כך חונקת המדינה את השימוש במתקנים סולאריים במגזר הבית

פורסם: 17 בפבר׳ 2010, 8:03 על ידי: Sustainability Org
מאת עמירם ברקת, תאריך פרסום: 14/2/2010
 
ניצן, מושבניק המתגורר באזור הרי ירושלים, הוא חובב נלהב של אנרגיות מתחדשות. ביולי 2008, כשפורסמו התעריפים לרכישת חשמל מיצרנים פרטיים, החליט ניצן לעשות מעשה ולהתקין בביתו מתקן פוטו-וולטאי. מעבר לסיבות האידיאולוגיות, הוא ביקש להבטיח לעצמו הכנסה חודשית קבועה, "פנסיה", כפי שמכנים זאת חבריו למושב. במשך שנה וחצי הוא בדק מתקנים, נפגש עם חברות, בנקים, מומחים ויועצים - עד שהחליט להרים ידיים.
 
"בהתחלה רציתי מתקן בגודל המקסימלי של 50 קילוואט, אבל כשכבר עמדתי לסגור, המדינה הודיעה שנגמרה המכסה למתקנים הגדולים", הוא מספר. "סגרו את הברזים בבת אחת. אחר-כך אמרו שיוסיפו מכסה, אבל בתעריף של חצי שקל פחות. אחר-כך התברר לי שהבנקים, שעל-פי מה שנאמר לי מוכנים לתת מימון מלא על בסיס החוזה עם חברת החשמל בלבד, דורשים בפועל משכנתא על הבית. מעבר לזה התברר לי שיש עלויות נוספות, כמו ביטוח שיכול להגיע לכמה אלפי שקלים בשנה. בשורה התחתונה איבדתי את האמון בכל ההסדר הזה. הרשויות מצפות ממני להתחייב ל-20 שנה, והן משנות את דעתן כל שני וחמישי".
 
סיפורו של ניצן יכול להסביר את הכישלון הצורב של מדיניות הממשלה בעידוד השימוש באנרגיות מתחדשות במגזר הביתי. וזו הטרגדיה הגדולה, משום שכשהרשויות החליטו על התמריצים לייצור חשמל ממתקנים סולאריים קטנים, עמדו לנגד עיניהן הצרכנים הביתיים. הרי זאת הסיבה לכך שהוחלט לקבוע מכסה נפרדת למתקנים קטנים במגזר הביתי (15 מגוואט) ולמתקנים גדולים יותר במגזר העסקי (35 מגוואט). מעבר לכך, חברת החשמל התחייבה מראש לרכוש את החשמל שיופק מהמתקנים האלה בתעריף של שני שקלים לקוט"ש (קילוואט לשעה), פי ארבעה מהתעריף לצרכן, לתקופה של 20 שנה.
 
מאז מילאו עשרות חברות ויזמים זריזים את גגות הרפתות, החממות, מבני הציבור, המשרדים ומבני המסחר בארץ במתקנים סולאריים. הצרכנים הביתיים, לעומת זאת, נותרו אדישים. לפני כחודשיים הכריזה חברת החשמל כי מכסת ההתקנות במגזר העסקי התמלאה, ועצרה את הטיפול בבקשות נוספות, בהיקף מוערך של 11 מגוואט (כשסך המכסות שהתמלאו עומד על 35 מגוואט). שיעור ניצול המכסה במגזר הביתי, לעומת זאת, מגיע כיום ל-8% בלבד, שהם קצת יותר ממגוואט אחד.
 
הדגם האיטלקי
מעבר לכל הבעיות האלה, גם מידת הרווחיות של המתקנים הקטנים מוטלת בספק, למרות התמריצים הנדיבים. לפי תחשיב שערכה חברת ET סולאר, המשווקת חלקי מתקנים, הרווח נטו מהתקנת מתקן סולארי קטן בגודל של ארבעה קילואט מגיע ל-800 שקל בשנה, שהם כ-65 שקל בחודש. התחשיב מביא בחשבון עלויות מימון להלוואה בגובה של 90% מההשקעה ואת עלויות הביטוח, ההתקנה והאחזקה השוטפת. הוא לא מביא בחשבון את ההשתתפות העצמית במקרי ביטוח וכן אירועים בלתי מכוסים, כמו תקלה ברשת החשמל. "הבעיה בשולי רווח כל-כך נמוכים היא שכל סיכון קטן שמתממש ומביא להפסקה זמנית בייצור החשמל מעביר את בעל המתקן מרווח להפסד", אומר רפי קירשנבאום, מנכ"ל ET סולאר.
 
קירשנבאום, שעבד כמה שנים באיטליה בהתקנת מתקנים ביתיים, ראה שם איך עושים את זה באמת וחזר כדי לספר. איטליה, הוא מסביר, הופכת בשנים האחרונות למ*כ*ה של יצרני החשמל הסולארי. האיטלקים פיתחו מודל אטרקטיבי יותר עבור בעלי הבתים, וכך זה עובד: בעל הבית משלם לחברה המספקת את המתקן סכום חד-פעמי של 2,000 אירו עבור השגת הרישיונות הדרושים מהרשות המקומית ומחברת החשמל. התשלום מוחזר לו במשך כמה שנים באמצעות הנחה שנתית בארנונה. נוסף לכך, הוא זכאי להשתמש בכל החשמל שהמערכת מייצרת. מונה חכם מחשב את תצרוכת הנטו מחברת החשמל ומאפשר לבעל הבית לא לשלם כשאין שמש וכשהמערכת לא עובדת.
 
האלמנט השני הוא פיצול התעריף המיוחד שחברת החשמל משלמת עבור החשמל המופק מהבתים. התשלום, בגובה 51 סנט, מתחלק לשניים: האחד, של תשעה סנטים, מבטא את העלות האמיתית של החשמל ומשולם ישירות לבעל הבית על החשמל העודף שייצר ולא צרך; התשלום השני, בגובה 42 סנט, משולם לחברה המתקינה עבור כל החשמל המיוצר.
 
בכך החברה המתקינה מקבלת תעריף כלכלי ויכולה לאחד את כל המתקנים באופן שיאפשר לה לנהל ולתחזק מערכת אחת גדולה עם תזרים הכנסות קבוע וידוע. "התוצאה היא שחברות באיטליה מחברות כיום אלפי בתים במכה, בצורה תעשייתית, והחסרונות של הקוטן מתבטלים", אומר קירשנבאום. "זה משתלם גם לרשות המקומית, שחוסכת ייצור חשמל בשעות השיא, ומשתלם לצרכן, שמקבל חשמל חינם".
אז בשורה התחתונה, מה אפשר ללמוד מהמצב בישראל?
 

"שהציבור הישראלי לא מטומטם, כפי שאולי חושבים".
 
Comments