ידיעות בנושא כלכלת סביבה
Sea Level Rise Could Cost Florida $400 Billion in Property Loss
By Jess Swanson Wednesday, August 3, 2016  An underwater home typically refers to a mortgage that is higher than the property's value. But as rising seas are expected to increasingly flood South Florida, scientists and economists have warned that the term might be taken literally one day. A new study recently released by Zillow, the online real estate database, has quantified the effect of sea level rise on property values, and the findings are startling: $413 billion worth of properties are at risk of being at least partially submerged in Florida by 2100 — the most of any state, accounting for half of the nation's total projected $882 billion worth of property at risk of being flooded. "That could even be a low number," says Stephen Tilbrook, an environmental lawyer based in Fort Lauderdale. "We haven't developed an understanding for a lot of impacts of sea level rise yet." For years, experts have speculated that rising waters will instigate another housing crisis. Of course, the shock of a sea-level-induced market crash will be felt the worst in Florida, where one in eight houses is at risk of being at least partially underwater if sea levels rise six feet by 2100. There has been some discussion about brokers considering the effects of sea level rise before issuing 30-year mortgages and realtors disclosing flood risk to potential buyers. So far, though, the looming threat of sunken homes in Florida has gone mostly unchecked. "I don't see the attitudes changing," Tilbrook says. "People still want to live here. I don't see them taking the potential risk into consideration for their living choices." It's tricky to quantify projected loss of homes to sea level rise. The Zillow study used maps released by the National Oceanic and Atmospheric Administration that showed which parts of coastal states will be underwater if sea levels rise six feet — the amount projected to occur by 2100 if climate change goes unchecked. Then, using their database of more than 100 million homes, analysts determined which properties were at risk of being at least partially submerged by 2100 and calculated how much they were currently worth. Across the country, 1.9 million homes, which makes up two percent of the market, are at risk of being partially submerged by 2100. Florida has the highest percentage of homes at risk (12.56 percent, or one in eight) and the highest value of properties at risk ($413 billion). Hawaii has the second highest percentage (9 percent and one in ten homes at risk). New Jersey has the second highest value of properties at risk ($93.1 billion).  Albert Slap, the cofounder of Plantation-based sea level rise adaptation firm Coastal Risk Consulting, believes that realtors and mortgage lenders should be doing more. It doesn't make sense, Slap says, that banks require some homes to have flood insurance in order to qualify for mortgages, but risk to sea level rise is currently not evaluated. When taking a loan, banks use a FICO Score to determine consumer credit risk — how likely it is that a buyer will pay back loaned money. Slap says in light of the rising seas and flooding, however, banks should also calculate a flood risk score to determine a property's "life expectancy." "Every seller needs to disclose the flood situation in their home and drive way, and realtors need to disclose which neighborhoods or roads flood," Slap says. "Zillow says that there's nearly a trillion dollars in losses, so [real estate leaders] need to start walking the walk."Source: browardpalmbeach.com Related articles: 40K homes damaged by Louisiana floods; 10 killed Across U.S., Heaviest Downpours On The Rise Miami, the great world city, is drowning Scientist: ‘Miami, As We Know It Today, Is Doomed. It’s Not A Question Of If. It’s A Question Of When.’ Sink tank: In Miami, climate scientists ask, “How deep, how soon?” How The 2016 Election Could Literally Put South Florida Underwater 15 facts about sea level rise that should scare the s^*# out of you Rising Seas |
Climate change cost for fossil fuel industry: $33 trillion
Posted by Bloomberg
Date: July 11, 2016
The fossil fuel industry risks losing $33 trillion in revenue over the next 25 years as global warming may drive companies to leave oil, natural gas and coal in the ground, according to a Barclays Plc energy analyst. Government regulations and other efforts to cut carbon emissions will inevitably slash demand for fossil fuels, jeopardizing traditional energy producers, Mark Lewis, Barclays’s head of European utilities equity research, said Monday during a panel discussion in New York on financial risks from climate change. His comments are part of a growing chorus calling for more transparency from oil and gas companies about how their balance sheets may be affected by the global shift away from fossil fuels. As governments adopt stricter environmental policies, there’s increasing risk that companies’ untapped deposits of oil, gas and coal may go unused, turning valuable reserves into stranded assets of questionable value. “There will be lower demand for fossil fuels in the future, and by definition that means lower prices” Lewis said. The meeting Monday was organized by the Task Force on Climate Related Disclosures, a group established last year by Bank of England Governor Mark Carney. It seeks to bring transparency and consistency to how companies warn investors about dangers they face from climate change. The group, led by Bloomberg LP founder and majority owner Michael Bloomberg, is drafting voluntary guidelines for companies to disclose risks related to coastal flooding, carbon-dioxide emissions and shifting global energy policies. A “child with an abacus” can calculate that there are tremendous amounts of gas and oil that will need to be left in the ground, said Anne Simpson, investment director of global governance at the California Public Employees’ Retirement System, the largest U.S. public pension fund. “Yet we have boards of directors who will not talk to their shareholders about this issue,” Simpson said. Source: fuelfix.com |
המחיר האמיתי של הבשר
זוית, 2 ביוני 2015 תעשיית המזון מן החי גורמת לזיהום אוויר, לחיסול בתי גידול טבעיים, להכחדה מואצת של מינים ולפגיעה במקורות מים. חוקרים ישראלים מסבירים מהי ההשפעה של גידול בעלי חיים למאכל על הסביבה  פרות בחווה במיניסוטה, ארה"ב. צילום: mgbjay.flickr
מה המחיר הסביבתי של הבשר שאתם אוכלים? דו"ח המלצות תזונתיות שהתפרסם לאחרונה בארצות הברית הפנה שוב את הזרקור למחיר הסביבתי הכבד של תעשיית המזון מן החי. הדו"ח, כמו גם הסרט התיעודי "קאוספירסי" (Cowspiracy), שמתפשט באינטרנט בשבועות האחרונים, קורא להפחתה משמעותית בצריכת הבשר כדי למנוע פגיעה בסביבה ומעורר עניין רב בקרב הציבור ובתקשורת. כדי לייצר בשר, ביצים וחלב בכמות שעונה על הביקוש, צריך להאכיל ולהשקות כמות אדירה של בעלי חיים. אחוזים גדולים משטח כדור הארץ משמשים היום להאכלת בעלי חיים, אם באמצעות שדות לגידול מספוא כמו סויה ותירס ואם באמצעות שטחי מרעה. משאבי קרקע ומים רבים מנוצלים באופן אינטנסיבי לצרכים אלה, והמחיר הסביבתי שאנו משלמים גבוה במיוחד: חיסול של בתי גידול טבעיים (יערות האמזונס הם רק דוגמה אחת לכך), הכחדה מואצת של מינים ופגיעה במגוון הביולוגי. אך לא רק היערות נפגעים: גם הסביבה הימית נפגעת קשות על ידי תשטיפים – מים שזרמו דרך פסולת ולכן מכילים מזהמים – שמקורם בתעשיית המזון מן החי. בתהליך המכונה אוטרפיקציה, למשל, נשטף למים דשן חנקני וגורם לפריחה מואצת של אצות, לירידה חדה בחמצן במים ולפגיעה במערכות אקולוגיות בשפכי נהרות ובאגמים. מחיר סביבתי נוסף שגורמת תעשיית המזון מן החי הוא פליטת גזי חממה כמו מתאן ופחמן דו-חמצני. לפי הערכות, תעשייה זו אחראית ל-20 אחוז מפליטת גזי החממה בעולם – יותר מכל הפליטות שמקורן בתחבורה. פרט להשפעה הישירה של פליטת גזי חממה, גם בירוא היערות – שאחוז גבוה ממנו נועד להכשיר שטחי מרעה או לגדל מספוא – מביא לשחרור נוסף של גזי חממה ממאגרי פחמן שאגורים בקרקע ובצומח. פי 10 יותר משאבים בירוא חלקת יער באמזונס ליד מנאוס, ברזיל. צילום: Neil Palmer (CIAT), Flickr
את נקודת המפנה בהתייחסות העולמית להשפעה הסביבתית של תעשיית המזון אפשר לסמן ב-29 בנובמבר 2006, אז פורסם דו"ח או"ם בשם "צלו הארוך של משק החי". הדו"ח היה סיכום מקיף ראשון מסוגו של ההשלכות הכלכליות, החברתיות והסביבתיות של תעשיית המזון מן החי. הוא אומץ בחום על ידי ארגוני סביבה וארגונים טבעוניים, אך זכה גם לקיתונות של ביקורת מצד מתנגדים, שטענו שנפלו בו אי דיוקים רבים. בשנים שחלפו מאז פרסום הדוח נערכו מחקרים רבים שמאששים את הטענה הכללית שהועלתה בו. אלון שפון, דוקטורנט במכון ויצמן למדע וממייסדי הפורום לתזונה בת קיימא, מסביר שאמנם קיימת מחלוקת לגבי המספרים המדויקים, אך יש הסכמה גורפת בקרב חוקרים שהמחיר האקולוגי של מזון מן החי גבוה יותר מזה של מזון מן הצומח. נקודות ספורות נמצאות עדיין במחלוקות. "כשמדובר בכריתת יערות, אין ספק שהמערכת האקולוגית נפגעת בצורה מוחלטת", הוא מסביר, "אך קיים ויכוח שעוד לא מיצה את עצמו לגבי ההשפעות של רעייה והכדאיות הסביבתית של גידול בקר ופרות לחלב על שטחים אלה בניגוד להאכלתם במספוא שמקורו בגידולים חקלאיים. יש דעות שאומרות שרעייה יכולה להיות מסונכרנת עם הסביבה, ושהמחיר הסביבתי של פרות שרועות באחו הוא משתנה ותלוי בין השאר באזור הגאוגרפי הספציפי ובניהול של בעלי החיים בשטח". לרעייה יש גם תועלת – היא מצמצמת סכנה של שריפות באמצעות דילול של צומח שמתייבש בקיץ, והיא חלק ממערכת אקולוגית שבה בעלי החיים אוכלי העשב מפיצים זרעים באמצעות מערכת העיכול והפרווה שלהם. אחת הבעיות בהתמודדות עם הסוגיה היא המידע החלקי והלא אחיד שעומד לרשות החוקרים. שפון השתתף לאחרונה במחקר שניסה ליצור בסיס מסודר להשוואה בין החתימה האקולוגית של סוגי מזונות. המחקר, שפורסם בבמה המכובדת של האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית (PNAS), השווה בין המשאבים הנדרשים לייצור מגה קלוריה אחת (1000 קלוריות) של מספר מזונות מן החי שנצרכים בארצות הברית – בקר, חזיר, עוף, ביצים וחלב – ובין משאבים הנדרשים לייצור מזונות צמחיים. התוצאות היו חד-משמעיות. "כימתנו את המחיר הסביבתי של המזונות מן החי לפי המשאבים הנדרשים כדי לייצר את המספוא בעבורם – מים, דשן ואדמה. למדד הזה צירפנו גם את גזי החממה הנפלטים בתהליך", מסביר שפון, "ומצאנו שצריכת המשאבים עבור קלוריה אחת של בשר בקר גדולה פי 10 ויותר מצריכת המשאבים עבור מוצרים אחרים מן החי. בנוסף, צריכת המשאבים עבור קלוריה של מזונות מן החי גדולה מצריכת המשאבים עבור קלוריה של מוצרים מן הצומח – פרט למשאבי המים, שהם דומים". המחקר, אם כן, מדגיש באופן ברור את הנטל הסביבתי הגבוה של ייצור בשר בקר, ושל ייצור מזון מן החי באופן כללי. בכך הוא מצטרף לדו"ח שפורסם בשבוע שעבר בארצות הברית, וקורא באופן חד-משמעי לצמצום צריכת הבשר כדי לחסוך במשאבי סביבה. מה המצב בארץ?מחקרים רבים מפרטים את העלויות הסביבתיות של מוצרים מן החי בעולם, אך המידע על הנעשה בישראל מצומצם יחסית. "ישראל היא מדינה צפופה בה שטחי החקלאות נושקים לישובים, ומהווה 'אי' מבחינת הייצוא והייבוא. לכן אני מעריכה שהנזק הסביבתי שנוצר כתוצאה מייצור, ייבוא, שיווק וצריכה של מוצרי מזון מן החי בישראל הוא משמעותי לפחות כמו המתואר במאמרים המקצועיים שפורסמו", מסבירה ד"ר חגית אולנובסקי, מומחית לניהול סיכוני בריאות וסביבה ויו"ר הפורום הישראלי לתזונה בת-קיימא. הערכתה של ד"ר אולנובסקי אומתה במחקר שנערך לאחרונה על ידי שירה דיקלר ומידד קיסינגר מאוניברסיטת בן גוריון. המחקר העלה תוצאות מעניינות לגבי הרגלי צריכת המזון מן החי בישראל, המבנה המיוחד של שוק המזון מן החי וכמובן גם ההשפעות הסביבתיות שלו. המחקר בדק את צריכת הבשר (בקר ועוף) בישראל בשנים 2010-1999 ואת ההשלכות הסביבתיות שלה מבחינת פליטת גזי חממה וניצול משאבי קרקע. התוצאות הראו שבשר בקר מהווה אמנם רק 22 אחוז מתעשיית המזון מן החי בישראל, אך אחראי ל-82 אחוז מפליטת גזי החממה. כמו כן, שטחי המרעה והשדות שנדרשים להאכיל את בשר הבקר שנצרך בישראל היו מכסים שני שליש מגודל המדינה, אם הבשר היה גדל בארץ. למעשה, תעשיית המזון מן החי בישראל היא בינתיים בת קיימא רק בגלל נטייתם של הישראלים לצרוך בעיקר עוף, ו"בזכות" העובדה שרוב בשר הבקר שנצרך בישראל מיובא. עם זאת, לבשר הבקר שנצרך בישראל יש השפעה סביבתית קשה, גם אם רובה אינה מורגשת בארץ, בינתיים. להשוות בין החלופות בשר. עולה יותר ממה שנדמה לכם. צילום: stu_spivack.flickr
הנתונים, אם כן, מצביעים בבירור על כך שתעשיית המזון מן החי מזיקה לסביבה. מה עוד נדרש כדי שנעשה את השינוי התזונתי ונפחית את צריכת המזון מן החי ולו רק כדי להגן על הסביבה? "כאשר אנו שוקלים את המחיר הסביבתי, עלינו לבחון אותו מול החלופות", מדגישה אולנובסקי. "צמחונים וטבעונים אוכלים יותר חלבון מן הצומח – לרוב קטניות. לכן צריך לשאול מהו המחיר הסביבתי של הגידול, הייבוא, השיווק והצריכה של קטניות בישראל. סביר להניח שמחיר זה יהיה קטן משמעותית מהעלות הסביבתית של מוצרי מזון מן החי, אולם לא נכון להשמיט אותו לחלוטין, ויש להשוות בין החלופות כדי להבין באמת את סדרי הגודל של הנזק הסביבתי של המזון שאותו אנו צורכים". שינוי הרגלי התזונה בעולם שבנוי ברובו על דיאטה מן החי הוא תהליך מורכב. מבחינת הצרכנים, מדובר בשינוי הרגלים שהוטמעו בהם מילדות. מבחינת היצרנים, מדובר בתעשייה שמגלגלת כסף רב ושולחת זרועות גם לפוליטיקה. מבחינת הארגונים הירוקים, מדובר בנושא שהעיסוק בו עלול לגרום לאנטגוניזם במקרה הטוב ולהתנגדות אלימה במקרה הרע. כך או כך, נדמה שאפשר לקבוע שבשנים הקרובות לא ניתן יהיה להתעלם מההשפעה הסביבתית של תעשיית המזון מן החי. לקריאת ביקורת על הסרט Cowspiracy לחצו כאן. לכתבה באתר זויתכתבות קשורות: שיא אולימפי בכריתת עצים חשבונאות סביבתית של מערכת אספקת הבשר הישראלית המחיר הכלכלי והסביבתי של צריכת הבשר הגדלה בעולם Cowspiracy - The Sustainability Secret - Full Documentary Film: Cowspiracy, the sustainability secret A Study Did NOT Actually Find That Vegetarianism Hurts The Planet Can the Planet Sustain 7 Billion People Eating a Paleo Diet? |
האם אפשר עדיין להציל את ניו יורק מטביעה?
