משהו קורה במערכת החינוך: הילדים לומדים על מיחזור, חיסכון באנרגיה והתחממות גלובלית. מה יישאר כשיגדלו? שעת סביבה עם כיתה ד'

הילדים שלי לא מרוצים ממני. בבוקר, כשאני מבריש את שיניהם, אני מאפשר לזרזיף דק להמשיך לזרום מהברז, שיהיה במה להרטיב את המברשת. או אז נשלחת יד קטנה לעבר הברז, וסוגרת אותו בכוח תוך השמעת נזיפה: "אבא, הכינרת".

משהו קורה בבתי הספר ובגני הילדים. לפחות בחלקם. זה אמנם משתנה ממוסד למוסד, ותלוי מאוד בגישתה של המורה או הגננת, אבל מושגי סביבה בסיסיים הפכו לחלק מהלקסיקון היומיומי של מערכת החינוך. פעם לימדו אותנו ש"האשפה לסל וחסל". היום האשפה הולכת למיחזור, ובשיעורי קיימות (משימה דחופה לאקדמיה ללשון ולארגוני הסביבה: להמציא מילה יותר קומוניקטיבית) משננים שצריך לייצר כמה שפחות פסולת.
הפלקטים הפרושים על הקירות בבית הספר ביאליק בפתח תקווה משתלבים היטב בעידן החדש. חלקם מזכירים את לוחות המודעות של ילדותי, עם חומרים על עולם החי והצומח, אבל לצדם יש מידע עדכני על פסולת: גידול בצריכה, מוסבר שם, מביא לגידול בפסולת, שמביא לזיהום אוויר, תפיסת שטחים יקרים ופליטת גזי חממה.

הצלצול נשמע, וילדי כיתה ד' נכנסים לשיעור קיימות אצל המורה סיגל. השולחן שבקדמת הכיתה עמוס מארזים של מוצרי מזון, סבונים וקוסמטיקה. היום לומדים על משמעות הסימונים השונים המופיעים על גבי האריזות.

הילדים התבקשו להביא מארזים מהבית או מהסופר, ולפענח את משמעות הקודים המוטבעים עליהם. כל ילד בתורו מציג את המוצר שהביא. הסימון הפופולרי - הארנבת שמעידה על כך שהמוצר לא נוסה על בעלי חיים. הילדים שולטים בחומר ומסבירים מה המשמעות של עריכת ניסויים על בעלי חיים. הם לא אוהדים את הרעיון. לחברות הקוסמטיקה והטואלטיקה כדאי לקחת בחשבון - הדור הבא של רוכשי הקרמים יהיה הרבה פחות סלחני.

הסימונים על המוצרים - שרבים מהמבוגרים כלל לא מכירים - מהווים פתח לדיון בשורה של סוגיות סביבתיות: מה משמעות השימוש בנייר ממוחזר, למה בכלל חשוב להפחית את השימוש בנייר ומה בעצם הבעיה עם שקיות פלסטיק. ניכר שחלק מהילדים מדקלמים את המסרים כי זה מה שכתוב במחברת, בעוד אחרים מפגינים אכפתיות אותנטית. ילדה אחת אפילו דיווחה בהתרגשות על מצב יערות הגשם. מזווית הראייה שלה ושל חבריה, הרגלי הצריכה של הוריהם נראים כמו שריד לעולם ישן שדינו להיעלם.

אחר כך עוברים למחשב. המורה מגייסת לצדה את ידידה הטוב ביותר - "אופק ירוק". אופק היא סביבת הלימודים המתוקשבת של מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית). באגף הירוק של אופק יש משחקים שמלמדים על קצב ההתכלות של חומרים, שעשועי חיסכון במים, חידון אנרגיה, הדמיות של אפקט החממה. מה שאל גור עשה עבור מבוגרי העולם - הפשטה (לעתים מוגזמת) של הסוגיות הסביבתיות הסבוכות ביותר - מנסים לעשות כאן עבור הילדים.

התלמידים מקבלים משימה: לשוטט וירטואלית בתוך הדמיה של בית ירוק, לאתר את החפצים הידידותיים לסביבה ולהשיב על שאלות. לצד הבית הירוק, אגב, חונה מכונית היברידית. מעניין מה שי אגסי היה אומר על זה. הילדים מתפזרים לעבודה, מחשב לכל זוג. ד"ר רחל מינץ, ראש תחום מדעים במט"ח, נאנחת: "אם כל בתי הספר היו ממוחשבים ומחוברים לרשת", היא אומרת, "מערכת החינוך הייתה נמצאת במקום אחר לגמרי". קצב ההתקדמות של המחשוב, מטבע הדברים, קשור למגבלות תקציב וסדרי עדיפויות. גם מט"ח - שכבר ארבעה עשורים מפתחת תוכניות לימוד עבור מערכת החינוך - לא פטורה מהתמודדות עם הבעיות האלה, וחלק מתוכניותיה הן פרי שת"פים עם גורמים מסחריים. בפינה הימנית העליונה של מסך הבית הירוק מתנוסס לוגו: "חכמים בריבוע - התוכנית לקידום צרכנות אחראית". למה בריבוע? כי רשת "הריבוע הכחול" השתתפה במימון התוכנית.

הרי לכם הפרדוקס הישראלי בקליפת אגוז: אם הילדים שגדלים על ברכי התכנים של "חכמים בריבוע" באמת יפנימו אותם, בסניפי הריבוע הכחול יצטרכו להחליף בעוד כמה שנים את רוב המוצרים בתחליפים ידידותיים יותר לסביבה.