מכל רחבי הארץ עולה בימים אלו הזעקה הצודקת והבלתי מתפשרת לצדק חברתי. בעידן שבו משאבי הטבע שלנו נמכרים לטייקונים, הקרקעות הערכיות ביותר מופרטות בעד תשלום זעום והתמלוגים אינם מגיעים לציבור, ברור כי הדרישה לצדק חברתי היא גם הדרישה לצדק סביבתי.

הפרטת המרחב הציבורי ומשאבי הטבע אינה ככל הפרטה. מכירת חופי הים, מרחבי המדבר ופיסות ארץ נדירות, היא גזילת שטחים ששייכים בראש ובראשונה לציבור.

מעמק ססגון הסמוך לאילת דרך ים המלח, הים התיכון ועד לחופי הכנרת, תעודות הזהות המובאות בחוברת זו ממחישות כיצד מיהרו ממשלות ישראל להעביר לידיים פרטיות את נכסינו המופלאים ביותר, ללא פיקוח, ללא תכנון ארוך טווח וללא תמורה.

תעודות הזהות מספרות את הסיפור שלנו, של הציבור שרוצה ליהנות מהטבע שבעבר היה שלו, והיום נאלץ לשלם דמי כניסה, לחצות מחסומים וגדרות ולהיאבק על מעט השטחים שעוד נותרו. הן מספרות כיצד מקבלי ההחלטות עדיין לא הפנימו כי מדינה המגנה על משאבי הטבע שלה במקום להפריט אותם לגורמים פרטיים, מגנה על המורשת, ההווה והעתיד שלה.

 אבל מעל לכל, זהו סיפור של אי צדק סביבתי שממחיש כיצד בזמן שיזמים הופכים להיות "אדוני הארץ", הגישה למשאבי הטבע מצטמצמת לכדי נחלתם של מעטים.

חוברת זו הוצגה לראשונה בכנסת ישראל ביוני 2011, טרם החלו ההמונים לצאת לרחובות ולהילחם על זכותם לצדק חברתי-סביבתי. בימים אלו, כאשר אנו מנסים לעצב מחדש את פניה של מדינת ישראל,  'אדם טבע ודין' מצאה לנכון להדפיס גרסא מעודכנת של מסמך זה העוסק בהפרטת אוצרות הטבע, מתוך אמונה כי מאבק על עתידה ודמותה של המדינה לא יהיה שלם ללא החזרת אוצרות טבע לבעליהם המקוריים – הציבור.