דרושים מתנדבים עם מקצוענות ואומץ

פורסם: 24 בפבר׳ 2012, 4:10 על ידי: Sustainability Org   [ עודכן 24 בפבר׳ 2012, 4:11 ]

אנשי עסקים ממשיכים בפילנתרופיה - ומודים שהתוצאות חלשות

מאת גיא רולניק, 23/2/2012
 
הציבור הישראלי מתעורר.

לאחר שנים ארוכות שבהן קיבל בהכנעה, הפנים והאמין בסיפור שמכרו לו, התעורר הציבור הישראלי, משלם המסים הישראלי, הצרכן הישראלי והלקוח הישראלי למציאות האמיתית: מגזר ציבורי מתפורר ולא אפקטיבי, מגזרים היונקים חלק אדיר מהתוצר ויוצרים פריון נמוך למשק, פקידים, פוליטיקאים, גנרלים ומקבלי החלטות מתקרנפים ומסואבים, שוק הון ריכוזי ומושחת, טייקונים מיוח"צנים עם אפס אחריות לחברה וכלכלת משפחות בסגנון מקסיקני.

ההתעוררות האזרחית מביאה עמה הזדמנויות אדירות, אך גם איומים. משמאל ומימין אורבים פוליטיקאים, נביאי שקר וספינולוגים שרוצים ליצור סכסוכים בתוך הציבור, למנף את השסעים והפחדים ולהציע תרופות אליל שנכשלו פעמים רבות לפתרון המצוקה הכלכלית והחברתית הגוברת.

התחנה הראשונה בדרך לשינוי חברתי, תרבותי או כלכלי נמצאת במשבר משמעותי או בתחושת דחיפות גדולה בקרב הציבור. אם נמתין למשבר, המחיר עלול להיות כבד מנשוא. כשאלפים יוצאים לרחובות ומבעירים אותם - כמו באתונה - יכולתם של הפוליטיקאים להוציא לפועל תוכנית הבראה אמיתית הולכת ופוחתת.

תחושת הדחיפות בקרב מעמד הביניים גדלה במהירות בחצי השנה האחרונה. מחאת הקיץ הביאה למהפכה תודעתית. הציבור התעורר ואמר בפה מלא: אומת הסטארט-אפ, מדינת ההיי-טק, היא בועה שממנה נהנים 5% מהעובדים (וגם הם עד גיל מסוים). שאר חלקי שוק העבודה דורכים במקום, ואם לא השכלת להתחבר במישרין או בעקיפין למונופולים הפרטיים והציבוריים - כעובד, כספק או כמקורב - שעון החול שלך אוזל.

אבל היכן נמצאת האליטה הישראלית? הכוונה אינה למועדון ההון-שלטון שהתעשר בעשור האחרון, אלא לאליטה מסוג אחר - אנשי אקדמיה ויזמי היי-טק. היכן נמצאים המנהלים הבכירים בשוק העסקי והציבורי? איפה הפילנתרופים? בישראל הצטבר בעשור האחרון עושר אדיר בקרב עשרות אלפי אנשים. לא כולו נצבר, כדברי פרופ' מנואל טרכטנברג, באמצעות ריכוזיות ריאלית-פיננסית ובדרכים מפוקפקות - יש גם עושר של כישרון, ניהול ויזמות.

מדוע הקהילה האדירה הזאת שותקת? מדובר באלפי או עשרות אלפי אנשים עם משאבים כספיים, יכולות ובעיקר הבנה עסקית וניהולית. חלקם מבינים שלעולם לא יהיה בישראל צדק חברתי ללא מהפכה במבנה המשק, באפקטיביות של המגזר הציבורי, בניהול המשאבים שלנו, בחלוקתם ובהקצאתם - כמו גם בתרבות ובערכים.

בשיחות סגורות אומרים בשנה האחרונה אנשי עסקים בכירים, מתעשרי היי-טק, אקדמאים ופילנתרופים גדולים שהם מפחדים. כולם ציונים, רובם קשורים למדינה, אבל חלק מהם מדברים בקול שקט על עזיבה לחו"ל.

הם ממשיכים בפעילות הפילנתרופית שלהם: תורמים, לוקחים חלק בארגונים, ועדי פעולה ועמותות, מתנדבים בחינוך ובעזרה לאוכלוסיות חלשות. אבל כשהם נשאלים אם הם מצליחים להוביל שינוי אמיתי, מבני ומתמשך, רובם מודים בשקט שלעומת המאמצים - התוצאות חלשות.

כשמפסיקים את המימון, הבעיות המבניות הקשות נשארות. הם מתוחכמים מספיק לדעת שאם לא מגדילים את השמיכה הממשלתית או משפרים את תפקודה, כל אוכלוסיה שלכיוונה מושכים את השמיכה חושפת אוכלוסיה אחרת לקור, לשוק העבודה האכזרי וליוקר המחיה.

