי  

גיל: 91

מצב משפחתי: אלמן + 3 ילדים

מגורים: ירושלים

תפקיד: יועץ מדעי ל־HCL CleanTech

עוד משהו: רשם יותר מ־70 פטנטים 

בגיל 90 הקים פרופ' אברהם בניאל את הסטארט־אפ HCL, שמפיק סוכרים מחומרים אורגניים כדי לייצר דלק. הטכנולוגיה של הפקת סוכר מאתנול ידועה, אבל במשך שנים לא ידעו מהיכן להשיג סוכר זול שאינו מתחרה עם מזון. הצורך בפיתוח חומרים שלא על בסיס חומרי מזון הביא את בניאל לייעל טכנולוגיה שפותחה בשנות השלושים של המאה הקודמת ושימשה את הצבא הנאצי לאספקת דלק, ולהמציא שיטה להפקת סוכרים מפסולת אורגנית ועץ. 

בניאל, שהצהיר לאחרונה כי HCL היא המיזם החשוב בחייו, נמנה עם אותם אנשים שמרגישים צורך עז לשנות, אף שהיה יכול להמשיך לנוח על זרי הדפנה ולבלות את שנות הפנסיה במנוחה. 

בניאל הקים את HCL עם בנו, איש התיאטרון לשעבר ערן בניאל, ועם פרופ' ארי אייל. החברה מצאה דרך להפיק סוכרים מחומרים אורגניים בתהליך זול ומשתלם כלכלית, שאינו מייצר תוצרי לוואי מזהמים.  

התהליך של HCL משאיר רק תוצרי לוואי שאפשר למכור: סוכרים מרוכזים לייצור דלק, דשן לחקלאות ובסיס עץ שמשמש חומר לשריפת פחם. אם תפיק HCL סוכרים במחירים נמוכים ב־80% כפי שהיא טוענת, השפעת הדלק הביולוגי על מחירי המזון תפחת. 

צילום: אוראל כהן
אברהם בניאל. "החזון הוא לעשות כסף" צילום: אוראל כהן

"כבר ב־2012–2013 יהיו מפעלים ראשונים שייצרו דלק זול מפסולת", מעריך ערן בניאל. "הפסולת שיוצאת מבתי חרושת למוצרי עץ, ופסולת אורגנית שאנשים יוצרים, יוכלו להיהפך לסוכר על המקום".  

לדברי בניאל הבן, מה שעד היום היה מקור לפחמן דו־חמצני רעיל, ייהפך לעולם שלם של ערך: "יכולה להיות לזה השפעה מרחיקת לכת. מחירי האוכל יירדו, מחירי הדלק יתייצבו. אנחנו מקווים שעד 2022 הטכנולוגיה שלנו וטכנולוגיות הדומות לה יספקו כ־5% מתצרוכת האנרגיה בארצות הברית". 

ובכל זאת, אברהם בניאל מודה על האמת: "החזון הוא לעשות כסף, והרבה. ככל שנרוויח יותר, זה יעיד שבאמת יש צורך בפתרונות שלנו. הצרכים משתנים עם הזמן, אבל כללי השוק נשארים". 

לכתבה בכלכליסט


גיבורים ירוקים: פעילים חברתיים
יהודה אולנדר הוא נושא הבשורה של הבנייה הירוקה בארץ, יורם אביזוהר גרם לעיריית תל אביב להקצות 100 ק"מ של שבילי אופניים, עודד הרשקו ניקה את חופי חיפה במשך שבועיים תמימים, אלון טל שינה את פני הארץ באמצעות עמותת אדם טבע ודין ועזריה אלון הקים את החברה להגנת הטבע

פרופ' אלון טל, חוקר סביבה  

גיל: 49

מצב משפחתי: נשוי

מגורים: רעות

תפקיד: חבר סגל בחוג לאקולוגיה מדברית במכון לחקר המדבר באוניברסיטת בן־גוריון

בעבר: מייסד אדם טבע ודין, יו"ר חיים וסביבה, חבר בדירקטוריון קק"ל

עוד משהו: ב־2006 זכה בפרס צ'ארלס ברונפמן  

כבן לאב שהיה מדען במשרד להגנת הסביבה האמריקאי (EPA), טבעי היה שאלון טל יהיה פעיל סביבתי. המפתיע הוא שטל בחר לעשות זאת בישראל, שבה ביקר לעתים רחוקות עד שעלה לכאן בגיל 20. "הזיכרונות שנחרתו בי מישראל היו דווקא שאריות הזפת שעל הגוף כשיצאתי מטבילה בים התיכון, ריחות הפטרוכימיה שבמפרץ חיפה ופסולת הבניין שראיתי בכל מקום", הוא מודה. 

