על מה בדיוק חושב הבבון הישראלי המצוי כשהוא קם מרבצו, אוסף את חפציו והולך לדרכו תוך שהוא מותיר אחריו חירייה קטנה? בסלון הפרטי של אותם ישראלים מכוערים אין סיכוי למצוא בקבוקים מתגלגלים ובדלי סיגריות מעוכים על הרצפה. אז למה בחוף הים כן?
אביב לביא
| 20/5/2010 9:31
חוף אשקלון. הישראלים אוהבים כנראה להתבוסס
באשפה
צילום: אדי ישראל
בכל פעם שאני נקלע לחוף ים או לשמורת טבע מיד אחרי שהמוני בית ישראל
עברו שם, אני מגיע למסקנה שיצחק בן אהרון ידע על מה הוא מדבר כשדרש להחליף
את העם. אם תשאלו את הציבור הישראלי, אגב, אין לו קשר לכל הגועל נפש הזה.
בסקר שנערך לאחרונה נשבעו 95 אחוז מהמשיבים שהשמירה על הסביבה עומדת בראש
מעייניהם. כנראה שמי שהופכים מדי חג את המדינה למזבלה הם רק קומץ, מיעוט זניח.
אנחנו, כידוע, עם סגולה, אז מה אם ערימות הג' יפה בחופים מספרות סיפור אחר. בשנים האחרונות פועל פרויקט ראוי בשם "חוף נקי", יש אפילו מדד של ניקיון החופים שמתפרסם באתר המשרד להגנת הסביבה. זה גורם לרשויות המקומיות להתאמץ יותר. יש שיפור מתמיד בניקיון, אבל אולי כל המאמץ מיותר. הישראלים כנראה אוהבים להתבוסס באשפה. 
חוף תל אביבי, איזור 'צארלס קלור, במוצאי חג
השבועות
צילום: יהונתן שאול
כבר שנים אני מנסה לעמוד על המנגנון הנפשי המאפשר את התופעה מרתיחת הדם
הזו, שבמסגרתה כל מקום עם פוטנציאל ליופי, רוגע ומרחבים הופך לגל של בקבוקי
פלסטיק, שאריות מזון ועטיפות במבה. על מה בדיוק חושב הבבון הישראלי המצוי
כשהוא קם מרבצו, אוסף את חפציו והולך לדרכו תוך שהוא מותיר אחריו חירייה
קטנה? האם הוא סובל מליקוי פתאומי בשדה הראייה? האם הוא סבור שזה מקסים
שהילדים יראו איך אמא ואבא מתנהגים, ויעשו בדיוק אותו דבר כשיגדלו?
גם בנתניה. ערמות אשפה על החוף
צילום: נעם וינד
פעם התקשרתי לפקח באחת משמורות הטבע להתלונן על הזוהמה. "אתה צודק", הוא
אמר בקול שבור, "באמת שאנחנו משתדלים, אבל כל עוד עם שלם צריך פקח צמוד
שיאסוף אחריו את הלכלוך, זה קרב אבוד. המפתח הוא לא בניקיון, אלא בחינוך".
צועדים בין פיסות האשפה באשקלון
צילום: אדי ישראל
כתבות קשורות: הציבור מוטרד מענייני סביבה? לא ממש יום אחרי שהנופשים עזבו: עשרות עובדי ניקיון צבאו על חופי הכנרת |