הם מוטרדים. הם הפנימו בשנה האחרונה כי השד החברתי, אי השוויון, הידרדרות החינוך, היעדר המשילות, השחיתות והריכוזיות עלולים להתפוצץ במקרה הטוב או להביא על ישראל תקופת ניוון ארוכה. אבל הם שותקים, הם מפחדים, הם לא פועלים. בדיוק כמו אנשי מעמד הביניים ששקועים ביום-יום שלהם, בשגרת יומם, בקשייהם, גם הם מסרבים להתעורר.

אלא שלהם, בניגוד לרוב האוכלוסיה, יש אחריות ומחויבות גדולה יותר: יש להם משאבים, ידע, ניסיון ויכולת. הם לא עסוקים רק באיך לגמור את החודש, לשלם משכנתא או לעזור לילדים. הם הסתדרו בחיים, חלקם הסתדרו טוב וחלקם טוב מאוד.

אז מדוע הם שותקים, עומדים מנגד או מסתפקים במעורבות נקודתית בפרויקטים מסוימים? הם הרי מבינים ששינויים משמעותיים דורשים טיפול במבנים ובתשתיות של החברה, הכלכלה והמשק הישראלי.

הנה תשובה אפשרית אחת: הם מבינים שכל שינוי גדול וכל מעורבות שמביאה לשינוי משמעותי - הם תהליך ארוך וכואב שכולל מחלוקות ציבוריות. עוד לא נולד המנהיג, המנהל, היזם שהצליח מבלי לקרוא תיגר על קונצנזוס, מבלי להתעמת, מבלי לחדש - מבלי לקחת סיכונים.

והם לא רוצים לקחת סיכונים אמיתיים. את הסיכונים הם לקחו בקריירה שלהם. הם הצליחו, יצרו לעצמם עושר, מעמד וחיים נוחים - והם לא רוצים לסכן אותם. הם בעיקר לא רוצים לסכן את מעמדם הציבורי, את המותג או את האלמוניות המוחלטת שלהם.

"מה אני יכול לעשות?", שואל אותי אחד היזמים הסדרתיים המצליחים ביותר בישראל. "אתה יכול להתעמק, ללמוד, להסתכל מה קורה סביבך", אני משיב, "כפי שעשית בעסקיך, בקריירה שלך, בתחומים שבהם פעלת. הצלחת להקים שורת סטארט-אפים ולמכור אותם בהצלחה. הובלת צוותים, איתרת משקיעים, המצאת רעיונות - האם לא תוכל לעשות דברים גדולים גם בזירה הישראלית?"

"התייאשתי", אומר לי מיליארדר שהקים את אחת החברות פורצות הדרך והחשובות בעולם בתחומה. "יש לנו פוליטיקאים מושחתים, קצרי טווח". כמה מאכזב: את העסק שלו הוא הוביל בנחישות ובהצלחה במשך עשרות שנים להישגים בינלאומיים - אבל מול השחיתות, הסיאוב או ההון-שלטון הישראליים הוא עומד חסר אונים?

כמובן שיש פילנתרופים ויזמים חברתיים שפועלים בהצלחה בשנים האחרונות וראויים לכל שבח. הם עדיין רק קצה קצהו של הפוטנציאל. הם הבינו שפרויקטים נקודתיים חשובים ומביאים סיפוק אדיר - אבל שינויים גדולים אפשר לעשות רק באמצעות השפעה על מדיניות, מבנים, ידע, הלכי רוחות ותפישות. רבים מהם מודים שהצלחותיהם העסקיות לא הכשירו אותם לעשיה חברתית וציבורית שהיא מורכבת ושונה - אבל היזמות והנחישות שלהם חשובות.

ברומן האוטופי המפורסם שכתב בנימין זאב הרצל לפני 112 שנה, "ציון החדשה" או בשמו הסופי אלטנוילנד, מסופר על אינטלקטואל יהודי צעיר בשם פרידריך לוונברג ואציל גרמני בשם קינגסקורט, שמתייאשים מהסדר החברתי והכלכלי של אירופה ונוטשים לאי בודד למשך 20 שנה. כשהם שבים לציוויליזציה הם מגיעים לחיפה, לפלסטינה, לחברה האוטופית שבנו העולים.

השניים משתאים שוב ושוב מול הכלכלה והחברה היעילה, הצודקת והמתקדמת שבנו הציונים - שילוב של תחרותיות, רכוש פרטי, שלטון הכישרון והיוזמה החופשית יחד עם שוויון הזדמנויות, קואופרטיבים וערבות הדדית. מדי פעם שואלים אותם מארחיהם בפליאה: היכן הייתם ב-20 השנים האחרונות? מדוע לא לקחתם חלק בתהליך המרגש של בניית החברה האזרחית הזאת?

