"לצערי, ממשלות ישראל לא הפגינו עד היום את הנחישות הדרושה ליישום מדיניות נמרצת בתחומי האנרגיות המתחדשות, ויש לי חשש כבד שאם לא יקום המנהיג שיוביל את המשק להישגים אלה, הרי שב-2020 נעמוד ככל הנראה על ייצור חשמל באנרגיות מתחדשות בשיעור של 2%-3% בלבד, ולא 10% כפי שמורה היעד שקבעה הממשלה" - כך אומר ד"ר עמית מור, בעלי חברת הייעוץ אקו-אנרג'י. זאת ערב החלטת שר התשתיות הלאומיות, עוזי לנדאו, על תמהיל טכנולוגיות ייצור החשמל העתידי - ועל גורלן של המכסות הבאות להתקנות סולאריות בתמריץ כספי.

לפני כשנתיים פירסמו מור ושותפו, שמעון סרוסי, מחקר שבחן את העלות-תועלת הכלכלית-חברתית בשילוב אנרגיות מתחדשות בשוק החשמל בישראל עד שנת 2030. מהמחקר עולה כי בשקלול תועלות דוגמת תוספת מקומות עבודה, שימוש בטכנולוגיות מקומיות, חיסכון ברכש דלקים וצמצום זיהום האוויר - מגיעה התועלת השנתית משילוב אנרגיות מתחדשות במשק ל-180 מיליון דולר. ואולם, עבודה שהוכנה באחרונה במשרד התשתיות, הגיעה למסקנה הפוכה, לפיה העלות העודפת שתידרש מסבסוד רכישת חשמל המיוצר באנרגיות מתחדשות - תגיע עד שנת 2020 לממוצע של כמיליארד שקל בשנה. מסקנה זו הביאה באחרונה את שר התשתיות לרמוז על חוסר שביעות רצונו מהגדלת המכסות לייצור חשמל סולארי מתומרץ. לנדאו אף שקל לבטל את המכסות הבאות, או לדחות אותן עד הוזלת הטכנולוגיה הסולארית בשנים הבאות - וזאת משום התוספת התעריפית הגבוהה, לכאורה, שבה יחויב הציבור.

"משרד התשתיות לא בדק את התועלת - אלא רק את העלות העודפת", טוען מור. "נכון שהטכנולוגיות הסולאריות עדיין יקרות ביחס לטכנולוגיות פחם וגז טבעי, אם כי רוח - במשטר רוחות איתן - בהחלט מתחרה בייצור חשמל קונוונציונלי", הוא מוסיף, אך ממהר לסייג: "בה בעת, אין ספק שמחירי החשמל יעלו בהדרגה כתוצאה מההשקעה העצומה שתידרש בייצור חשמל בטכנולוגיות מתקדמות וסביבתיות יותר.

"תחנה פחמית למשל, שעלותה הסתכמה בראשית העשור במיליארד דולר - עולה היום 2.5 מיליארד דולר, בגלל עליית מחירי הברזל ובעיקר בגלל החמרת הדרישות הסביבתיות. זאת, בנוסף על הצורך שהיא גוררת בהשקעת טריליונים ברשתות הולכה וחלוקה מזדקנות. לכן באירופה, כבר מגיעים היום מחירי החשמל הסולארי לרמת הייצור הקונוונציונלית - לאחר שמחיר קילו-ואט ירד בתוך שנה וחצי מ-7,000 דולר ל-4,000 דולר".

הפסדנו את הבכורה

איך אתה מסביר את התנגדות לנדאו ורשות החשמל?

"ישראל הפסידה 20 שנה יקרות מאז שלוז הקימה את התחנה התרמו-סולארית הגדולה בעולם בקליפורניה. היא היתה יכולה לשמר את עליונותה המקצועית והובלתה בתחום הפיתוח - אבל לצערנו, ממשלות ישראל לא הבינו את התועלת האדירה שיש למשק ביצירת אלפי מקומות תעסוקה ותעשיית ייצוא ענפה של טכנולוגיות ישראליות, ולא הכירו בתועלת האסטרטגית הגבוהה של הפחתת ייבוא הדלקים ואת התרומה לאיכות הסביבה.

"כתוצאה מכך איבדה ישראל, מולדת דודי השמש, את הבכורה למדינות דוגמת גרמניה או יפן, שהשקיעו מיליארדי דולרים במכוני מחקר וביצירת מנגנוני תמריצים להחדרת אנרגיה מתחדשת בייצור מקומי. כיום מועסקים בגרמניה 250 אלף עובדים בתעשיית האנרגיות המתחדשות - וזאת במדינה שבה קרינת השמש נמוכה ב-30%-50% מהקרינה בישראל. הם יצרו דור של מאות פרופסורים ודוקטורים בעלי שיעור קומה שמפתחים היום טכנולוגיות חדשות שיסייעו להם להפחית את התלות הגבוהה בגז הרוסי, ולעמוד ביעדים מרחיקי לכת בכל הקשור להפחתת פליטות גזי חממה".

מאידך, גם גרמניה בוחנת היום מחדש את החלטתה - לאחר שהתברר כי הכניסה את הציבור למחויבויות כספיות אדירות.

