מחקר חדש הראה כי הקמפיין למען פרחי הבר הביא לשינוי תודעתי בחברה הישראלית. האם ניתן לשחזר את ההצלחה במאבקים סביבתיים היום?

המאבק הציבורי למניעת קטיפת פרחי בר מוגנים נחשב לאחד המאבקים הסביבתיים המוצלחים ביותר שהיו בישראל והוגדר בעבר על ידי איגוד המפרסמים כמסע הפרסום הטוב ביותר בתולדות המדינה. באחרונה הושלם מחקר, שניתח מאבק זה ורואה בו גורם שחולל שינוי תרבותי משמעותי. הדבר מעורר כמובן את השאלה, אם ניתן לחולל כיום עוד מאבקים סביבתיים שיביאו לשינוי תרבותי וחברתי עמוק.

המחקר נערך על ידי המתכנן הסביבתי בני פירסט, כחלק מעבודת דוקטורט על מאבקים סביבתיים, בהנחיית פרופ' שלמה חסון מהאוניברסיטה העברית. המחקר פורסם בגיליון האחרון של כתב העת "אופקים בגיאוגרפיה". פירסט בדק את הפעולות של הארגונים לשמירת הטבע להגנת פרחי בר בשנות ה-60 של המאה שעברה וריאיין אנשים שהיו מעורבים בפעילות זו, ובהם ד"ר עוזי פז ועזריה אלון, שעמדו בראש רשות שמורות הטבע והחברה להגנת הטבע באותה תקופה.                                

קטיף פרחי בר בישראל היה באותם ימים פעילות מקובלת שקיבלה גיבוי ממסדי ונתפשה כביטוי לאהבת הארץ. פעילות זו גם נהפכה למקור הכנסה, לאחר שחלק מהפרחים נמכרו באופן מסחרי; מכירה זו היתה למעשה הגורם העיקרי להידלדלות אוכלוסיות הפרחים.

השלב הראשון בעצירת הקטיף ההמוני היה אישור חוק גנים לאומיים ושמורות טבע ב-1964. החוק אסר לראשונה על פגיעה בערכי טבע מוגנים ופירט רשימת מינים של צמחי בר הנכללים בהגדרה זו. בעקבותיו הוקמה רשות שמורות הטבע, שהיתה אמורה לפעול לאכיפתו. אולם בחקיקה ובפעילות אכיפה של פקחי הגוף החדש לא היה די כדי לעצור תופעה חברתית רחבה, של יציאה לטבע וקטיפת פרחים. החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע החלו במסע הסברה נרחב, שכלל שימוש בכרזות, תוכניות רדיו ופעילות בבתי הספר. פעולות האכיפה נעשו באופן הדרגתי, ומי שנתפס בזמן קטיף לא הועמד לדין אלא הוזהר והתבקש להימנע בעתיד מפעילות זו.

את ההשראה לשימוש בכרזות ובהן איורים צבעוניים של פרחי בר קיבלו גופי שמירת הטבע מעיריית חיפה. פירסט מציין, שבעיר פעלה קבוצה של חובבי טבע, והם שיכנעו את ראש העירייה אבא חושי לאשר חוק עזר עירוני לשמירה על צמחי הבר בכרמל. בנוסף הפיקה העיריה את הכרזות הראשונות הקוראות לשמירת פרחים. גם המגזר העסקי התגייס להגנת צמחי הבר. מפעל "בלו-בנד" וממגורות דגון בבעלות איש העסקים ראובן הכט מימנו הפקת שתי כרזות שקראו לציבור בשם הפרחים: "אנא אל תקטפו אותנו!". הכרזות היו השראה לכרזות שבהן השתמשו החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע.

מסע ההסברה הנרחב חולל, על פי פירסט, שינוי תרבותי בהרגל מושרש של הציבור הרחב. התוצאות נראו בתוך שנים ספורות: נרשמה ירידה משמעותית בהיקף קטיפת צמחי בר. זה קרה בזכות ארגונים שנתפשו כפועלים למען ערך מוסרי וציבורי וחינוך שפנה להיגיון וגם לרגש. "לראשונה עוצב קוד אתי, שהגדיר אחרת מכפי שהיה מקובל את יחסו הראוי של האדם הישראלי לסביבתו הטבעית", כותב פירסט. עם זאת, בחלוף השנים חלה שחיקה במודעות הציבורית. על פי סקר שערכה החברה להגנת הטבע לפני חמש שנים, דיווחו רבים שהם עדיין רואים אנשים קוטפים צמחים מוגנים. פירסט תולה זאת בהעדר תחזוקה ראויה של פעולות ההסברה והחינוך.

גם בשנים האחרונות הפגין הציבור הישראלי - בכל פעם שניתנה לו הזדמנות לכך באמצעות תשתית מתאימה, או כאשר נעשה מסע הסברה יעיל ומתמשך - יכולת התגייסות למען הסביבה ונכונות לשנות למענה הרגלים ואורח חיים. דוגמה בולטת לכך היא התוצאות המרשימות של מסע ההסברה לחיסכון במים, שהבליט את הצורך לשמור על נכס לאומי ואקולוגי כמו הכנרת.

עם זאת לטענת פירסט, מעורבות הארגונים הסביבתיים בגיוס הציבור לשינוי התנהגותי מתוך שכנוע פנימי מורגשת פחות כיום, והם נוטים יותר להתבסס על רטוריקה מאיימת, הדגשת האיסור החוקי ואכיפה נוקשה.

פירסט צודק. אכן מדובר בכלים מרכזיים בפעילות הירוקים בימים אלה; אבל חשוב לזכור, שלפני 40 שנה היה קל יותר לסמן כמטרה ראויה להגנה שטחים שיועדו ממילא להיות שמורות וגנים, ולשכנע בכך את הציבור הרחב. היום, לעומת זאת, קשה יותר להגן על שטחים פתוחים באזורים שונים שאינם שמורות או גנים לאומיים. רבים סבורים, כי למען איכות החיים שמספק בית בכפר ראוי ומוצדק להקים בשטחים אלה יישובים ושכונות של בתים צמודי קרקע.

הישראלי כיום גם נחשף לפיתויים רבים יותר, שבחלקם הוא מתקשה לעמוד. למשל, נסיעה ברכב-שטח על חוף הים - למרות האיסור החוקי ומאמצי ההסברה של רשות הטבע והגנים. ויעידו 130 הנהגים שקיבלו בסוף השבוע האחרון קנסות מפקחי הרשות על עבירה זו.

לכתבה בהארץ

דיון בגרופי: אל תקטפו את רוכבי האופניים