ומה עד סוף המאה? התחזית השמרנית מדברת על עלייה של למעלה משני מטרים במפלס, וזה עוד לפני שדיברנו על הסופות הקטלניות ? מה צפוי לניו יורק בעידן ההתחממות הגלובלית?
ניו יורק, מנהטן תחתית, מימין נהר ההדסון ומשמאל האיסט ריבר / צילום: רויטרס
ניו יורק. יום אביב בהיר. אור השמש מפזז על האיסט ריבר ואדומי החזה שורקים נעימות מחזמר מברודווי. אני צועד לאורך קיר הים בלואואר איסט סייד של מנהטן יחד עם דניאל זרילי, ראש המשרד הניו יורקי לשיקום ולמוכנות סביבתית - ובמילים אחרות: האיש שאחראי להכין את המטרופולין העצום הזה לעשורים של סופות ושל עליית פני הים. זרילי הוא כנראה האדם היחיד בעולם שיודע בדיוק איזו קטסטרופה עלולה להתרגש על העיר נוכח ההתחממות הגלובלית. לאור זאת, לא מפתיע לגלות שבמקום להתמוגג ממזג האוויר המקסים, זרילי מצביע על האיסט ריבר, שמימיו נושקים בתמימות לקיר הים שתחתינו, שני מטרים גובהו. "בזמן הוריקן סנדי", הוא אומר בארשת מבשרת רעות, "הגלים עלו לגובה 270 סנטימטר מעל שיא הגאות. זה אומר שהיינו עומדים עכשיו ב-130 סנטימטר של מים". הוריקן סנדי, שהיכה בניו יורק באוקטובר 2012, הציף יותר מ-88 אלף בניינים וגרם למותם של 43 בני אדם, היה אירוע מכונן. הוא חשף עד כמה פגיעה ניו יורק במקרה של סופה עזה, ויותר מזה - הראה מה צפוי לעיר במאה הבאה, שבה צפויים פני הים לעלות 170 סנטימטר, 210 סנטימטר או אפילו יותר ולגרום להצפות דומות (אם לא גרועות אף יותר) בתדירות גוברת והולכת. "מדע האקלים הולך ומשתפר, והתחזיות לגבי עוצמת הסופות ועליית פני הים נעשות יותר ויותר מטרידות", אומר כריס וורד, לשעבר מנהל רשות הנמלים של ניו יורק ושל ניו ג'רזי, הסוכנות האחראית על שדות תעופה, מנהרות ותשתיות תחבורה אחרות. "בסופו של דבר, מתעוררת שאלה לגבי עצם קיומה של העיר. המים באים - וההשלכות ארוכות הטווח גדולות במידה שקשה לתאר".
ואכן, כמות הנדל"ן הניו יורקי שנמצא בסכנה, גדולה במידה שקשה לתפוס: 71,500 בניינים בשווי כולל של יותר מ-100 מיליארד דולר ניצבים כיום באזורים הנמצאים בסכנת הצפה, ואלפי מבנים נוספים יתווספו עליהם עם כל עלייה של 30 סנטימטרים בגובה פני הים. יתר על כן, על קו המים של ניו יורק פועלים מבנים תעשייתיים רבים, המציבים חומרים רעילים וקהילות עניות בקרבה רבה אלה לאלה. יש בה גם הרבה תשתית תת-קרקעית - רכבת תחתית, מנהרות, מערכות חשמל. ואם לא די בכך, השינויים בדינמיקת האוקיינוס, כמו גם העובדה שהקרקע שמתחת לעיר שוקעת במסגרת תנועתה של היבשת מאז עידן הקרח האחרון, גורמים לכך שקצב התגבהותם של הימים בניו יורק מהיר ב-50% מן הממוצע העולמי. פרויקט מנהטן תחתית זרילי, 41, פונה מהנהר ואנחנו פוסעים אל הפארק החוצץ בינו לבין הלואואר איסט סייד. "אחת המטרות שלנו היא לא רק להגן על העיר, אלא גם לשפר אותה", הוא מסביר. אם הכול יתנהל כשורה, בשנה הבאה תחנוך העיר את "פרויקט המוכנו*ת החופית של האיסט סייד" - דייק עשוי פלדה ובטון שיתנשא לגובה שלושה מטרים ויוקם לאורך שלושה קילומטרים ויותר לצד הנהר. זה יהיה החלק הראשון במערכת מחסומים גדולה, המכונה "The Big U", שאולי תקיף בסופו של דבר את כל חלקה התחתון של מנהטן. זרילי ביקש להדגיש שעל הדייק יהיו במקומות רבים דשא, עצים, ספסלים ושבילי אופניים. זו תהיה המקבילה המזרחית של ה"היי-ליין" במערב העיר: מסילת הרכבת המוגבהת שהוסבה לפארק אורבני. יש תוכניות להקמת חומות אחרות ומחסומים אחרים, לרבות מעברו האחר של נהר ההדסון, אבל אין ספק שהפרויקט ב"מנהטן תחתית" הוא גולת הכותרת. גם משום שהעיר עשויה להוציא על הקמתו כ-3 מיליארד דולר, ובעיקר משום שמנהטן תחתית היא האזור הנדל"ני היוקרתי ביותר על כדור הארץ - ואם ניו יורק לא תוכל להגן עליו, היא תהיה בבעיה רצינית. כאב לשלושה ילדים קטנים, זרילי מודע היטב לכך שעתידה של החשובה בערי אמריקה עלול להיות מר. אני שואל אותו האם הוא יכול לדמיין את סופה של ניו יורק? "בהחלט צפויים לנו אתגרים בהמשך", הוא משיב, "אבל אתה לא יכול לתת לפחד לשתק אותך. צריך לעבוד צעד-צעד ולעשות עכשיו מה שאתה יכול לעשות עכשיו". הוא מעדיף לא לדבר על חומות ומחסומים, הן משום שהדיון בהם עלול להאפיל על אמצעים אחרים ודמוקרטיים יותר שהעיר נוקטת בשאיפתה להיות עמידה ואיתנה יותר (כמו למשל לדרוש מבניינים להגביה תשתיות חיוניות), והן משום שהקמת חומות היא עניין רגיש מבחינה פוליטית. אי-אפשר להקיף בחומה עיר שלמה, עם קו חוף שנמתח לאורך כ-840 קילומטר. ואם כך, איך מחליטים מי יגור מאחורי החומה ומי לא? "צריך להתחיל איפשהו", אומר זרילי, "אז מתחילים במקומות שיצמיחו את מרב התועלת למרב האנשים".
זרילי סבור שאסור לבזבז אף רגע. עד סביבות 2030, המים בנמל ניו יורק עשויים להיות גבוהים בכ-30 סנטימטר מגובהם הנוכחי. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל האמת היא שניו יורק לא חייבת להפוך לאטלנטיס כדי להיפגע אנושות. די בעלייה של 30 עד 50 סנטימטר כדי להפוך את רחובות העיר לבלתי עבירים בשעת הגאות. מחירו של ביטוח מפני הצפות ירקיע שחקים, ואילו מחירי הבתים בשכונות בסכנה יצנחו. ואז, כמו תמיד, תבוא גם סופה גדולה. אולי זה יקרה השנה, אולי ב-2018 ואולי ב-2029. אולי היא תהיה עוצמתית מסנדי ואולי חלשה ממנה. אבל אם ניקח כמקרה מבחן עלייה של 30 או 50 סנטימטר בגובה פני הים, ונוסיף עליהם עוד 4 מטרים של מים בשעת סערה, נהיה בבעיה רצינית. אדרבה, אם סופה כזו תכה בעיר לפני השלמת הפרויקט סביב מנהטן תחתית. המים יציפו את הרחובות, את המרתפים, את המכוניות, את תשתיות החשמל ואת מנהרות הרכבת התחתית. תושבי ניו יורק יגלו שגם אחרי 60 מיליארד הדולרים שהושקעו באזור לשם שיקום נזקי הוריקן סנדי, התשתית העירונית נותרה פגיעה ביותר. לא קשה לתאר מה יקרה במקרה כזה: עסקים שלא צריכים להישאר במנהטן תחתית - קרנות גידור, בנקים, פירמות עורכי דין - יעברו למרכז העיר או לפרברי ניו ג'רזי. המנוע הכלכלי של העיר יתחיל לקרטע. דמי השכירות ומחירי הנדל"ן יצנחו. בסיס המס העירוני ייפול איתם. בעלי אמצעים ברחבי העיר יעברו להתגורר במקומות גבוהים יותר. העניים יישארו מאחור, בביצות המזוהמות של הבניינים הנטושים על שפת המים. 10% מהתוצר האמריקאי ניו יורק היא כמובן גולת הכותרת. כמעט כל עיר חוף אחרת בעולם עלולה להיפגע מעליית פני הים, אבל בניו יורק מונח יותר על הכף. במונחים כלכליים גרידא, האזור המטרופוליטני של ניו יורק אחראי על כמעט 10% מהתוצר האמריקאי, לצד העובדה כי מדובר במוקד הפעילות הפיננסית הגדול בעולם. את ערכה הסימבולי של העיר קשה לכמת. 8.5 מיליון איש מתגוררים בה ועוד מיליונים קשורים אליה בקשרי עבודה, בקשרי משפחה או בכוח החלום להגיע אליה ולהצליח בגדול. "כדי להתמודד עם שינויי האקלים, אנחנו צריכים השראה", אומר ה*נ*ק אובינק, שליח מיוחד לענייני מים בינלאומיים מהולנד, שהיה מעורב בתהליך שיקומה של ניו יורק אחרי סנדי. "ניו יורק סיטי היא לב העולם המפותח. אם היא תעשה דברים כמו שצריך, היא תוכל לספק השראה גם למקומות אחרים". ואכן, בעולם שבו פני הים הולכים ועולים, ניו יורק כבר מוכנה יותר מאשר רוב ערי החוף. יש בעיר שכל, כסף ותעוזה וניכר שהיא לא מתכוונת להיכנע ללא קרב. כל מי שראה את הסלעים המיתמרים מן הקרקע בסנטרל פארק יודע שחלק ניכר ממנהטן בנוי על צפחה בת חצי מיליארד שנה, שאינה חדירה למי ים. יש בה אזורים גבוהים למכביר, ולא רק במנהטן עילית, אלא גם לאורך הרכס החוצה את קווינס ואת ברוקלין. ועדיין, מבחינות רבות אחרות, העיר פגיעה להפתיע. קודם כול משום שהיא שוכנת על שפך הנהר. ההדסון, הזורם לאורך הווסט סייד, זקוק למוצא. וכך, בניגוד לערי נמל כמו קופנהגן, אי-אפשר פשוט לסכור את ניו יורק מפני המים המתגבהים. שנית, משום שיש בברוקלין, בקווינס וחשוב מכול - במנהטן תחתית, אזורים נמוכים שהוגדלו מלאכותית (אם נשווה את מפת הנזק שגרם הוריקן סנדי ב-2012 למפה של מנהטן משנת 1650, נראה שהן תואמות להפתיע - כמעט כל הנזק אירע באזורים שהוגדלו באמצעות שפוכת).