עוד לפני עלייתו השלים טל את לימודי התואר הראשון, דווקא בכלכלה ובמדעי המדינה. לעיסוק המקצועי בתחום איכות הסביבה הוא הגיע לגמרי במקרה: תוך כדי לימודי התואר השני שלו במשפטים חיפש עבודה, ובדרך מקרה הגיע לשירות השמירה על איכות הסביבה - אז גוף במשרד הפנים, שלימים הפך להיות משרד ממשלתי עצמאי ששמו המשרד להגנת הסביבה. טל התאהב בתחום, והחליט להמשיך לדוקטורט בלימודי מדעי הסביבה באוניברסיטת הרווארד האמריקאית. 

כשסיים חזר לגור בישראל בקיבוץ קטורה שבערבה. האפשרות לחזור למשרד להגנת הסביבה נפסלה, כיוון שטל ביכר להמשיך ולגור בקיבוץ. במקום זאת, הוא החליט להקים עמותה ירוקה. כשהציע את השם איל"ה (ראשי תיבות של אגודה ישראלית להגנת הסביבה) אמרו לו חברי העמותה החדשה שהשם המוצע הוא, איך לומר, קצת יומרני. טל נזכר שאחד הקורסים שלקח בהרווארד נקרא "אדם, טבע ודין". זה, החליט, יהיה שם העמותה. 

כבר מראשיתה ניכר היה שאדם טבע ודין היא עמותה יוצאת דופן: היא לא התבססה על סטודנטים מפגינים, אנשי ידיעת הארץ לוחמניים ופעילי תנועות נוער נלהבים - אלא על משפטנים קרי מזג, רובם ממוצא אמריקאי. "התחושה שהצדק יכול לשנות היא משהו מאוד אמריקאי", אומר טל. 

ב־19 השנים שאדם, טבע ודין קיימת ופועלת, היא רשמה שורה מרשימה של הישגים שאפשר לראות כמעט בכל פינה בארץ: תושבי תל אביב וגוש דן נושמים אוויר נקי יותר בזכות הסבת תחנת הכוח רדינג לגז טבעי; שלוש מרינות לא הוקמו (ירקון, אשקלון וחיפה), במידה רבה בזכותה; ופעילות העמותה הובילה במישרין לכינון חוק החופים, האוסר על בנייה במרחק של פחות מ־100 מטר מקו החוף. 

צילום: אוראל כהן
אלון טל צילום: אוראל כהן

אחרי שבע שנים שבהן ניהל את העמותה, טל הותיר אותה ליורשיו. "זה כמו הורה טוב", הוא מסביר היום. "צריך לדעת מתי לשחרר את הילד ולעודד אותו לעזוב את הבית". בעמותה כיום כבר לא מתייעצים איתו בענייני יומיום, והנתק כמעט מוחלט.

אבל גם אחרי שדחף את הגוזל מהקן, טל המשיך בפעילות סביבתית. הוא ייסד את מכון ערבה ללימודי הסביבה, וכיהן כמעט בכל תפקיד סביבתי אפשרי, למשל יו"ר חיים וסביבה, ארגון הגג של הארגונים הירוקים, דירקטור בקרן קיימת לישראל וחבר סגל במכון לחקר המדבר בשלוחת אוניברסיטת בן־גוריון בשדה בוקר. 

אבל את עיקר מרצו השקיע טל בהקמת מפלגת התנועה הירוקה מימד, שרצה בבחירות האחרונות לכנסת, אבל לא עברה את אחוז החסימה. "יש סוגיות שאפשר לשנות בדין ובמשפט", הוא מסביר את ניסיון המעבר לפוליטיקה, "אבל הבעיה העיקרית נובעת מהחלטות של מדיניות שמקבלים פוליטיקאים. מפלגות ירוקות בעולם הצליחו לעשות שינוי בתחום הזה".  

למה דווקא אתם נכשלתם בסיבוב הזה?

"היה לנו ביש מזל: הפסדנו קולות בגלל העימות האישי בין נתניהו ללבני". 

