טבע? לאף אחד לא אכפת

פורסם: 5 בדצמ׳ 2010, 6:35 על ידי: Sustainability Org   [ עודכן 5 בדצמ׳ 2010, 6:39 ]

כדי שפקיד אוצר יהיה מסוגל לקבל החלטות נחוצות בנושאי סביבה, צריך שיהיה לו אכפת. וכדאי להתחיל עם ילדינו - דור המחליטים הבא

רן לוי-יממורי | 5/12/2010 16:12
תגיות: שריפה בכרמל, חינוך סביבתי

יער במזרח התיכון אינו טריוויאלי. הוא תולדה של מאמץ אדיר של אלפי שנים שבו צומח מנסה לשרוד ולהתאים את עצמו לסביבה. בעידן המודרני, ללא ממשק נאות, אין ליער סיכוי לשרוד. הקידמה, הפיתוח, הזנחה של צרכי היער ושל האמצעים לניהולו התקין (כולל התכוננות לשריפה) יאפילו על יכולתו של יער לשרוד בכל מקום בעולם. משמעות הדבר באיזור יובשני עם שנות בצורת רצופות וממושכות כשלנו, היא שבמוקדם או במאוחר היער ייכחד. 

הכרמל הוא נכס אקולוגי רב חשיבות המעשיר את מגוון המינים הן הבוטניים והן הזואלוגיים וגם ריאה ירוקה חשובה במיוחד לאור ריכוז התעשייה המזהמת בקרבת העיר חיפה. ניהול של משאב שכזה דורש לא רק ניהול מקצועי, אלא גם הקצבת משאבים של המדינה כדי שאפשר יהיה לתחזק אותו באופן נאות.

האם באמת מסוגל פוליטיקאי או "נער אוצר" שאמון על ניהול תקין של המדינה כולל אוצרותיה, ולא רק הכספיים, להבין מה המשמעות של קיום יער או של ניהול תקין של משאבי סביבה? האם הדבר נמצא במקום ריאלי ברשימת סדרי העדיפויות שלהם?.
צילום: רן לוי-יממורי
זן נדיר. ילדים מציירים שושן צחור בכרמל צילום: רן לוי-יממורי

לייצר איכפתיות

כאשר יכובו הגחלים הלוחשות, יתחיל מחול שדים למציאת האשמים. השאלות כבר נשמעות: מי אשם? מה מקור ההזנחה? מדוע חיל אוויר אדיר לא מסוגל לתרום את חלקו? מדוע לא נמצא מענה הולם לפתרון פינוי הזבל ולסילוק המזבלה הפיראטית? ומדוע אין מספיק כבאים? מדוע אין מנגנון תגובה לשריפות במיוחד במזג אוויר שכזה? ולא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שברור ששריפה תתחולל יום אחד. הלא זו איננה השריפה הראשונה בכרמל ולמרבה העצב זו גם איננה האחרונה. תמיד יהיה מצית בשוגג או בזדון. בתוספת רוח בעוצמה ובכיוון הנכונים, יובש ובצורת - והרי לך שריפה "ראויה".

הבעיה, לדעתי, עמוקה מאד-מאד, ושתוך כדי עיסוק בכיבוי השריפות (האמיתיות והפוליטיות) עלול להישכח גץ אחד וחשוב מאד, ושאותו עדיין לא מאוחר מידי לכבות. החינוך.

כדי שאותו פקיד אוצר ושאותו פוליטיקאי יהיו מסוגלים לקבל החלטות ראויות ונחוצות בנושאי סביבה (ולא רק), צריך שיהיה לו איכפת. לא יהיה לו איכפת אם הוא לא גדל עם טבע, למד אודותיו, טייל והכיר אותו ויצר את אותה קירבה מיוחדת שתיצור בו את האיכפתיות.

איור: יוליה אייכלקראוט

מתרחקים מהטבע

כמי שנמצא בתחום החינוך הסביבתי שנים לא מעטות, אני צופה כיצד משנה לשנה הולכים הילדים ומתרחקים מהטבע. הם "תקועים" במסכים למיניהם: טלוויזיה, מחשב, משחקים, DVD. אפילו התקשורת בין הילדים כיום הופכת יותר ויותר לוירטואלית. נפגשים פחות במציאות, גם אם גרים באותו רחוב, סביר שהקשר בין חברים יהיה דרך מסנג'רים ופייסבוקים למיניהם או במיסרונים. פחות ופחות ילדים יוצאים אל הטבע. גם טיולי בתי הספר לא תמיד מתנהלים היום באופן שתורם את מלוא הפוטנציאל שלהם לחינוך לאהבת הארץ.

בכמה מטיולי בתי הספר לנים בשטח ולא במלונות? כמה מהם משלבים הליכה והכרות אמיתית עם הטבע של ארצנו? בבתי הספר היסודיים כבר לא מלמדים מקצועות יסוד המכשירים את התלמידים להכיר ולהתבונן בטבע משום שאת מקומם תפשו לימודי המדעים והטכנולוגיה. באותו אופן נעלמו גם לימודי ציור (קוראים לתחליפים אומנות ויצירה) כשבעבר כל תלמיד למד לרשום ולצייר ולא רק להדביק ולקשט.