ייתכן שהקהילה הבינלאומית תתגייס בעשור הקרוב ותצמצם משמעותית את פליטות הפחמן, דבר שיוכל לסייע להאט את קצב עליית הימים. אבל האמת היא שאלא אם תצא אל הפועל תוכנית גיאו-הנדסית רדיקלית כלשהי, שתצנן את כדור הארץ בזמן הקרוב ממש, האנושות כבר חיממה את האטמוספירה די הצורך להבטיח שפני הים יעלו, ואף ימשיכו לעלות במשך זמן רב בעתיד. מחקרים עדכניים מלמדים שגם אם נייצב את פליטות גזי החממה ברמתן הנוכחית, פני הים עדיין צפויים לעלות עד כדי 20 מטר במאות הקרובות ולהישאר גבוהים במשך אלפי שנים. בתרחיש הזה, ניו יורק תהפוך לארכיפלג על החוף; חלקה הגבוה של מנהטן עילית, וכמה חלקים מברוקלין וסטטן איילנד, יהיו מעט מעל קו המים. ואם נדמה לכם שעליית פני הים היא בעיה שממתינה אי-שם בעתיד, החדשות מן האזור הארקטי אינן מעודדות. הטמפרטורות שנרשמו בגרינלנד הקיץ היו הגבוהות ביותר שנרשמו אי-פעם. אילו הייתה רק עשירית מן הקרח בגרינלנד נמסה, היו פני הים ברחבי העולם עולים בכ-60 סנטימטר. הנזק למערב אנטרקטיקה, שכבר ניכר, עשוי להעלות את הימים כדי 3.5 מטרים. עיר מוקפת חומה? אשר לרעיון לבנות חומות סביב ערים, הרי שהוא ישן כמו הערים עצמן. בימי הביניים, חומות נבנו כדי להרחיק צבאות פולשים. כיום בונים אותן כדי להרחיק את אימא טבע. ואם בונים אותן היטב, הן עושות את העבודה. יותר מרבע מהולנד נמצא מתחת לגובה פני הים; ללא חומות, סכרים וסוללות, חלק ניכר ממנה כבר היה לממלכה ימית. ניו אורלינס קיימת כיום רק בזכות סכרי ענק. למעשה, כל עיר חוף בעולם מוגנת באמצעות קירות ים מסוג זה או אחר. אבל קירות כאלה אינם פופולריים כשהיו - אפילו לא בהולנד. "אנחנו מתחילים להבין שאי-אפשר להמשיך לבנות עוד ועוד קירות וחומות", אומר ריכארד יוריסן, מומחה הולנדי להגנה מפני שיטפונות, בשעה שאנחנו נוסעים יחד לאורך אחד הסכרים בהולנד. "לפעמים הם נחוצים, אבל לצד זה אנחנו מבינים שאנו צריכים ללמוד לחיות עם המים. אם לא בונים אותם נכון, קירות וחומות גורמים לא פחות בעיות מאשר הם פותרים". החומה הניו יורקית עתידה להיות חיובית בתכלית. התוכנית להקמתה הייתה אחת ההצעות הזוכות ב-Rebuild by Design, תחרות עם תקציב כולל בסך 930 מיליון דולר במימון מחלקת השיכון והפיתוח האורבני של ארצות הברית, שנוסדה בשאיפה לספק למיטב האדריכלים ומתכנני הערים בעולם השראה לבנות מחדש ניו יורק טובה יותר. בסרטון אנימציה לקידום הפרויקט, הוא מוצג כמרחב ציבורי מלבב: גבעה מדושאת, זרועת פרחים ועצים, מלאה מעין פארקים שאפשר לשחק בהם כדורסל או לטייל בשמש. החלל הריק, המחוספס והבלתי נעים מתחת לכביש FDR היה למקום שילדים משחקים בו פינג-פונג ודוכנים אופנתיים צצים בו בסופי שבוע. הסוללה (שיסודה פלדה ובטון) מגינה על העיר מפני המים, וכמוה גם חומות מכוסות ציורים המשתפלות מטה מן הכביש. הכול עולץ ורב השראה: ביצורים מפני אסון קולוסאלי כאזור נוי אורבני. הבעיה היא שהמחסום הממשי לא בהכרח ייראה כמו זה שבסרטון. כמה מתכננים עירוניים שאיתם שוחחתי מאמינים ששיקולים תקציביים והנדסיים לא יותירו את המאפיינים המלבבים האלה על כנם, כשיגיע הזמן לבנייה ממש. "בסופו של דבר, תהיה שם פשוט חומה ממש גדולה", אומר אדריכל שבחן את הפרויקט בעיון. בעיה ברורה אחרת היא שמחסומים מגינים רק על מי שנמצא מאחוריהם. השלב הראשון של הפרויקט, שיימתח במורד האיסט סייד מרחוב 25 ועד רחוב מונטגומרי, לא רחוק מגשר מנהטן, יגן אמנם על כמה שיכונים ציבוריים גדולים בלואואר איסט סייד, כמו גם על תחנת משנה של רשת החשמל שהוצפה בהוריקן סנדי והחשיכה חלק ניכר ממנהטן. "ברור שהעניין הוא וול סטריט", אומר קלאוס ג'ייקוב, מומחה לאסונות באוניברסיטת קולומביה. זה לא מפתיע, בהינתן חשיבותה של וול סטריט לכלכלה האמריקאית. אולם כמה זמן ייקח עד שרד הוק, שכונה מגוונת כלכלית בברוקלין, שנפגעה גם היא בהוריקן סנדי, תזכה גם היא להגנה? למעשה, אומר אלן בלומבורג, אוקיינוגרף מוערך ממכון סטיבנס לטכנולוגיה בהובוקן, ייתכן שמצבה של רד הוק אף יורע: "המחסום אולי ישאיר את המים מחוץ למנהטן, אבל מבחינת מי שגר בברוקלין זה לא יועיל - ואפילו יחמיר את הבעיה". ולצד כל זה, הגדולה שבבעיות היא כפי הנראה השאננות. סוללות, סכרים ודייקים גורמים לאנשים להרגיש ביטחון גם כשלמעשה אינם בטוחים. כאשר הוריקן קטרינה היכה בניו אורלינס, היו אנשים שלא עזבו את בתיהם משום שהניחו שהסכרים יעמדו בפרץ; ההנחה הזו עלתה בחיי אדם. "מחסומים גורמים לאנשים להיות טיפשים", אומר יוריסן. "הם מאפשרים לך להתעלם מהסיכון שיש בחיים במקומות מסוכנים - אם משהו משתבש, זו עלולה להיות קטסטרופה". היו גם רעיונות אחרים, פחות ברוטליים, להגנה על העיר. צוות שבראשו עמדה סוזנה דרייק - מתכננת ערים ניו יורקית הידועה בעבודה עם נופים טבעיים לצורך הגנה מפני שיטפונות - הציע עוד לפני הוריקן סנדי להחזיר את קו החוף של מנהטן תחתית לדמותו משנת 1650, לספק תשתיות הגנה מפני מים בדמות כספות שיותקנו מתחת למדרכות, להרים ולעצב מחדש את הרחובות כדי לאפשר להם לעמוד במים בשעת שיטפון, וכן לשנות את קו המים של מנהטן תחתית עם בצות מלח ואדמות בוץ שיוכלו לספוג את אנרגיית הגלים. ואולם, מדובר בפרויקטים מורכבים ויקרים, שקשה למכור בתור פתרון מיידי. הם גם דורשים מאנשים להכיר בכך שהעולם משתנה במהירות, ושבעתיד יהיה עליהם לחיות אחרת. הרבה יותר קל לבנות חומה ולשכוח מכל הסיפור; "עד שבאה סופה גדולה ומפילה את החומה", אומרת דרייק. "ואז זה אסון".