"גרמניה, ובמידה מסוימת ספרד, נאלצו לסבסד זאת לטובת ייצור מאות אלפי מקומות תעסוקה ופיתוח תעשיית ייצוא אדירה. יודגש כי מחירי החשמל בגרמניה גבוהים פי שלושה מאשר בישראל - 22 יורו-סנט לקילו-ואט שעה - לפיכך עלות ייצור החשמל הסולארי תשתווה לתעריף זה במהירות, ובחמש השנים הקרובות תוכל גרמניה להוריד את התמריץ.

"בישראל אנו קוראים לממשלה שלא להפעיל מדיניות של סובסידיה לתעשיית האנרגיות המתחדשות - כלומר הוצאה תקציבית מכספי הממשלה, אלא לממן את החדרת הטכנולוגיות באמצעות מגנון תעריפי הזנה (Tariff in Feed) המבוסס על העיקרון לפיו המדינה מתחייבת לרכוש מיצרן החשמל הסולארי את החשמל בתעריף ידוע ומוצמד הגבוה פי 3-5 מהמחיר שאנו משלמים. כלומר הממשלה אינה נדרשת להוציא מקופתה דבר - אלא הציבור הוא שישלם בעבור החשמל הנקי יותר, בעוד המדינה תזכה לתועלות הישירות והעקיפות".

מדיניות לא ברורה

למה להטיל על הציבור את הפרמיות, כאשר מי שנהנה למעשה מהשוק אלו יצרני פאנלים מסין או קבלני התקנה מגרמניה?

"אני חושב שהממשלה או הרשות טועות. חשוב שנלמד ממדינות כמו גרמניה, ספרד או קנדה, שיישמו מדיניות של הקמת תעשייה סולארית בשנים הראשונות, יצרו מנגנונים ברורים להעדפת טכנולוגיות מקומיות, ואם מדובר בייבוא - הרי שחייבו הקמה של מפעלים לייצור הטכנולוגיה המיובאת בשטחי המדינה. ספרד למשל, חייבה את החברות הזרות הפועלת בה, דוגמת סולל הישראלית, להקים מפעל בתחומה לייצור הפאנלים. החוק הישראלי מאפשר, ולמעשה מחייב, רכש גומלין - ולצערנו במקרים רבים הממשלה לא מנצלת את התועלת האדירה שקיימת ביישום הזה.

"מיולי 2008 קמו כ-100 חברות בהשקעה אדירה להתקנת פאנלים, שרובם למעשה מיובאים מסין או מגרמניה. מאחר והקצאת הקרקעות תעשה דרך מינהל מקרקעי ישראל - חשוב שכל הקצאת קרקע לאומית לצורך פרויקט תידרש בשימוש במנגנוני תעדוף לטכנולוגיה מקומית, או שתחייב משקיעים זרים להקים מפעלי ייצור בישראל".

תעשייה תיתכן רק נוכח אופק עסקי. מה אפשר לעשות עם מציאות של מכסות ספוראדיות?

"כשמדינה מחליטה על מדיניות, חשוב שתיתן לסקטור העסקי אופק ארוך-טווח. יזמים קטנים השקיעו כאן מיליוני דולרים, התעשייה פורחת, אבל רבות מהחברות חוששות לעצם קיומן, היות ומדיניות המכסות של הממשלה עדיין לא ברורה. לכן המדינה צריכה לנהוג בצורה הוגנת, ולהציג מתווה של תמהיל המגה-ואטים לעתיד, תוך ניצול מיטבי של קרקעות זמינות, גגות מבנים או שטחים ציבוריים.

"בה בעת, המדינה צריכה להיות נחושה ביישום המדיניות שתקבע, ולמנות מעין מינהלת תיאום בין 25 הגופים השונים הדרושים לקבלת רישוי בנייה להקמת תחנות כוח, הקצאת קרקעות, מדיניות תעריפית או הקמת קווי הולכה במתח עליון להוצאת אלפי מגה-ואטים של חשמל מהתחנות שיוקמו".

"גם איראן וסעודיה מתעניינות באנרגיה סולארית"

ד"ר עמית מור וד"ר מייקל מייסון פירסמו בשבוע שעבר את הספר "Renewable Energy in the Middle East", שיצא בחסות נאט"ו (מדע למען שלום וביטחון) ובהוצאת שפרינגר. בספר התפרסמו מאמרים שנכתבו בעקבות סמינר שקיימו בינואר 2008 נציגי ישראל, מדינות המזרח התיכון הערביות (לרבות סוריה, ירדן, לבנון, מצרים, מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה) ב-London school of economics היוקרתי.

"מרבית המדינות באגן הים התיכון הן יבואניות אנרגיה - בדיוק כמו ישראל", מסביר מור, ומציין את תוניסיה ומרוקו, שנסמכות על ייבוא גז מאלג'יריה, וירדן, שתלויה במצרים. עם זאת, הוא מסייג, גם ליצואניות הגז הטבעי, דוגמת סעודיה או איראן, יש אינטרס למדיניות אגרסיבית של שימור אנרגיה ופיתוח אנרגיות מתחדשות. זאת כדי לשמור את הגז לייצוא, ולהבטיח את הגדלת הכנסות המדינה - למרות צריכת החשמל המקומית הגדלה.