ובכל זאת, טל משוכנע שהמאמץ שלו חלחל למקומות הנכונים: "היום אנחנו שומעים את ראש הממשלה מדבר על סביבה", הוא אומר, "זה לא היה קודם. אבל אנחנו עדיין פרימיטיביים בנושא האנרגיה - אף על פי שהובלנו את השימוש היעיל בשמש בפיתוח דודי שמש, ולמרות החלוציות של חברת לוז שפיתחה טכנולוגיה לניצול אנרגיית השמש.  

"כשהיינו מדינה קטנה, יכולנו לעשות טעויות. היום, ההשלכות של תכנון לא נבון הן קריסה של המערכות האקולוגיות. בישראל, אם מישהו נשכח בים המלח או באיזה נחל, ישר ייצאו להציל אותו - אבל אם זה משהו מופשט, זה כבר לא מעניין את הרשויות".

 

מה אתה חושב על ארגוני הסביבה היום?

"ארגוני הסביבה התרגלו להצביע על מפעל מפלצתי ולטעון שהוא הבעיה. הבעיה היא אחרת: הפרופיל של המזהמים הוא פרופיל מפוזר ולא נקודתי. כולנו מחממים את הבית באמצעות מזגן, כולנו נוסעים במכוניות, ולכן זה מחייב שינוי במודעות.

"ישראל היא מדינה ייחודית: כשצריך, כל המדינה עומדת בתור כדי לתרום מח עצם. אני טוען שאפשר לרתום את תחושת האחווה הישראלית גם לעניין כמו רכיבה על אופניים, למשל". 

ובכל זאת, כאחד שמאמין שההחלטות החשובות מתקבלות לבסוף בממשלה, מה התוכניות שלך לעתיד?

"יש כמה תפקידים בממשלה שהייתי רוצה למלא. אני מסתדר מצוין עם השר להגנת הסביבה גלעד ארדן ואני לא פוסל שיתופי פעולה. התחלתי את הקריירה שלי בממשלה, ואני מניח שאחזור לשם. שם מתקבלות ההחלטות הגדולות. במקום לחקור החלטות, אני מעדיף להשתתף בהן". 

עזריה אלון, איש אדמה  

גיל: 91

מצב משפחתי: נשוי + 3 ילדים ו־13 נכדים

מגורים: בית השיטה

תפקיד: סופר, מגיש תוכנית רדיו בקול ישראל

בעבר: מייסד החברה להגנת הטבע, מרצה בטכניון

עוד משהו: נכנס לספר השיאים של גינס כמגיש הוותיק ביותר של תוכנית רדיו  

כשלהקת הנח"ל שרה "אדוני, היזהר, אל תיגע באירוס" בסוף שנות השישים, זה היה במידה כמעט מוחלטת בזכות עזריה אלון. החוק האוסר על קטיפת פרחי בר, שכיום כמעט נראה מובן מאליו, הוא תוצאה של המאבק של החברה להגנת הטבע, שאלון ופרופ' אמוץ זהבי הקימו ב־1951. בזכות אלון, זהבי וחבריהם כולם יודעים שהכלניות, הרקפות, האירוסים ושאר פרחי הבר שהיו נחלת הכלל הם כיום פרחים מוגנים.  

צילום: ערן יופי כהן
עזריה אלון. "אדוני היזהר, אל תגע באירוס" צילום: ערן יופי כהן

המאבק על פרחי הבר היה רק ההתחלה: פעילותה של החברה להגנת הטבע הובילה ב־1963 לחקיקת חוק גנים לאומיים ושמורות טבע, המכריז על שטחים רבים כשמורות טבע שבהן אסור לקטוף כל צמח שהוא, ומגדיר את ערכי הטבע של המדינה. חברי כנסת אחדים טענו אז שזו "גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה". הם טעו. 

58 שנה אחרי הקמת המוסד, כשאלון כבר בן 91, החברה להגנת הטבע הפכה שם נרדף לארגון יסודי, צנוע ומסודר. החזון של אלון, שמאמין שצריך להכיר את הארץ דרך הרגליים, הונחל ל־65 אלף חברי העמותה, שלומדים את הארץ, משלמים דמי חבר שמממנים את פעילויות החברה, ויוצאים לשטח בכל פעם שתוכנית סביבתית מאיימת על הטבע. 