"תגיע נקודת ההיפוך" ביל דה בלאזיו, ראש עיריית ניו יורק, אינו ידוע כמנהיג בעל חזון, אלא שבכל הנוגע לשינויי האקלים, דווקא יש לו רקורד מרשים - אף שהנושא כולו נכפה עליו הר כגיגית עקב הוריקן סנדי, שהיכה בעיר בעיצומן של הבחירות לראשות העירייה בשלהי 2012. דה בלאזיו, חבר מועצת העיר לשעבר, עסק בעיקר בסוגיות של חינוך ושל אי-שוויון כלכלי, ואולם, אחרי הוריקן סנדי הוא נכנס לעומק הקורה בכל הנוגע לסכנות שינוי האקלים. לזכותו ייאמר שהבין מיד שההוריקן לא נהג שווה בשווה בכל תושבי העיר. חודש לאחר הסערה אמר ל"ניו יורק טיימס" ש"אנחנו יכולים לראות את זה כ'אנחנו צריכים קירות ים' ואנחנו יכולים לראות את זה כ'אנחנו צריכים לבחון מחדש את הגישה שלנו בכל האמור לבטיחות, לביטחון הכלכלי ולשוויון הכלכלי". שיקומה של ניו יורק לאחר סנדי היה פרויקט משותף לעיר, למדינה ולממשל הפדרלי. כמעט כל תקציבו הגיע מהקצבה פדרלית בסך 60 מיליארד דולר מאת הקונגרס, אשר התחלקה בין סוכנויות מדיניות ועירוניות שונות. תגובתו של הממשל הפדרלי להוריקן סנדי זכתה לשבחים, אבל שיקום לאחר סופה יחידה אינו דומה לבנייה מחודשת של העיר לטווח הרחוק. ובכל הנוגע לעניין זה לא זכתה העיר לסיוע משמעותי מוושינגטון הבירה - קל וחומר שלא מאלבני, בירת מדינת ניו יורק. לאחר סנדי, הורה אנדרו קואמו, מושל מדינת ניו יורק, על מחקר נרחב שילמד כיצד לסייע למדינת ניו יורק להתמודד עם שינויי האקלים - אך לאחר שהמחקר הושלם, הוא בקושי אזכר אותו. כמה מן הפרויקטים הקרובים ללבו בעת האחרונה, כמו למשל הצעה לשיפוץ בהיקף 4 מיליארד דולר של נמל התעופה לה גוארדיה, הנמצא באזור בסכנת הצפה, פשוט אינם הגיוניים בעולם אשר פני הים עולים בו במהירות. בהתחשב במעמדו הנוכח-נעדר של המושל, מנהיגותו של דה בלאזיו מקבלת משנה חשיבות. נפגשנו ביום כדור הארץ, זמן קצר לאחר הנאום הקצר שנשא באו"ם לרגל החתימה על הסכם האקלים בפריז. הוא חלק שבחים רבים ומוצדקים להישגיה של ניו יורק בנוגע לשיפור יעילות הבנייה ולרכישת יותר חשמל ממקורות מתחדשים, כמו גם בנוגע למהלכים אחרים להקטנת פליטות הפחמן הדו-חמצני. דה בלאזיו ראוי גם לקרדיט על מאמציו להפחית את טביעת הרגל הפחמנית של ניו יורק, והוא מרבה לדבר בצורה משכנעת על השלכותיו של שינוי האקלים מבחינת העניים ומעמד העובדים, ובכל זאת תהיתי אם ייתכן שהגיע הזמן להקדיש גם מחשבה אסטרטגית להישרדותה של העיר בטווח הארוך. האם לא הגיע הזמן לחשוב על העברת התשתית החיונית של העיר לאזורים גבוהים יותר? האם הגיע הזמן לשקול להעביר בני אדם מן האזורים הנמוכים? דה בלאזיו לא שמח בשאלות שלי, והעדיף להתמקד באתגרי האקלים הנכונים לעיר היום ומחר. "הדרך הפשוטה לחשוב על זה היא שעכשיו ממש אנחנו צריכים לנקוט אמצעים מיידיים שיגנו עלינו מפני סוג הסערות שעשויות להכות בנו", הוא השיב. "אחר כך הכוונה היא להמשיך, לבנות הלאה ולנסות להישאר כמה צעדים לפני מה שצפוי להיות בעיה שתלך ותחריף. ואז, אם נעשה את העבודה כמו שצריך, תגיע נקודת ההיפוך. מבחינתי, מדובר באבן על אבן על אבן, פשוטו כמשמעו. משלימים את השלב הזה, ומיד מתחילים בשלב הבא. זה צריך להישאר בראש סדר העדיפויות הממשלתי עד שנבנה עולם שונה מאוד". אני תוהה אם הגישה הזו תפעל מהר די הצורך. כשאתה מסתכל על מפות שיטפון שחוזות עלייה של 150 או 180 סנטימטר, שאלתי, מדובר בתרחיש די אפוקליפטי מבחינת ניו יורק, לא? "כן. בסוף המאה. זה נכון". זה לא עוד הרבה זמן. "זה כן". הנכדים שלך עדיין יהיו פה. "כן, אבל בתור סוגיה של מדיניות ציבורית, אם נדבר על 75 או 80 או יותר שנים קדימה, אני חושב שמאוד-מאוד אחראי לומר, 'אוקיי, בואו נטפל קודם כול בצרכים של האנשים שנמצאים פה עכשיו', וזה נוגע גם ליכולת להתמודד עם אסונות וגם לסוגיות סביבתיות, אבל גם לכלל הצרכים האנושיים. אם לא את זה אנחנו רואים לנגד עינינו, כנראה שאנחנו ממש לא בסדר. לא?". אין מנוס מנסיגה מנוהלת אפשר כמובן לטעון שתפקידו של הממשל אינו רק לטפל בצורכיהם הנוכחיים של האנשים הנוכחיים, אלא גם בצורכיהם של האנשים לעתיד לבוא. כך נעשה בלונדון, לדוגמה, שהמחסום המגן עליה מפני הצפה עובר שיפורים, כדי שיוכל להגן עליה עד שנת 2100, וכן גם בגרמניה, שם הגביהו אזורים שונים מן העיר המבורג ומיגנו אותם מפני שיטפונות ברמה שאמורה לספק הגנה מפני עלייה של 7.5 מטרים בפני המים בשעת סערה. אבל לטוב ולרע, היכולת לחשוב על העתיד הרחוק - ולהיערך אליו - אינה ממאפייניה של אמריקה. קלאוס ג'ייקוב היה הקסנדרה של הוריקן סנדי. ג'ייקוב הוא חוקר במצפה הארץ למונט-דוהרטי באוניברסיטת קולומביה. ב-15 השנים האחרונות, בהיותו חבר בפאנל העירוני לשינוי האקלים, הוא לקח חלק משמעותי בעיצוב תגובתה של ניו יורק לעלייה בגובה פני הים. הוא בן 79, בקולו עדיין ניכר שמץ של מבטא גרמני ויש לו מין ניצוץ בעיניים. שנה לפני סנדי, צוות המחקר שמימנה מדינת ניו יורק, וג'ייקוב עמד בראשו, פרסם הערכה של השפעות "סופה של פעם ב-100 שנה" על תשתית התחבורה של העיר. "הפוליטיקאים חושבים בסדר גודל של מועדי בחירות", הוא אומר. "אנחנו עדיין מאפשרים פיתוח על קו המים, אבל בעוד 50 או 80 שנה יצטערו על זה". ג'ייקוב אמר לכל מי שהיה מוכן לשמוע שהשילוב של עליית פני הים ושל סופה עזה עשוי להמיט חורבן על מערך הרכבות והרכבת התחתית העירונית, להציף מנהרות ולהטביע ציוד מעל פני הקרקע. שנה לאחר מכן, כך בדיוק קרה. הרכבת התחתית הושבתה למשך ימים. מערכת התחבורה המשרתת מיליוני נוסעים לא חזרה לפעולה מלאה אלא כעבור כמה שבועות. הודות לאזהרותיו של ג'ייקוב, בין היתר, העיר סגרה את הרכבת התחתית ופינתה מערכות חשמליות מן המנהרות לפני שהסופה היכתה, ובכך סייעה להגביל את היקף הנזק. ג'ייקוב סבור שעקב אכילס העירוני הוא הרכבת התחתית, שאינה ערוכה להתמודד עם מי מלח שיכולים לאכל מעגלים חשמליים ולפגוע גם בבטון של המנהרות. בתיאוריה ניתן לבנות את המערכת מחדש באופן שלא יאפשר חדירה של מי ים, אבל משלב מסוים ואילך, העלויות נעשות בלתי סבירות. "הכסף הוא העניין", אומר וורד, מנהל רשות הנמלים לשעבר, ומציין שרשות התחבורה המטרופוליטנית, המפעילה את הרכבות התחתיות בניו יורק, נאלצה להוציא 530 מיליון דולר כדי לשדרג את תחנת סאות' פרי במנהטן תחתית לאחר הפגיעה הקשה שספגה ב-11 בספטמבר. לאחר שהוריקן סנדי הפך את התחנה לאקווריום, לא הייתה לרשות ברירה אלא לסגור אותה למשך חודשים ולהשקיע עוד 600 מיליון דולר בתיקונים. כעת הותקנו שם מחסומים ניידים שימנעו את הצפת התחנה בסערה הגדולה הבאה, אבל מערכת הרכבת התחתית עודה פגיעה לנוכח עליית פני הים.
"אנחנו לא חושבים על שינוי האקלים באופן סיסטמטי", אומר מייקל ג'רארד, מנהל המרכז לחוק ושינוי האקלים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה. "אנחנו מתמקדים בסנדי, אבל גם דברים גרועים ממנה יכולים לקרות". בסופו של דבר, יש רק פתרון אמיתי אחד לעליית פני הים: מעבר לאזורים גבוהים יותר. בעתיד הקרוב, אחד הכוחות המרכזיים שידחפו לכיוון של "נסיגה מנוהלת" (כפי שנוהגים לכנות זאת בעגה המקצועית של קובעי המדיניות) הוא העלייה במחירי הביטוח נגד הצפות. "כשאנשים יידרשו לשלם יותר ולשאת בעצמם בעלויות של הסיכון, גם ההחלטות שהם יקבלו בנוגע למקום המגורים שלהם ישתנו", אומר אלכס קפלן, סגן נשיא בכיר בחברת ביטוח המשנה העולמית סוויס רה. "נצטרך ניו דיל חדש" מדינת ניו יורק כבר בוחנת בשטח אפשרות לרכישת נכסים וולונטרית באזורי סיכון. ההיגיון פשוט: בטווח הארוך, זול יותר לקנות מאנשים את הבתים שלהם מאשר לשלם להם שוב ושוב על בנייתם של הבתים האלה מחדש לאחר סערה (יתר על כן, גם האנשים עצמם יוצאים כך מכלל סכנה). אחרי סנדי, ניו יורק הסכימה לרכוש כ-300 בתים באוקווד ביץ', אזור נמוך של סטטן איילנד, שנפגע קשות בסערה. אולם למותר לציין שכדי לרכוש בתי מגורים ועסקים במנהטן תחתית, יידרשו מאות מיליארדי דולרים. כמה מתכננים עירוניים דנו באפשרות אחרת: להציע הטבות מס והטבות כלכליות אחרות כדי לעודד תושבים ועסקים לעבור לאזורים גבוהים יותר. האם ייתכן שחלקים של מנהטן תחתית יתרוקנו מיושביהם האנושיים ויוחזרו לטבע? "הבניינים נבנו", אומר קארל אורף, מנהל התוכנית לתכנון עירוני בבית הספר לתארים מתקדמים באדריכלות, תכנון ושימור באוניברסיטת קולומביה. "אפשר גם לפרק אותם". סביר יותר שהחומות ילכו ויתגבהו עם עליית הימים. ברוכים הבאים למצודת ניו יורק. "מבחינת ניו יורק, זו רק תחילת הסיפור", אומר אובינק, השליח מהולנד. "העיר תידרש להתמודד עם עליית פני הים במשך עשרות ואפילו מאות שנים". ואם העיר מבקשת לשרוד, חומות לא יספיקו - תידרש גם מחשבה מחודשת על היחסים בין העיר לבין האנשים שמתגוררים בה. אם תפקידה המרכזי של הממשלה הוא להבטיח את ביטחונם של תושבי המדינה, מה קורה כשהאנשים מבינים שהביטחון מהם והלאה? ומה תפקידה של הממשלה בהרחקה של אנשים מאזורים מועדים לסכנה? כיצד תפצה הממשלה אנשים שנכסיהם שקעו מתחת לפני המים? "יהיה צורך לחשוב מחדש על החוזה החברתי באמריקה", אומר האדריכל ההולנדי אדריאן גוזה, שמשווה את עליית פני הים לאסונות רחבי היקף אחרים שהניעו שינויים ותהפוכות היסטוריים. "נצטרך ניו דיל חדש". בניגוד למיאמי או לבנגלדש, שעצם קיומן נמצא בסכנה, לניו יורק יש מספיק כסף ומספיק אזורים גבוהים כדי לצלוח את המאה הקרובה. השאלה היא איזו מין עיר היא תהיה: מקום בטוח, שוקק, עתיר אמנות ומסחר, מקור של השראה לעולם? "ניו יורק תמיד הגדירה מה זאת עיר ומה היא יכולה להיות", אומר גאי נורדנסון, מרצה להנדסה מבנית ואדריכלות באוניברסיטת פרינסטון. כעת עשויה ניו יורק להגדיר עבורנו מהי הישרדות אורבנית בעתיד שבו עתידים פני הים לעלות במהירות. "אני מסתכל בסדר גודל של 100 שנה", מסכם גוזה. "אולי 240 או 270 סנטימטרים עלייה בגובה פני הים, ואנחנו יכולים להתמודד עם זה. אבל יבוא הרגע ובו כבר לא משנה מה נעשה - אפילו עיר עשירה כמו ניו יורק לא תוכל לעשות כלום כדי להגן על עצמה. מתי יגיע הרגע הזה? אני לא יודע. אבל הוא יגיע. מה שאימא טבע מזהירה אותנו מעכשיו הוא שהשליטה כבר לא בידיים שלנו". |
בעוד 14 שנה, יהיה בעולם חם מכדי לעבוד
דו"ח של האו"ם מזהיר כי התחממות האקלים תעלה לכלכלה העולמית יותר מ-2 טריליון דולר עד 2030 ותקשה על העבודה באזורים חמים ועניים במיוחדבלומברג, 19/07/2016העליה בטמפרטורות כתוצאה מהתחממות האקלים תעלה לכלכלה העולמית יותר מ-2 טריליון דולר עד שנת 2030, בשל הגבלת שעות העבודה בכמה מהאזורים העניים ביותר בעולם, כך מזהיר דו"ח חדש של האו"ם המבוסס על שורה של מחקרים. 43 מדינות, במיוחד מדינות באסיה כמו סין, אינדונזיה ומלזיה, יחוו האטה כלכלית בשל החום, לדברי טורד קיילסטרום, מנהל בקרן הבריאות והסביבה הבינלאומית בניו זילנד. כתוצאה מכך, התמ"ג של סין יופחת ב-1% ושל אינדונזיה ב-6% עד 2030.  החום הקיצוני בדרום מזרח אסיה יצמצם את שעות העבודה השנתיות ב-15-20%, והנתון הזה עלול לגדול פי שניים עד שנת 2050 עם החרפת התחממות האקלים, לפי המחקר, שפורסם בכתב העת Journal of Public Health לאסיה-פסיפיק. המחקר היה אחד מבין שישה מחקרים שפורסמו על ידי אוניברסיטת האו"ם בקואלה לומפור, ואשר פירטו את ההשפעה של התחממות האקלים על בריאות אוכלוסיית העולם. בין 1980 ל-2012, כ-2.1 מיליון אנשים בכל העולם מתו כתוצאה ישירה מכמעט 21 אלף אסונות טבע כמו שיטפונות, מפולות בוץ וחום קיצוני. האסונות האלה גבו מהעולם מחיר של יותר מ-4 טריליון דולר, סכום השווה לתמ"ג של גרמניה. "כשיש עומס חום, אי אפשר להמשיך באותה אינטנסיביות של עבודה, ואנחנו נראה האטה בקצב העבודה ויותר מנוחה בתעשיות עתירות עבודה", אמר קיילסטרום. "למדינות עשירות יש משאבים פיננסיים להסתגל לשינויי האקלים". ואולם כלכלות הודו וסין צפויות לספוג הפסד של 450 מיליארד דולר בתמ"ג עד שנת 2030, לדברי קיילסטרום. ניתן יהיה להפחית את ההשפעה הזו באמצעות שינוי בשעות העבודה והאופן שבו מפעלים נבנים כדי שצינונם יצריך פחות אנרגיה. עומס החום יגביל במיוחד משרות בשכר נמוך שמצריכות כישורים נמוכים, כמו חקלאות וייצור, וזה עלול להרחיב את הפערים בין עשירים לעניים. הצורך במיזוג אוויר במשרדים, קניונים ובתים צפוי לזנק עם עליית הטמפרטורות, מה שיגביר את העומס על רשתות החשמל. עיר בסדר גודל של בנגקוק עשויה לדרוש כ-2 ג'יגה וואט של חשמל עבור כל מעלה נוספת, לפי הדו"ח. יותר מ-190
מדינות הסכימו בפריז בדצמבר לנקוט צעדים לכיוון הגבלת ההתחממות הגלובלית
להרבה פחות מ-2 מעלות צלסיוס ביחס לתקופה שלפני המהפכה התעשייתית. כדי
שההסכם בפריז ייכנס לתוקף, לפחות 55 מדינות המייצגות 55% מגזי החממה
שנפלטים חייבות לאשר את ההסכם עד 2020. בכירים באו"ם צופים כי ההסכם ייכנס
לתוקף השנה. |
The Past 30 Years Have Seen A 10-Fold Increase In The Cost Of Disasters. That’s Going To Get Worse.