גם מוזיקה ונגינה, היו דבר טריוויאלי בכל בית ספר בזמנו: כל תלמיד בכתה ב' ידע לחלל בחלילית ולקרוא תווים והיו שיעורי מוזיקה גם בחטיבות הביניים. כל אלו נעלמו ונגוזו. את מקומם תפשו מקצועות הישגיים יותר.

באופן מאד דומה קרה גם עם כתיבה. כיום קיימת תרבות ה"העתק והדבק" שבה ילדים בעצם מגישים עבודות ש"תלשו" מהאינטרנט. יש פחות בילוי, לימוד וחקר בספריות. יש אמנם מוסדות חינוך שחשו בתהליך, אשר הבינו כי לא ניתן לחנך על ערכים באופן וירטואלי והחלו לנקוט יוזמות שונות כדי לעצור ולעכב את התהליך.

איור: סימון אפינגר

משמעות החיים

לא פעם, בהשתלמויות לאנשי הוראה, אני נתקל בתופעה של ניכור ובורות בכל הקשור לטבע. ואני מדבר על דברים טריוויאליים: פרחי בר, ציפורים ובעלי חיים. אלא טבע עירוני עשיר ומלא, אצלנו, ממש מעבר לחלון (!) לא על טבע בג'ונגלים של דרום מזרח אסיה.

לכן, אני לא מתפלא שאנחנו מגדלים כיום דור אחרי דור של צעירים הלוקים בחוסר רגישות חברתית וסביבתית, אשר מרכיב ההישגים בחינוכם רב על מרכיב הערכים בו. צעירים אלה, בהתבגרם הופכים לבעלי תפקידים בחברה הישראלית. הם אלה האמורים להיות אמונים על שמירת אוצרות המדינה, ובין היתר אמורים להיות אלה שמסוגלים לתת את הדעת על חשיבותם האמיתית של יערות וחורשים, של ערכי שמירת טבע וסביבה ושל המשמעות של טיפוח ואחזקת ממשק שמוכן גם לשריפות ושל משמעות החינוך בכלל. הם גם אלה האמונים על הדאגה שהחינוך יהיה בראש חוד החנית של סדרי העדיפויות הלאומיים. כי בזה חוסננו ובלעדיו אין לעמנו תקווה.

הטיפול בנפגעים וברכוש ובשיקום היער, כל אלה יהיו חלק מתהליך כואב, יקר מידי ולמרבה העצב יכול היה להיות מיותר. תקום עוד ועדת חקירה ויהיו עוד מסקנות לרוב, וכמובן שמרביתן לא יממושו.

אבל עד שמשהו יזוז במערכת, כל אחד יכול לעשות משהו כדי שילדיו יגדלו אחרת, יהיו מחוברים יותר למדינתם ולאוצרות הטבע שבה. חינוך מתחיל בבית. צאו לטבע עם ילדיכם, ושהטבע יהפוך לחלק מעולמם האמיתי, לא הוירטואלי. עודדו אותם להשתתף בחוגי סיירות וצפרות, כך תדבק בם אהבת ארץ ואדם.

בטבע חווים הילדים את משמעות החיים, הם מבינים טוב יותר תהליכי חיים וקולטים ידע שנספג ומורבד בם רובד אחר רובד. זהו ידע שונה לחלוטין מהמידע הרגעי וההבזקי שהם קולטים בחיפוש בגוגל או בויקיפדיה. הידע הזה נרכש בעיניהם, מהתנסות ומהתבוננות בסביבה. בלו עימם בחיק הטבע, טיילו עימם ברגל ולא רק ברכב. תנו להם הזדמנות לצאת מהמסכים ולהכיר את החיים האמיתיים, לא הוירטואליים. אז, אולי, יצמחו סוף-סוף האכפתיות החברתית והאכפתיות הסביבתית ורק אז יבוא השינוי המיוחל. אז, אולי, נראה מנהיגים כמו גם פקידים, בעלי ערכים והבנה לצרכים האמיתיים של החברה ושל הטבע בישראל, עם יכולת קבלת החלטות, מקטנות ועד גדולות, שנובעות יותר מאחריות ומכובד ראש ופחות בגלל צרכים פוליטיים אלה ואחרים.

איור: קרן קינלה

התלבטתי באלו צילומים לצרף לכתבה זו. באופן טבעי נטיית הלב הייתה לצרף צילומי שריפה, עיי חורבות והרס. אבל למרות זאת החלטתי לצרף צילומים וציורים של ילדים בני 12-16, אשר יצאו לצייר את השושן הצחור במרומי מצוקי נחל כלח שבכרמל במסגרת מיזם "ילדים מציירים פרחי בר" באביב לפני כשלוש שנים.

לכתבה באתר nrg

כתבות קשורות:
השריפה הגדולה בתולדות ישראל
Comments