לאלון יש יכולת נדירה למנף את המסירות האינסופית שלו לנופי הארץ לכדי תפיסה לאומית־ערכית. תחת הנהגתו נהפכה החברה להגנת הטבע לסמל של הציונות וההתחברות לארץ. תוכנית הרדיו שלו, ורשימה מרשימה של ספרי ידיעת הארץ שחיבר, הביאו את החברה להגנת הטבע לכל בית בישראל. בעיני חובבי טבע רבים, אלון עצמו הוא סמל השמירה על הטבע והנוף.  

השאלה על מצבה של התנועה הסביבתית כיום מביכה את אלון. הוא מעדיף לדבר על התפתחות המודעות הסביבתית של הציבור. "לצערי, היא לא מגיעה לקובעי המדיניות", הוא אומר. 

לך הם מקשיבים?

"היום אני שותף רחוק בתנועה הסביבתית. בכל פעם שיש צרות קוראים לי, ואני בא ותורם כל מה שאני יכול". 

לאחרונה היה מעורב אלון במאבק להגנת נחל יתלה, שהתוכנית לסלילת קו רכבת מהירה מתל אביב לירושלים מאיימת עליו. "עשיתי כל מאמץ ונכשלתי", הוא מודה. "אני כבר 60 שנה פעיל בתחום. פעם מצליחים ופעם לא". 

מאז שהקמתם את החברה להגנת הטבע קמו פה הרבה ארגונים סביבתיים אחרים. איך זה שאף אחד מהם לא הצליח לשחזר את ההצלחה שלכם?

"הייחוד של החברה להגנת הטבע הוא בכך שהיא לא התנפחה, אלא שמרה על אותה רוח לאורך זמן. אין בה שום איש שעשה קפיטל. יש בה רוח התנדבות וחידושים, ובאים אליה אנשים חדשים וצעירים. זו חברה חיה: היא לא התאבנה, והיא מקיפה רבבות אנשים. זו חברה שלא נרתעת גם כשהיא מפסידה, ולא קופצת מהגגות כשהיא מצליחה. היא פשוט עובדת". 

יהודה אולנדר, עובד ציבור 

גיל: 58

מצב משפחתי: נשוי + 4 ילדים ושני נכדים

מגורים: כפר סבא

תפקיד: מנהל איגוד ערים באיכות הסביבה השרון

בעבר: ממונה על איכות הסביבה ברשות שדות התעופה

עוד משהו: שר במקהלה בשעות הפנאי  

תשדיר הרדיו של אחת מחברות הנדל"ן המובילות בשוק, שמתנגן בימים אלה ומבשר על עמידה בתקן הבנייה הירוקה, סוף סוף גורם נחת ליהודה אולנדר. במשך שנים לא הבינו מיהו התמהוני שמבקש שנשלם יותר עבור הבית שלנו רק משום שהוא ירוק. אולנדר, בשלו, המשיך לפמפם את המנטרה, והיום כולם מבינים ש"בחשבון החשמל זה עוד ישתלם".  

כאיש ביטחון באל על הצליח אולנדר לשכנע את רשות שדות התעופה שהגיעה העת לפתוח תפקיד שיטפל ברעש המטוסים והחומרים המסוכנים, וב־1988 הוא קיבל הצעה להקים איגוד ערים לאיכות הסביבה באזור השרון. 

לכאורה קשה להבין על איזו סביבה יש לשמור באזור השרון המטופח למשעי. חיפוש הפתרונות למפגעי הריח והרעש הקיימים הביא את אולנדר, עשר שנים לאחר שנכנס לתפקיד כמנהל איגוד ערים, לפריצת דרך משמעותית שהקנתה לעיר כפר סבא את התווית הירוקה שלה. 

עוד בסוף שנות התשעים שכנע אולנדר את ראש עיריית כפר סבא אז, יצחק ולד, שהשכונה הבאה שתתוכנן בעיר תהיה ירוקה.  

השכונה היתה אמורה להתאפיין במיקום בניינים עם כיווני אוויר טובים יותר, בניית בניינים משמרי אנרגיה שיחסכו 30% מצריכת החשמל, סלילת שבילי אופניים, הקמת מרכזי מיחזור שכונתיים ואפשרות למחזר את המים בבניינים. 

בגלל היעדר תקן מסודר לבנייה ירוקה החליט אולנדר ליזום תקן כזה בשיתוף משרד התשתיות, המשרד להגנת הסביבה ומכון התקנים. התקן היה אמנם וולונטרי לחלוטין וכל קבלן היה יכול לבחור אם להשתמש בו או לא, אבל אולנדר אחראי להמצאת שפת בנייה אחרת.  