CREDIT: AP Photo/Eranga Jayawardena Sri Lankans wade through a road submerged in flood waters in Colombo, Sri Lanka, Tuesday, May 17, 2016. The Disaster Management Center said that 114 homes have been destroyed and more than 137,000 people have been evacuated to safe locations as heavy rains continue. So much for renewable energy ruining the economy. By 2050 there will be $158 trillion in assets at risk from flooding alone — not to mention 1.3 billion people at risk — driven largely by climate change and urbanization. This is according to a new World Bank report, which finds that damages from disasters have been on the rise for decades and will keep getting worse. “When people assess risk in the majority of cases today, what they are looking at is a snapshot in time,” said Alanna Simpson, head of the Global Facility for Disaster Reduction and Recovery’s Innovation Lab and an author of the report. “They need to know how the risk might change in the future.” The report was released at the 2016 Understanding Risk Forum, happening now in Venice, Italy, as part of a broader call to mitigate risk in development. “Unless we change our approach to future planning for cities and coastal areas that takes into account potential disasters, we run the real risk of locking in decisions that will lead to drastic increases in future losses,” John Roome, the World Bank Group’s senior director for climate change, said in a statement. “With climate change and rising numbers of people in urban areas rapidly driving up future risks, there’s a real danger the world is woefully unprepared for what lies ahead.” In the United States, up to 31 million people already live in areas that would be inundated in a future that does not curb currently expected sea level rise. The report comes as floods and landslides have killed at least eight people and displaced thousands in Colombo, Sri Lanka. The report does not shy away from acknowledging the role that climate change plays in the safety of global communities. “Changes in hazard are driven by climate change, which raises sea levels, changes the intensity of the strongest storms and the frequency with which they occur, increases extreme temperatures, and alters patterns of precipitation,” it points out. On a positive note, the World Bank has seen a trend of countries and partners choosing to focus on preparedness. Simpson's group recently launched ThinkHazard.org, an open-source tool for risk mitigation. Planners and builders can put their location into the website and see what types of disaster they need to consider. "Most countries now see the value in preparedness and risk reduction as opposed to response," Simpson said. "Some of them are expensive decisions and hard decisions, but some are quite easy." In the 30 years between 1976–1985 and 2005–2014, damage from disasters has increased tenfold, now costing more than $140 billion annually (averaged over the 10-year span). Meanwhile, the number of people affected has gone from 60 million a year to more than 170 million. According to another report released at the risk conference, in the past two decades, extreme weather events have affected more than four billion people -- killing more than 600,000 and causing $1.9 trillion in economic losses. But changes in population and responsible development are critical, as well. For instance, risks presented by earthquakes in Kathmandu are expected to double by 2045 due to informal building expansion. "The risk that we see in 50 years is being built now," Simpson said. "We can wait 50 years and leave a world that is quite different for our children and grandchildren, or we can act now." Source: thinkprogress.org |
The Link Between Armed Conflict And Climate Change Just Got A Bit Stronger
CREDIT: AP Photo/Karel Navarro Army soldiers march during the 10th anniversary ceremony of the 1997 Japan Embassy hostage liberation in Lima, Sunday, April 22, 2007. In a violent end to a four-month hostage crisis, Peruvian forces stormed the Japanese ambassador's mansion in Lima on April 22,1997 freeing 72 captives of the rebel group Tupac Amaru Revolutionary Movement, one of two major rebel groups that operated in Peru for some two decades. When one of the strongest El Niños ever recorded hit the South American country of Peru in 1982, the abnormal warming it brought to the Pacific Ocean was a catastrophic blow to the already economically fragile nation. The fishing industry quickly suffered massive losses as the anchovy harvest collapsed and the sardines suddenly migrated south into Chilean waters. Heavy rains and flooding crippled agriculture and infrastructure in the north. Crops in the south and the highland were battered, too, with a drought that for some areas seemed to be the continuation of a short but intense dry spell that had ended just two years before. By 1983 the country was an economic and violent mess. It had lost more than 10 percent of its gross domestic product in a matter of months. Inflation was rampant. Poverty was widespread but particularly overwhelming for the indigenous population, and the Shining Path, a terrorist insurgency that went on to kill more than 70,000 until its demise in the mid-1990s, was ramping up deadly coordinated attacks. “The hemisphere is facing an unprecedented threat,” said then-President Fernando Belaunde Terry during his annual address to Congress. “This is not an open war over boundaries, but a criminal attack; a cowardly infiltration conducted from a remote and unknown location.” 
People carry coffins containing the remains of people whose bodies were excavated, to a church in Cuzco, Peru, Tuesday, Feb. 19, 2013. CREDIT: AP Photo/Martin Mejia Social scientists have for several decades tried to understand what makes a country experience conflict, with poverty, income inequality, weak governance, and ethnic animosity making up the long list of compounding factors at play. As human-caused climate change brings a rise in extreme weather events, scientists have now increasingly looked into the climate as another significant driver of conflict. On Monday, a study from the Potsdam Institute for Climate Impact Research reported that climate disasters increase the likelihood of armed conflict outbreaks in highly ethnically divided societies, though researchers didn’t find a direct triggering effect. “There is something going on which is just not clear cut,” said lead author Carl-Friedrich Schleussner, in an interview with ThinkProgress. He added the idea is that climate disasters contributed to the turmoil that eventually led to a conflict outbreak. “There is a risk enhancement due to these natural disasters.” Published in the National Academy of Science, the study used a method of statistical analysis that scientists at times employ to evaluate neuronal spike triggers. Researchers applied this so-called coincidence analysis on some 240 conflict outbreaks, along with 18,000 climate disasters that included droughts, floods, frosts, heat waves, and wildfires from 1980 through 2010 extrapolated from two different datasets. According to the study, some 23 percent of conflicts in the 50 most highly ethnically fractionalized countries coincided with climate calamities occurring in the same month. When different types of disasters were treated separately, they found that 9 percent of conflict outbreaks worldwide coincided with droughts or heat waves within the same month. Several countries in sub-Saharan Africa, Central Asia, and parts of South America seem to be the most at risk, said Schleussner, noting these are countries already more vulnerable to climate change. Indeed, in a warming world, countries near the already-hot tropics disproportionately suffer from the increasing heat, in part because they are closer to biophysical thresholds, according to studies. Countries south of the Equator tend to be poorer, too, and lack resources to swiftly adapt to food insecurity or respond to climate disasters. For their part, northern countries like the United States and European nations are much more politically stable and resilient to climate emergencies. However, they are also facing the many challenges climate change poses, including rising seas and loss of land productivity. "I think the paper does provide additional evidence that climate-related events are associated with increases in conflict, and is consistent with a growing body of evidence on the climate-conflict link," said Marshall Burke, assistant professor in Stanford's Department of Earth System Science, in an email to ThinkProgress. But Burke, who was not part of the study, said the study lacks evidence that ethnic fractionalization is a mediating influence, partly because the authors found evidence that other factors are likely important. "I think their results are better interpreted as additional evidence that climatic changes matter for conflict, than as evidence on the particular factors that mediate this relationship." Burke was not alone in questioning the evidence behind ethnic diversity. Cullen Hendrix, who directs the Environment, Food and Conflict Lab at the University of Denver, said the research design was "somewhat problematic." In an email to ThinkProgress, Hendrix said most highly ethnically fractionalized countries are poor, highly agriculturally dependent, and characterized by comparatively weak governments. "There are plenty of reasons to believe that such societies and governments would be more susceptible to climate-related shocks and conflict, but I didn’t see any attempt to address these potential confounds. This is incredibly important from a policy perspective." 