זאת כמובן אוטופיה או פנטזיה: הרצל לא הביא בחשבון את הסכסוך הישראלי-ערבי המתמשך ועוד הרבה חטאים קדמוניים שהיישוב, החברה והכלכלה לקחו עמם לדרך בבנייתה של החברה הישראלית החדשה. אבל מעטים יחלקו על כך שהפוטנציאל הישראלי עדיין קיים. עדיין יש כאן מספיק כישרון כדי לנהל את המשאבים והחברה שלנו באופן הרבה יותר טוב.

התוואי הכלכלי והחברתי שבו נעה ישראל אינו בר קיימא. מעמד הביניים מרגיש זאת כיום, אבל לא ירחק היום וגם העשירון והמאיון העליונים ירגישו זאת על בשרם. כשמספר האנשים מחוץ למסיבה גדל וגדל וגדל - בסופו של דבר הם יפוצצו את המסיבה.

בניגוד לאוכלוסיות המוחלשות בישראל בעשירונים הנמוכים, שבולעות בשתיקה את לחציהן, עוניין וקשייהן, בישראל צמחה בעשור האחרון אוכלוסיה מעורה, ערנית, אינטליגנטית ומאוכזבת, שלא תרצה ולא תוכל להסכין עם אותו תוואי.

אפשר לראות באוכלוסיה הזאת איום - ואפשר לראות בה הזדמנות. האוכלוסיה הזאת צריכה ידע, מנהיגות וכיוונים, שמקבלי ההחלטות של הסדר הקיים לא יוכלו לתת לה. המדינה זקוקה למובילים לחברתיים חדשים, שלא נמדדים בכסף אלא בהצטיינות, ביושרה, במחויבות חברתית, בפתיחות, בסקרנות, ביכולות ובנחישות, שישרתו באופן מחויב ואחראי, שייצאו מהבונקר, מהבועה או מהמחבוא שלהם, וישתמשו במשאביהם, ביכולותיהם, ביושרתם ובמקצועיותם כדי להוביל כאן שינויים משמעותיים בחברה, בשיח, בנורמות, באמונות, במדיניות ובתפישות.

איש לא מצפה מהם להשתלב בפוליטיקה, אלא לסייע ביצירת סביבה שתעודד מנהיגים ויזמים חברתיים שרוצים להוביל שינויים. רק לאחר תהליך ארוך של בניית שיח חדש, ערכים חדשים, רעיונות, בסיס ידע, מוסדות וכלי מדיניות יבשילו התנאים לפוליטיקה ולקבלת החלטות מסוג חדש. לא יהיו כאן קיצורי דרך.

בישראל יש מאות, אלפי, עשרות אלפי מנהיגים, אינטלקטואלים, אנשי רוח, מנהלים, יזמים חברתיים ועסקיים כישרוניים, שיכולים להביא את השינוי הזה. לרבים מהם יש גם את המשאבים והיכולת לכך. הם יודעים את זה, אלא שהם חוששים ובעיקר מתבצרים באזורי הנוחות שלהם.

הגיע הזמן להפסיק לפחד, לקחת סיכונים, לספוג מהלומות, אכזבות, מכות ועלבונות ולהמשיך. ואם התחלנו עם תיאודור הרצל, אפשר לסיים עם תיאודור רוזוולט והציטוט המפורסם שלו על האדם בזירה: "אלה אינם המבקרים שזכאים להערכה, גם לא אלה המצביעים על ההוא שמעד, או על איש המעשים שיכול היה לעשותם טוב יותר. ההערכה מגיעה לאדם שבזירה, זה שפניו מלוכלכים מאבק, מדם ומיזע; לזה השואף בעוז וגבורה; לזה שטועה, לזה שנכשל שוב ושוב, שכן אין מאמץ ללא טעות וכישלון.

"אותו אדם שחתר לעשייה, שידע התלהבות גדולה ומסירות גדולה; זה המכלה עצמו על מטרה נעלה; זה שבמקרה הטוב יידע ניצחון והישגים נעלים, ובמקרה הגרוע, אם ייכשל, יידע שנכשל בזמן שהעז בגבורה, מקומו לעולם לא יהיה עם אותן נשמות קרות ופחדניות שלא יידעו טעמו של ניצחון או טעמה של תבוסה".

לכתבה באתר דהמרקר


כתבות קשורות:

פצצת הזמן החברתית של דור ה-f: מובטלים, מושפלים, ומתוסכלים

 
 
Comments