צילום: אוראל כהן
יהודה אולנדר צילום: אוראל כהן

בימים אלה אולנדר שותף לכינון תקן חדש, שנמצא בתהליך גיבוש שיהיה מחמיר יותר, ובתקווה - גם מחייב. העמותה שהקים פועלת בעיקר כדי להציף את בשורת הבנייה הירוקה בקרב הקבלנים וציבור רוכשי הדירות.  

"אין מהפכה ביום אחד", הוא אומר, "אבל הצלחתי ליצור שינוי אמיתי בבנייה בארץ. אני מציע לבוא ולראות שבנייה ירוקה זה לא בולשיט. אנשים יבינו כשיראו את חשבון החשמל שלהם. בכפר סבא או ביבנה בונים היום רק לפי בנייה ירוקה, ויש גם הצעת חוק כדי להפוך את זה למחייב. במדינת ישראל לא צריכים לבנות אחרת. אין דרך אחרת. גם בתל אביב, גם בירוחם וגם בקריית שמונה". 

עודד הרשקו, מחנך 

גיל: 34

מצב משפחתי: רווק

מגורים: חיפה

תפקיד: מחנך בכיתות ז' בבית הספר הפתוח בחיפה

בעבר: סיים לימודי רפואה

עוד משהו: חובב דינוזאורים  

את החופש הגדול של קיץ 2008 החליט עודד הרשקו מחיפה לבלות בחוף הים. תלמידיו בבית הספר הפתוח שבו הוא מלמד בוודאי אינם יודעים ששבועיים מתוך החופש הגדול בילה המורה שלהם באיסוף לכלוך בחופי חיפה, וסחף אחריו ציבור שלם. 

הלכלוך שמאפיין את החופים בעונת הקיץ הביא את הרשקו לבנות סוכה על החוף ולנצל את הקיץ הלוהט כדי לכרוך זה בזה שני תחביבים שלו, שהייה בחוף הים ושמירה על איכות הסביבה, ואולי להצליח לשנות במקצת את מצבם של חופי ארצנו.

הרשקו, בנו של חתן פרס נובל פרופ' אברהם הרשקו, מורה במקצועו ורופא בהכשרתו, תכנן את המבצע עם פתיחת חופשת הקיץ, והחליט לצרף אליו קרובים וחברים. הרשקו וחבריו החליטו להפסיק לצקצק בלשון ולהגיד כמה מטונף בים, ובמקום זאת להרים את הכפפה ולעשות משהו. במשך השבועיים ששהו בחוף הם אספו 200 שקיות זבל.  

"הגיעו לשם משפחות, חבר'ה מהמושבים שמסביב, ראו אותנו והחליטו לנקות גם כן. אנשים מאוד נרתמו לעניין הניקיון. הם ראו את מספר שקיות הזבל שנערמו, שאלו, לקחו שקית ובאו לעזור. פתאום אתה זוכה לפגוש אנשים מעניינים או כאלה שלא כל כך אכפת להם ביום יום מהזבל, ובכל זאת מרגישים את הצורך לעזור", סיפר הרשקו על החוויה. 

צילום: עמית שעל
עודד הרשקו. "אנשים נרתמו לעניין" צילום: עמית שעל

הרשקו וחבריו הספיקו לכסות כקילומטר מרצועת החוף שבין חיפה לעתלית. "חשבתי איך לעשות את זה באופן שיפתה אנשים אחרים להצטרף. לכן החלטנו להקים את הסוכה ולנקות את החוף. בתמימות בנינו אותה, ואז נודע לנו על ידי הפקח שמדובר במעשה לא חוקי ללא היתר מהמינהל", נזכר הרשקו.  

כעבור שבוע באו פקחי מינהל מקרקעי ישראל והחליטו לשים סוף ליוזמה הירוקה. "הסוכה", כך נמסר להרשקו על ידי פקח המינהל, "נבנתה ללא היתר ולכן עליך להתפנות מהחוף". 

המטרה הטובה סתרה את החוק היבש והרשקו וחבריו נבלעו בנבכי הביורוקרטיה לקבלת היתר ל"התנחלות" החופית שהקימו. בסופו של דבר, אנשי המינהל העריכו את המטרה הטובה ואישרו להרשקו ולפמלייתו להתפנות בתוך כמה ימים. החבורה נותרה עם טעם מר בפה, ובקיץ 2009 הם כבר לא חזרו על המעשה. 