Last Zimaniwa feels the broken ground at a spot which is usually a reliable water source in the village of Chivi , Zimbabwe. The United States on Monday announced $127 million in aid for southern African countries where the worst drought in decades is affecting millions of people. CREDIT: AP Photo/Tsvangirayi Mukwazhi, If poverty and agricultural dependence drive the relationship between climate shocks and conflict instead of ethnicity, organizations or governments may approach solving the problem through different channels, Hendrix said. "I don’t see this [study] as iron-clad evidence that ethnic diversity, rather than things that co-occur with it, mediates the climate shock-conflict relationship." The link between climate disasters — let alone climate change — and conflict is highly complex, researchers reached said. That is a function of the many variables that may push a person, a neighborhood, or a town to support an insurgency, or for one country to attack a neighboring country. There may be convoluted politics and historical grievances, as well as other socioeconomic variables that are difficult to isolate to reach a clear cause and effect. Even the concept of ethnic fractionalization is daunting to measure as social scientists come up with more sophisticated ways of figuring out how fractionalized a country is. (For this study researchers followed pre-established definitions and state of the art data sets). Such complexity has in turn long inspired a debate on whether climatic factors are too simplistic to include in the mix of components that social scientists have discussed over the years to explain war, insurgency, or terrorism. Another major worry is that blaming conflict on climate depoliticises the problem, and may even provide a scapegoat to failed approaches. Meanwhile the evidence is for some mounting. In 2014, Stanford's Marshall Burke examined dozens of studies and found that changes in drought, rainfall patterns, and temperature all increase violence in individuals and larger groups. Moreover, studies have found that human-caused climate change is a major security risk that can precipitate conflict. Even the Department of Defense has expressed their views on this topic. After a report published last year, the agency called climate change a security risk because "it degrades living conditions, human security and the ability of governments to meet the basic needs of their populations." Many most recently pointed to Syria as a telling example. There, a drought hurt the livelihood of some 800,000 people shortly before the civil war erupted some five years ago, according to United Nations data. In addition, megadroughts in the Middle East from 2006 through 2010 have been blamed for the poverty and political instability that the self-proclaimed Islamic State exploited for gains in Iraq and Syria. Other researchers have found droughts and competition over land and water precluded militarized cattle raiding in Kenya. "You can find cases and studies for both arguments," said Juergen Scheffran, a professor at the University of Hamburg and an expert in security risks and climate change. "New publications and methodologies can contribute to better understand the puzzle of the climate-conflict relationship, but should not be seen as deciding or winning the controversy in one or the other direction," said Scheffran, a pioneer on this topic who was involved with the study's peer review process. But though most scientists reached said the relationship between climate and conflict remains poorly understood, the notion of a meaningful connection seems concrete for the growing number of researchers and agencies now exploring the link between environment, security, conflict, and violence. "I am pretty convinced there is a relationship between climatic shocks and conflict, but I am not convinced the relationship is the same regarding all types of conflict and at all scales," said Hendrix, whose work suggests that climate shocks are more strongly correlated with conflict in poorer and more agricultural societies. "There’s a lot of nuance that unfortunately doesn’t make it into the headlines." Source: thinkprogress.org השינויים האקלימים עוד לא הרגו אותנו - אבל בקרוב בני האדם יעשו את זה מחקר חדש מנסה למצוא קשר בין שינויי האקלים בעולם לבין מלחמות במזרח התיכון. החדשות הטובות: זה עוד לא ממש קרה. החדשות הרעות: זה יקרה בקרוב מאוד בלומברג, 26/7/2016 השאלה היא לא אם השינויים האקלימיים יהרגו אותו, אלא מתי יתחילו השינויים האקלימיים לגרום לנו להרוג זה את זה. כמעט 25% מהעימותים הצבאיים המדינות מפולגות מבחינה אתנית התרחשו סמוך לזמנים של אסונות אקלימיים. זו המסקנה העיקרית החדשה של מחקר חדש שמוסיף נתונים חדשים לדיון שמתעורר בשנים האחרונות: האם קיימות ראיות שקושרות מלחמות ומהומות אזרחיות לשינויים האקלימיים? ממצא נוסף קושר באופן ישיר בין השאלה הזו למצרכים הבסיסיים של מים ומזון. במהלך שלושת העשורים שהסתיימו ב-2010, 9% מהמלחמות התרחשו לאחר גלי חום או בצורות. מלחמות דורשות בדרך כלל צירוף של כמה נסיבות מורכבות עם השפעות ארוכות וקצרות טווח. שינויים אקלימיים קיצוניים עשויים להיות חלק מהגורמים. מלחמת האזרחים בסוריה פרצה על רקע הבצורת הקשה ביותר באזור זה 900 שנה, אף שהשפעות האביב הערבי היו אלה שעוררו מלכתחילה את האירועים. תוהו ובואו מטאורולוגי עשוי לגרום לקריסה הכלכלית של ונצואלה להיות חמורה עוד יותר, אבל סביר להניח שהעודף בהיצע הנפט והבלאגן הפוליטי ישחקו תפקידים גדולים יותר. כבר ב-2007 קשר מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון בין שינויים אקלימיים למלחמה בדארפור שבה נהרגו מאות אלפי אנשים. המחקר החדש, שנערך בעיקר על ידי חוקרים מגרמניה, תומך בהנחה ההגיונית הרווחת שלפיה קטסטרופות אקלימיות יתרמו, לכל הפחות, לחוסר היציבות באזורים שבהם השכנים כבר עומדים בהיכון לפגיעה אלה באלה. החוקרים לא מציינים קשר ישיר בין מזג האוויר למלחמות, לפחות עוד לא. במסגרת המחקר הם בחנו תיעוד רשומות של מזג אוויר ושל מלחמות, וההתאמה שנמצאה היא הרבה יותר גבוהה במדינות שבהן קיים מתח גזעי רב, לעומת מדינות עם פחות מתח. שילוב בין מתיחות אתנית לאסונות טבע היו מתכון בטוח יותר לעימותים לעומת השילוב בין אסונות טבע לבין עוני או אי-שוויון חברתי, או אפילו באזורים שבהם היתה בעבר נטייה לסכסוכים. "על אף שאנחנו לא מדווחים על ראיות שלפיהן אסונות שקשורים לשינויי אקלים גרמו באופן ישיר לחיכוכים חמושים", נכתב במאמר שפורסם בהוצאת האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב. "נראה כי יכולת ההרס של אירועים כאלה משחקת תפקיד משמעותי יותר בחברות מפורדות על רקע אתני באופן טרגי במיוחד. המחברים התייחסו לקונפליקטים שאירעו באחרונה והתייחסו גם לאירועים אקלימיים שונים בסוריה, סומליה, אפגניסטאן ובאופן כללי יותר לצפון אפריקה ולמזרח התיכון. לשינויים אקלימיים יש "פוטנציאל להדגיש מתחים חברתיים ולחצים קיימים ולכן לתרום לחוסר היציבות בחלק מהאזורים הכי מועדים לפורענות בעולם", נכתב. כתבות קשורות: פליטי האקלים של סוריה הקשר בין אסון אקלימי לטרור - האקלים שהצמיח את דעאש כנס סביבה ובטחון: מיליוני צמאים הם איום אסטרטגי לא פחות מטילים הבעיה הביטחונית האמיתית: שינויי האקלים משבר המים בתימן עם גלי החום, יבוא גם גל הפליטים Water Security: Drought Called a Factor in Syria’s Uprising NASA study shows worst drought in 900 years may be behind Middle East upheaval Climate Change Seen as Top Global Threat Climate Change And Rising Violence Are Linked, According To 55 Scientific Studies NASA Bombshell: Global Groundwater Crisis Threatens Our Food Supplies And Our Security Years of Living Dangerously Episode 1 Global Warming: Causes, Effects, A Call for Action Student Final Projects: Turn Down the Heat: Why a 4°C Warmer World Must be Avoided אל גור צירף נציגים מ-75 מדינות ל-Climate Reality Leadership Corps |
15 שנים מהיום: גובה פני הים במנהטן יעלה ב-30 ס"מ
ומה עד סוף המאה? התחזית השמרנית מדברת על עלייה של למעלה משני מטרים במפלס, וזה עוד לפני שדיברנו על הסופות הקטלניות ? מה צפוי לניו יורק בעידן ההתחממות הגלובלית?
ניו יורק, מנהטן תחתית, מימין נהר ההדסון ומשמאל האיסט ריבר / צילום: רויטרס ניו יורק. יום אביב בהיר. אור השמש מפזז על האיסט ריבר ואדומי החזה שורקים נעימות מחזמר מברודווי. אני צועד לאורך קיר הים בלואואר איסט סייד של מנהטן יחד עם דניאל זרילי, ראש המשרד הניו יורקי לשיקום ולמוכנות סביבתית - ובמילים אחרות: האיש שאחראי להכין את המטרופולין העצום הזה לעשורים של סופות ושל עליית פני הים. זרילי הוא כנראה האדם היחיד בעולם שיודע בדיוק איזו קטסטרופה עלולה להתרגש על העיר נוכח ההתחממות הגלובלית. לאור זאת, לא מפתיע לגלות שבמקום להתמוגג ממזג האוויר המקסים, זרילי מצביע על האיסט ריבר, שמימיו נושקים בתמימות לקיר הים שתחתינו, שני מטרים גובהו. "בזמן הוריקן סנדי", הוא אומר בארשת מבשרת רעות, "הגלים עלו לגובה 270 סנטימטר מעל שיא הגאות. זה אומר שהיינו עומדים עכשיו ב-130 סנטימטר של מים". הוריקן סנדי, שהיכה בניו יורק באוקטובר 2012, הציף יותר מ-88 אלף בניינים וגרם למותם של 43 בני אדם, היה אירוע מכונן. הוא חשף עד כמה פגיעה ניו יורק במקרה של סופה עזה, ויותר מזה - הראה מה צפוי לעיר במאה הבאה, שבה צפויים פני הים לעלות 170 סנטימטר, 210 סנטימטר או אפילו יותר ולגרום להצפות דומות (אם לא גרועות אף יותר) בתדירות גוברת והולכת. "מדע האקלים הולך ומשתפר, והתחזיות לגבי עוצמת הסופות ועליית פני הים נעשות יותר ויותר מטרידות", אומר כריס וורד, לשעבר מנהל רשות הנמלים של ניו יורק ושל ניו ג'רזי, הסוכנות האחראית על שדות תעופה, מנהרות ותשתיות תחבורה אחרות. "בסופו של דבר, מתעוררת שאלה לגבי עצם קיומה של העיר. המים באים - וההשלכות ארוכות הטווח גדולות במידה שקשה לתאר". ואכן, כמות הנדל"ן הניו יורקי שנמצא בסכנה, גדולה במידה שקשה לתפוס: 71,500 בניינים בשווי כולל של יותר מ-100 מיליארד דולר ניצבים כיום באזורים הנמצאים בסכנת הצפה, ואלפי מבנים נוספים יתווספו עליהם עם כל עלייה של 30 סנטימטרים בגובה פני הים. יתר על כן, על קו המים של ניו יורק פועלים מבנים תעשייתיים רבים, המציבים חומרים רעילים וקהילות עניות בקרבה רבה אלה לאלה. יש בה גם הרבה תשתית תת-קרקעית - רכבת תחתית, מנהרות, מערכות חשמל. ואם לא די בכך, השינויים בדינמיקת האוקיינוס, כמו גם העובדה שהקרקע שמתחת לעיר שוקעת במסגרת תנועתה של היבשת מאז עידן הקרח האחרון, גורמים לכך שקצב התגבהותם של הימים בניו יורק מהיר ב-50% מן הממוצע העולמי. פרויקט מנהטן תחתית זרילי, 41, פונה מהנהר ואנחנו פוסעים אל הפארק החוצץ בינו לבין הלואואר איסט סייד. "אחת המטרות שלנו היא לא רק להגן על העיר, אלא גם לשפר אותה", הוא מסביר. אם הכול יתנהל כשורה, בשנה הבאה תחנוך העיר את "פרויקט המוכנות החופית של האיסט סייד" - דייק עשוי פלדה ובטון שיתנשא לגובה שלושה מטרים ויוקם לאורך שלושה קילומטרים ויותר לצד הנהר. זה יהיה החלק הראשון במערכת מחסומים גדולה, המכונה "The Big U", שאולי תקיף בסופו של דבר את כל חלקה התחתון של מנהטן. זרילי ביקש להדגיש שעל הדייק יהיו במקומות רבים דשא, עצים, ספסלים ושבילי אופניים. זו תהיה המקבילה המזרחית של ה"היי-ליין" במערב העיר: מסילת הרכבת המוגבהת שהוסבה לפארק אורבני. יש תוכניות להקמת חומות אחרות ומחסומים אחרים, לרבות מעברו האחר של נהר ההדסון, אבל אין ספק שהפרויקט ב"מנהטן תחתית" הוא גולת הכותרת. גם משום שהעיר עשויה להוציא על הקמתו כ-3 מיליארד דולר, ובעיקר משום שמנהטן תחתית היא האזור הנדל"ני היוקרתי ביותר על כדור הארץ - ואם ניו יורק לא תוכל להגן עליו, היא תהיה בבעיה רצינית. כאב לשלושה ילדים קטנים, זרילי מודע היטב לכך שעתידה של החשובה בערי אמריקה עלול להיות מר. אני שואל אותו האם הוא יכול לדמיין את סופה של ניו יורק? "בהחלט צפויים לנו אתגרים בהמשך", הוא משיב, "אבל אתה לא יכול לתת לפחד לשתק אותך. צריך לעבוד צעד-צעד ולעשות עכשיו מה שאתה יכול לעשות עכשיו". הוא מעדיף לא לדבר על חומות ומחסומים, הן משום שהדיון בהם עלול להאפיל על אמצעים אחרים ודמוקרטיים יותר שהעיר נוקטת בשאיפתה להיות עמידה ואיתנה יותר (כמו למשל לדרוש מבניינים להגביה תשתיות חיוניות), והן משום שהקמת חומות היא עניין רגיש מבחינה פוליטית. אי-אפשר להקיף בחומה עיר שלמה, עם קו חוף שנמתח לאורך כ-840 קילומטר. ואם כך, איך מחליטים מי יגור מאחורי החומה ומי לא? "צריך להתחיל איפשהו", אומר זרילי, "אז מתחילים במקומות שיצמיחו את מרב התועלת למרב האנשים".
זרילי סבור שאסור לבזבז אף רגע. עד סביבות 2030, המים בנמל ניו יורק עשויים להיות גבוהים בכ-30 סנטימטר מגובהם הנוכחי. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל האמת היא שניו יורק לא חייבת להפוך לאטלנטיס כדי להיפגע אנושות. די בעלייה של 30 עד 50 סנטימטר כדי להפוך את רחובות העיר לבלתי עבירים בשעת הגאות. מחירו של ביטוח מפני הצפות ירקיע שחקים, ואילו מחירי הבתים בשכונות בסכנה יצנחו. ואז, כמו תמיד, תבוא גם סופה גדולה. אולי זה יקרה השנה, אולי ב-2018 ואולי ב-2029. אולי היא תהיה עוצמתית מסנדי ואולי חלשה ממנה. אבל אם ניקח כמקרה מבחן עלייה של 30 או 50 סנטימטר בגובה פני הים, ונוסיף עליהם עוד 4 מטרים של מים בשעת סערה, נהיה בבעיה רצינית. אדרבה, אם סופה כזו תכה בעיר לפני השלמת הפרויקט סביב מנהטן תחתית. המים יציפו את הרחובות, את המרתפים, את המכוניות, את תשתיות החשמל ואת מנהרות הרכבת התחתית. תושבי ניו יורק יגלו שגם אחרי 60 מיליארד הדולרים שהושקעו באזור לשם שיקום נזקי הוריקן סנדי, התשתית העירונית נותרה פגיעה ביותר. לא קשה לתאר מה יקרה במקרה כזה: עסקים שלא צריכים להישאר במנהטן תחתית - קרנות גידור, בנקים, פירמות עורכי דין - יעברו למרכז העיר או לפרברי ניו ג'רזי. המנוע הכלכלי של העיר יתחיל לקרטע. דמי השכירות ומחירי הנדל"ן יצנחו. בסיס המס העירוני ייפול איתם. בעלי אמצעים ברחבי העיר יעברו להתגורר במקומות גבוהים יותר. העניים יישארו מאחור, בביצות המזוהמות של הבניינים הנטושים על שפת המים. 10% מהתוצר האמריקאי ניו יורק היא כמובן גולת הכותרת. כמעט כל עיר חוף אחרת בעולם עלולה להיפגע מעליית פני הים, אבל בניו יורק מונח יותר על הכף. במונחים כלכליים גרידא, האזור המטרופוליטני של ניו יורק אחראי על כמעט 10% מהתוצר האמריקאי, לצד העובדה כי מדובר במוקד הפעילות הפיננסית הגדול בעולם. את ערכה הסימבולי של העיר קשה לכמת. 8.5 מיליון איש מתגוררים בה ועוד מיליונים קשורים אליה בקשרי עבודה, בקשרי משפחה או בכוח החלום להגיע אליה ולהצליח בגדול. "כדי להתמודד עם שינויי האקלים, אנחנו צריכים השראה", אומר הנק אובינק, שליח מיוחד לענייני מים בינלאומיים מהולנד, שהיה מעורב בתהליך שיקומה של ניו יורק אחרי סנדי. "ניו יורק סיטי היא לב העולם המפותח. אם היא תעשה דברים כמו שצריך, היא תוכל לספק השראה גם למקומות אחרים". ואכן, בעולם שבו פני הים הולכים ועולים, ניו יורק כבר מוכנה יותר מאשר רוב ערי החוף. יש בעיר שכל, כסף ותעוזה וניכר שהיא לא מתכוונת להיכנע ללא קרב. כל מי שראה את הסלעים המיתמרים מן הקרקע בסנטרל פארק יודע שחלק ניכר ממנהטן בנוי על צפחה בת חצי מיליארד שנה, שאינה חדירה למי ים. יש בה אזורים גבוהים למכביר, ולא רק במנהטן עילית, אלא גם לאורך הרכס החוצה את קווינס ואת ברוקלין. ועדיין, מבחינות רבות אחרות, העיר פגיעה להפתיע. קודם כול משום שהיא שוכנת על שפך הנהר. ההדסון, הזורם לאורך הווסט סייד, זקוק למוצא. וכך, בניגוד לערי נמל כמו קופנהגן, אי-אפשר פשוט לסכור את ניו יורק מפני המים המתגבהים. שנית, משום שיש בברוקלין, בקווינס וחשוב מכול - במנהטן תחתית, אזורים נמוכים שהוגדלו מלאכותית (אם נשווה את מפת הנזק שגרם הוריקן סנדי ב-2012 למפה של מנהטן משנת 1650, נראה שהן תואמות להפתיע - כמעט כל הנזק אירע באזורים שהוגדלו באמצעות שפוכת).
ייתכן שהקהילה הבינלאומית תתגייס בעשור הקרוב ותצמצם משמעותית את פליטות הפחמן, דבר שיוכל לסייע להאט את קצב עליית הימים. אבל האמת היא שאלא אם תצא אל הפועל תוכנית גיאו-הנדסית רדיקלית כלשהי, שתצנן את כדור הארץ בזמן הקרוב ממש, האנושות כבר חיממה את האטמוספירה די הצורך להבטיח שפני הים יעלו, ואף ימשיכו לעלות במשך זמן רב בעתיד. מחקרים עדכניים מלמדים שגם אם נייצב את פליטות גזי החממה ברמתן הנוכחית, פני הים עדיין צפויים לעלות עד כדי 20 מטר במאות הקרובות ולהישאר גבוהים במשך אלפי שנים. בתרחיש הזה, ניו יורק תהפוך לארכיפלג על החוף; חלקה הגבוה של מנהטן עילית, וכמה חלקים מברוקלין וסטטן איילנד, יהיו מעט מעל קו המים. ואם נדמה לכם שעליית פני הים היא בעיה שממתינה אי-שם בעתיד, החדשות מן האזור הארקטי אינן מעודדות. הטמפרטורות שנרשמו בגרינלנד הקיץ היו הגבוהות ביותר שנרשמו אי-פעם. אילו הייתה רק עשירית מן הקרח בגרינלנד נמסה, היו פני הים ברחבי העולם עולים בכ-60 סנטימטר. הנזק למערב אנטרקטיקה, שכבר ניכר, עשוי להעלות את הימים כדי 3.5 מטרים. עיר מוקפת חומה? אשר לרעיון לבנות חומות סביב ערים, הרי שהוא ישן כמו הערים עצמן. בימי הביניים, חומות נבנו כדי להרחיק צבאות פולשים. כיום בונים אותן כדי להרחיק את אימא טבע. ואם בונים אותן היטב, הן עושות את העבודה. יותר מרבע מהולנד נמצא מתחת לגובה פני הים; ללא חומות, סכרים וסוללות, חלק ניכר ממנה כבר היה לממלכה ימית. ניו אורלינס קיימת כיום רק בזכות סכרי ענק. למעשה, כל עיר חוף בעולם מוגנת באמצעות קירות ים מסוג זה או אחר. אבל קירות כאלה אינם פופולריים כשהיו - אפילו לא בהולנד. "אנחנו מתחילים להבין שאי-אפשר להמשיך לבנות עוד ועוד קירות וחומות", אומר ריכארד יוריסן, מומחה הולנדי להגנה מפני שיטפונות, בשעה שאנחנו נוסעים יחד לאורך אחד הסכרים בהולנד. "לפעמים הם נחוצים, אבל לצד זה אנחנו מבינים שאנו צריכים ללמוד לחיות עם המים. אם לא בונים אותם נכון, קירות וחומות גורמים לא פחות בעיות מאשר הם פותרים". החומה הניו יורקית עתידה להיות חיובית בתכלית. התוכנית להקמתה הייתה אחת ההצעות הזוכות ב-Rebuild by Design, תחרות עם תקציב כולל בסך 930 מיליון דולר במימון מחלקת השיכון והפיתוח האורבני של ארצות הברית, שנוסדה בשאיפה לספק למיטב האדריכלים ומתכנני הערים בעולם השראה לבנות מחדש ניו יורק טובה יותר. בסרטון אנימציה לקידום הפרויקט, הוא מוצג כמרחב ציבורי מלבב: גבעה מדושאת, זרועת פרחים ועצים, מלאה מעין פארקים שאפשר לשחק בהם כדורסל או לטייל בשמש. החלל הריק, המחוספס והבלתי נעים מתחת לכביש FDR היה למקום שילדים משחקים בו פינג-פונג ודוכנים אופנתיים צצים בו בסופי שבוע. הסוללה (שיסודה פלדה ובטון) מגינה על העיר מפני המים, וכמוה גם חומות מכוסות ציורים המשתפלות מטה מן הכביש. הכול עולץ ורב השראה: ביצורים מפני אסון קולוסאלי כאזור נוי אורבני. הבעיה היא שהמחסום הממשי לא בהכרח ייראה כמו זה שבסרטון. כמה מתכננים עירוניים שאיתם שוחחתי מאמינים ששיקולים תקציביים והנדסיים לא יותירו את המאפיינים המלבבים האלה על כנם, כשיגיע הזמן לבנייה ממש. "בסופו של דבר, תהיה שם פשוט חומה ממש גדולה", אומר אדריכל שבחן את הפרויקט בעיון. בעיה ברורה אחרת היא שמחסומים מגינים רק על מי שנמצא מאחוריהם. השלב הראשון של הפרויקט, שיימתח במורד האיסט סייד מרחוב 25 ועד רחוב מונטגומרי, לא רחוק מגשר מנהטן, יגן אמנם על כמה שיכונים ציבוריים גדולים בלואואר איסט סייד, כמו גם על תחנת משנה של רשת החשמל שהוצפה בהוריקן סנדי והחשיכה חלק ניכר ממנהטן. "ברור שהעניין הוא וול סטריט", אומר קלאוס ג'ייקוב, מומחה לאסונות באוניברסיטת קולומביה. זה לא מפתיע, בהינתן חשיבותה של וול סטריט לכלכלה האמריקאית. אולם כמה זמן ייקח עד שרד הוק, שכונה מגוונת כלכלית בברוקלין, שנפגעה גם היא בהוריקן סנדי, תזכה גם היא להגנה? למעשה, אומר אלן בלומבורג, אוקיינוגרף מוערך ממכון סטיבנס לטכנולוגיה בהובוקן, ייתכן שמצבה של רד הוק אף יורע: "המחסום אולי ישאיר את המים מחוץ למנהטן, אבל מבחינת מי שגר בברוקלין זה לא יועיל - ואפילו יחמיר את הבעיה". ולצד כל זה, הגדולה שבבעיות היא כפי הנראה השאננות. סוללות, סכרים ודייקים גורמים לאנשים להרגיש ביטחון גם כשלמעשה אינם בטוחים. כאשר הוריקן קטרינה היכה בניו אורלינס, היו אנשים שלא עזבו את בתיהם משום שהניחו שהסכרים יעמדו בפרץ; ההנחה הזו עלתה בחיי אדם. "מחסומים גורמים לאנשים להיות טיפשים", אומר יוריסן. "הם מאפשרים לך להתעלם מהסיכון שיש בחיים במקומות מסוכנים - אם משהו משתבש, זו עלולה להיות קטסטרופה". היו גם רעיונות אחרים, פחות ברוטליים, להגנה על העיר. צוות שבראשו עמדה סוזנה דרייק - מתכננת ערים ניו יורקית הידועה בעבודה עם נופים טבעיים לצורך הגנה מפני שיטפונות - הציע עוד לפני הוריקן סנדי להחזיר את קו החוף של מנהטן תחתית לדמותו משנת 1650, לספק תשתיות הגנה מפני מים בדמות כספות שיותקנו מתחת למדרכות, להרים ולעצב מחדש את הרחובות כדי לאפשר להם לעמוד במים בשעת שיטפון, וכן לשנות את קו המים של מנהטן תחתית עם בצות מלח ואדמות בוץ שיוכלו לספוג את אנרגיית הגלים. ואולם, מדובר בפרויקטים מורכבים ויקרים, שקשה למכור בתור פתרון מיידי. הם גם דורשים מאנשים להכיר בכך שהעולם משתנה במהירות, ושבעתיד יהיה עליהם לחיות אחרת. הרבה יותר קל לבנות חומה ולשכוח מכל הסיפור; "עד שבאה סופה גדולה ומפילה את החומה", אומרת דרייק. "ואז זה אסון".