בינתיים מסתפק הרשקו בחינוך הסברתי וסביבתי לתלמידיו. אחת לתקופה הוא יורד איתם לחופים לאסוף את הלכלוך שהותירו המתרחצים אחריהם.  

בימי הקיץ שולחות הרשויות המקומיות פקחים מטעמן חמושים ברכבים כדי לחלוש על קילומטרים רבים של חופים ולהחזיר לטבע את מראהו המקורי. הרכב נוסע לבד והפקח משליך לתוכו את החפצים הגדולים. לפיסות הזבל הקטנות זה לא מספיק. בשביל זה צריך אנשים טובים. 

יותם אביזוהר, פעיל חברתי  

גיל: 35

מצב משפחתי: נשוי

מגורים: תל אביב

תפקיד: מנכ"ל עמותת ישראל בשביל אופניים

בעבר: אדריכל נוף

עוד משהו: מתאמן באייקידו  

בגיל 17 יותם אביזוהר עשה רישיון כמו כולם, נתקע בפקקים והוציא את מיטב כספו על תשלום דו"חות. אבל יום אחד האסימון נפל. לפני עשר שנים הוא החליט להשאיר את האוטו בבית ולהשתמש באופניים ככלי תחבורה חלופי, ואז גם גילה חבורת רוכבים בגן צ'רלס קלור שאוגדו בשם "תל אביב בשביל אופניים", שנהפכה בהמשך לעמותת "ישראל בשביל אופניים".  

כשפנו לראשונה לעיריית תל אביב ענו להם שם: "תל אביב זה הסיטי ופה נוסעים במכוניות". אבל הם לא התייאשו. היום, מספר אביזוהר בגאווה, 12% מהנסיעות היומיומיות בתל אביב נעשות באמצעות אופניים. עם זאת, אביזוהר מעביר ביקורת על כך שעיריית תל אביב בחרה לסלול את שבילי האופניים ברחובות "קלים": שדרות רוטשילד, נורדאו, שדרות ח"ן ופארק הירקון. מבחינתו, היד עוד נטויה. 

העמותה מורכבת מאוסף אקלקטי של שינקינאים צפונים, תושבי עיירות פיתוח, סטודנטים ומובטלים. עד כה הצליחה העמותה לרשום הישגים בעיקר בתל אביב, העיר בעלת 100 אלף מקומות חניה ומיליון כלי רכב שנכנסים ויוצאים ממנה מדי יום. כיום מוקצים 8 מיליון שקל בשנה לטובת סלילת שבילי אופניים וכבר הוקמו שבילים באורך של 100 ק"מ, אך אביזוהר מאמין שמספר הרוכבים עוד יגדל ויחייב את עיריית תל אביב להזיע יותר. 

צילום: עמית שעל
יורם אביזוהר. מחייב את העירייה להזיע צילום: עמית שעל

הצעת החוק שיזמו אביזוהר וחבריו שוכבת בינתיים על המדף. הצעת החוק מדברת על עידוד שימוש באופניים, יצירת חניות לאופניים במקומות עבודה, סלילת שבילי אופניים ברשוית מקומיות, הגברת בטיחות התנועה באופניים ומתן תמריצים כלכליים למי שרוכב לעבודה על אופניו. החוק עבר בכנסת הקודמת בקריאה ראשונה ברוב גדול. "אני עוד לא נמצא במקום של לוותר על הרכב, לצערי", אומר אביזוהר. "חשוב להבהיר שגם התפיסה של הארגון שאני עובד בו היא לא אנטי־מכוניות. אנחנו לא מפנטזים על עולם ללא כלי רכב. ברוב הערים בישראל אין אלטרנטיבות, ולכן השימוש ברכב פרטי כל כך נפוץ. כל המערכת מעודדת אותך להשתמש בכלי הרכב". 

בינתיים הוא מנהל את המלחמה על אופניים פשוטים, ומנסה לשכנע גם אותי לעבור לשני גלגלים: "הם עולים רק 600 שקל, כדאי לך".

 

לכתבה בכלכליסט 


כתבות קשורות:

הבחירה של מעריב: עשרת הגיבורים הירוקים של תל אביב

בית ההשקעות אלטשולר שחם מעודד את עובדיו לנסוע פחות ולהקטין את צריכת הדלק

Comments