"תגיע נקודת ההיפוך" ביל דה בלאזיו, ראש עיריית ניו יורק, אינו ידוע כמנהיג בעל חזון, אלא שבכל הנוגע לשינויי האקלים, דווקא יש לו רקורד מרשים - אף שהנושא כולו נכפה עליו הר כגיגית עקב הוריקן סנדי, שהיכה בעיר בעיצומן של הבחירות לראשות העירייה בשלהי 2012. דה בלאזיו, חבר מועצת העיר לשעבר, עסק בעיקר בסוגיות של חינוך ושל אי-שוויון כלכלי, ואולם, אחרי הוריקן סנדי הוא נכנס לעומק הקורה בכל הנוגע לסכנות שינוי האקלים. לזכותו ייאמר שהבין מיד שההוריקן לא נהג שווה בשווה בכל תושבי העיר. חודש לאחר הסערה אמר ל"ניו יורק טיימס" ש"אנחנו יכולים לראות את זה כ'אנחנו צריכים קירות ים' ואנחנו יכולים לראות את זה כ'אנחנו צריכים לבחון מחדש את הגישה שלנו בכל האמור לבטיחות, לביטחון הכלכלי ולשוויון הכלכלי". שיקומה של ניו יורק לאחר סנדי היה פרויקט משותף לעיר, למדינה ולממשל הפדרלי. כמעט כל תקציבו הגיע מהקצבה פדרלית בסך 60 מיליארד דולר מאת הקונגרס, אשר התחלקה בין סוכנויות מדיניות ועירוניות שונות. תגובתו של הממשל הפדרלי להוריקן סנדי זכתה לשבחים, אבל שיקום לאחר סופה יחידה אינו דומה לבנייה מחודשת של העיר לטווח הרחוק. ובכל הנוגע לעניין זה לא זכתה העיר לסיוע משמעותי מוושינגטון הבירה - קל וחומר שלא מאלבני, בירת מדינת ניו יורק. לאחר סנדי, הורה אנדרו קואמו, מושל מדינת ניו יורק, על מחקר נרחב שילמד כיצד לסייע למדינת ניו יורק להתמודד עם שינויי האקלים - אך לאחר שהמחקר הושלם, הוא בקושי אזכר אותו. כמה מן הפרויקטים הקרובים ללבו בעת האחרונה, כמו למשל הצעה לשיפוץ בהיקף 4 מיליארד דולר של נמל התעופה לה גוארדיה, הנמצא באזור בסכנת הצפה, פשוט אינם הגיוניים בעולם אשר פני הים עולים בו במהירות. בהתחשב במעמדו הנוכח-נעדר של המושל, מנהיגותו של דה בלאזיו מקבלת משנה חשיבות. נפגשנו ביום כדור הארץ, זמן קצר לאחר הנאום הקצר שנשא באו"ם לרגל החתימה על הסכם האקלים בפריז. הוא חלק שבחים רבים ומוצדקים להישגיה של ניו יורק בנוגע לשיפור יעילות הבנייה ולרכישת יותר חשמל ממקורות מתחדשים, כמו גם בנוגע למהלכים אחרים להקטנת פליטות הפחמן הדו-חמצני. דה בלאזיו ראוי גם לקרדיט על מאמציו להפחית את טביעת הרגל הפחמנית של ניו יורק, והוא מרבה לדבר בצורה משכנעת על השלכותיו של שינוי האקלים מבחינת העניים ומעמד העובדים, ובכל זאת תהיתי אם ייתכן שהגיע הזמן להקדיש גם מחשבה אסטרטגית להישרדותה של העיר בטווח הארוך. האם לא הגיע הזמן לחשוב על העברת התשתית החיונית של העיר לאזורים גבוהים יותר? האם הגיע הזמן לשקול להעביר בני אדם מן האזורים הנמוכים? דה בלאזיו לא שמח בשאלות שלי, והעדיף להתמקד באתגרי האקלים הנכונים לעיר היום ומחר. "הדרך הפשוטה לחשוב על זה היא שעכשיו ממש אנחנו צריכים לנקוט אמצעים מיידיים שיגנו עלינו מפני סוג הסערות שעשויות להכות בנו", הוא השיב. "אחר כך הכוונה היא להמשיך, לבנות הלאה ולנסות להישאר כמה צעדים לפני מה שצפוי להיות בעיה שתלך ותחריף. ואז, אם נעשה את העבודה כמו שצריך, תגיע נקודת ההיפוך. מבחינתי, מדובר באבן על אבן על אבן, פשוטו כמשמעו. משלימים את השלב הזה, ומיד מתחילים בשלב הבא. זה צריך להישאר בראש סדר העדיפויות הממשלתי עד שנבנה עולם שונה מאוד". אני תוהה אם הגישה הזו תפעל מהר די הצורך. כשאתה מסתכל על מפות שיטפון שחוזות עלייה של 150 או 180 סנטימטר, שאלתי, מדובר בתרחיש די אפוקליפטי מבחינת ניו יורק, לא? "כן. בסוף המאה. זה נכון". זה לא עוד הרבה זמן. "זה כן". הנכדים שלך עדיין יהיו פה. "כן, אבל בתור סוגיה של מדיניות ציבורית, אם נדבר על 75 או 80 או יותר שנים קדימה, אני חושב שמאוד-מאוד אחראי לומר, 'אוקיי, בואו נטפל קודם כול בצרכים של האנשים שנמצאים פה עכשיו', וזה נוגע גם ליכולת להתמודד עם אסונות וגם לסוגיות סביבתיות, אבל גם לכלל הצרכים האנושיים. אם לא את זה אנחנו רואים לנגד עינינו, כנראה שאנחנו ממש לא בסדר. לא?". אין מנוס מנסיגה מנוהלת אפשר כמובן לטעון שתפקידו של הממשל אינו רק לטפל בצורכיהם הנוכחיים של האנשים הנוכחיים, אלא גם בצורכיהם של האנשים לעתיד לבוא. כך נעשה בלונדון, לדוגמה, שהמחסום המגן עליה מפני הצפה עובר שיפורים, כדי שיוכל להגן עליה עד שנת 2100, וכן גם בגרמניה, שם הגביהו אזורים שונים מן העיר המבורג ומיגנו אותם מפני שיטפונות ברמה שאמורה לספק הגנה מפני עלייה של 7.5 מטרים בפני המים בשעת סערה. אבל לטוב ולרע, היכולת לחשוב על העתיד הרחוק - ולהיערך אליו - אינה ממאפייניה של אמריקה. קלאוס ג'ייקוב היה הקסנדרה של הוריקן סנדי. ג'ייקוב הוא חוקר במצפה הארץ למונט-דוהרטי באוניברסיטת קולומביה. ב-15 השנים האחרונות, בהיותו חבר בפאנל העירוני לשינוי האקלים, הוא לקח חלק משמעותי בעיצוב תגובתה של ניו יורק לעלייה בגובה פני הים. הוא בן 79, בקולו עדיין ניכר שמץ של מבטא גרמני ויש לו מין ניצוץ בעיניים. שנה לפני סנדי, צוות המחקר שמימנה מדינת ניו יורק, וג'ייקוב עמד בראשו, פרסם הערכה של השפעות "סופה של פעם ב-100 שנה" על תשתית התחבורה של העיר. "הפוליטיקאים חושבים בסדר גודל של מועדי בחירות", הוא אומר. "אנחנו עדיין מאפשרים פיתוח על קו המים, אבל בעוד 50 או 80 שנה יצטערו על זה". ג'ייקוב אמר לכל מי שהיה מוכן לשמוע שהשילוב של עליית פני הים ושל סופה עזה עשוי להמיט חורבן על מערך הרכבות והרכבת התחתית העירונית, להציף מנהרות ולהטביע ציוד מעל פני הקרקע. שנה לאחר מכן, כך בדיוק קרה. הרכבת התחתית הושבתה למשך ימים. מערכת התחבורה המשרתת מיליוני נוסעים לא חזרה לפעולה מלאה אלא כעבור כמה שבועות. הודות לאזהרותיו של ג'ייקוב, בין היתר, העיר סגרה את הרכבת התחתית ופינתה מערכות חשמליות מן המנהרות לפני שהסופה היכתה, ובכך סייעה להגביל את היקף הנזק. ג'ייקוב סבור שעקב אכילס העירוני הוא הרכבת התחתית, שאינה ערוכה להתמודד עם מי מלח שיכולים לאכל מעגלים חשמליים ולפגוע גם בבטון של המנהרות. בתיאוריה ניתן לבנות את המערכת מחדש באופן שלא יאפשר חדירה של מי ים, אבל משלב מסוים ואילך, העלויות נעשות בלתי סבירות. "הכסף הוא העניין", אומר וורד, מנהל רשות הנמלים לשעבר, ומציין שרשות התחבורה המטרופוליטנית, המפעילה את הרכבות התחתיות בניו יורק, נאלצה להוציא 530 מיליון דולר כדי לשדרג את תחנת סאות' פרי במנהטן תחתית לאחר הפגיעה הקשה שספגה ב-11 בספטמבר. לאחר שהוריקן סנדי הפך את התחנה לאקווריום, לא הייתה לרשות ברירה אלא לסגור אותה למשך חודשים ולהשקיע עוד 600 מיליון דולר בתיקונים. כעת הותקנו שם מחסומים ניידים שימנעו את הצפת התחנה בסערה הגדולה הבאה, אבל מערכת הרכבת התחתית עודה פגיעה לנוכח עליית פני הים.
"אנחנו לא חושבים על שינוי האקלים באופן סיסטמטי", אומר מייקל ג'רארד, מנהל המרכז לחוק ושינוי האקלים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה. "אנחנו מתמקדים בסנדי, אבל גם דברים גרועים ממנה יכולים לקרות". בסופו של דבר, יש רק פתרון אמיתי אחד לעליית פני הים: מעבר לאזורים גבוהים יותר. בעתיד הקרוב, אחד הכוחות המרכזיים שידחפו לכיוון של "נסיגה מנוהלת" (כפי שנוהגים לכנות זאת בעגה המקצועית של קובעי המדיניות) הוא העלייה במחירי הביטוח נגד הצפות. "כשאנשים יידרשו לשלם יותר ולשאת בעצמם בעלויות של הסיכון, גם ההחלטות שהם יקבלו בנוגע למקום המגורים שלהם ישתנו", אומר אלכס קפלן, סגן נשיא בכיר בחברת ביטוח המשנה העולמית סוויס רה. "נצטרך ניו דיל חדש" מדינת ניו יורק כבר בוחנת בשטח אפשרות לרכישת נכסים וולונטרית באזורי סיכון. ההיגיון פשוט: בטווח הארוך, זול יותר לקנות מאנשים את הבתים שלהם מאשר לשלם להם שוב ושוב על בנייתם של הבתים האלה מחדש לאחר סערה (יתר על כן, גם האנשים עצמם יוצאים כך מכלל סכנה). אחרי סנדי, ניו יורק הסכימה לרכוש כ-300 בתים באוקווד ביץ', אזור נמוך של סטטן איילנד, שנפגע קשות בסערה. אולם למותר לציין שכדי לרכוש בתי מגורים ועסקים במנהטן תחתית, יידרשו מאות מיליארדי דולרים. כמה מתכננים עירוניים דנו באפשרות אחרת: להציע הטבות מס והטבות כלכליות אחרות כדי לעודד תושבים ועסקים לעבור לאזורים גבוהים יותר. האם ייתכן שחלקים של מנהטן תחתית יתרוקנו מיושביהם האנושיים ויוחזרו לטבע? "הבניינים נבנו", אומר קארל אורף, מנהל התוכנית לתכנון עירוני בבית הספר לתארים מתקדמים באדריכלות, תכנון ושימור באוניברסיטת קולומביה. "אפשר גם לפרק אותם". סביר יותר שהחומות ילכו ויתגבהו עם עליית הימים. ברוכים הבאים למצודת ניו יורק. "מבחינת ניו יורק, זו רק תחילת הסיפור", אומר אובינק, השליח מהולנד. "העיר תידרש להתמודד עם עליית פני הים במשך עשרות ואפילו מאות שנים". ואם העיר מבקשת לשרוד, חומות לא יספיקו - תידרש גם מחשבה מחודשת על היחסים בין העיר לבין האנשים שמתגוררים בה. אם תפקידה המרכזי של הממשלה הוא להבטיח את ביטחונם של תושבי המדינה, מה קורה כשהאנשים מבינים שהביטחון מהם והלאה? ומה תפקידה של הממשלה בהרחקה של אנשים מאזורים מועדים לסכנה? כיצד תפצה הממשלה אנשים שנכסיהם שקעו מתחת לפני המים? "יהיה צורך לחשוב מחדש על החוזה החברתי באמריקה", אומר האדריכל ההולנדי אדריאן גוזה, שמשווה את עליית פני הים לאסונות רחבי היקף אחרים שהניעו שינויים ותהפוכות היסטוריים. "נצטרך ניו דיל חדש". בניגוד למיאמי או לבנגלדש, שעצם קיומן נמצא בסכנה, לניו יורק יש מספיק כסף ומספיק אזורים גבוהים כדי לצלוח את המאה הקרובה. השאלה היא איזו מין עיר היא תהיה: מקום בטוח, שוקק, עתיר אמנות ומסחר, מקור של השראה לעולם? "ניו יורק תמיד הגדירה מה זאת עיר ומה היא יכולה להיות", אומר גאי נורדנסון, מרצה להנדסה מבנית ואדריכלות באוניברסיטת פרינסטון. כעת עשויה ניו יורק להגדיר עבורנו מהי הישרדות אורבנית בעתיד שבו עתידים פני הים לעלות במהירות. "אני מסתכל בסדר גודל של 100 שנה", מסכם גוזה. "אולי 240 או 270 סנטימטרים עלייה בגובה פני הים, ואנחנו יכולים להתמודד עם זה. אבל יבוא הרגע ובו כבר לא משנה מה נעשה - אפילו עיר עשירה כמו ניו יורק לא תוכל לעשות כלום כדי להגן על עצמה. מתי יגיע הרגע הזה? אני לא יודע. אבל הוא יגיע. מה שאימא טבע מזהירה אותנו מעכשיו הוא שהשליטה כבר לא בידיים שלנו". כתבות קשורות: Global warming set to cost the world economy £1.5 trillion by 2030 as it becomes too hot to work June Was Earth's 14th Straight Record Warm Month, Greenland Loses Shocking 1 Trillion Tons of Ice 2016 climate trends continue to break records Climate Time Machine לא חלף עם הרוח: שינויי האקלים גרמו להוריקן איירין? קרחון כפול בגודלו ממנהטן ניתק בגרינלנד. תראו זה האקלים, טמבל: הסיפור האמיתי של סנדי הערכות נזקי סנדי ממשיכות לגדול: צפויים להגיע ל-50 מיליארד דולר הוריקן סנדי בדרך לניו יורק: "קטסטרופה" After Sandy: Biking to Work אובמה, רומני וסנדי – האם הסופה תהפוך את שינוי האקלים לגורם מכריע בבחירות לנשיאות? הסופה סנדי בין עשר תמונות השנה של סוכנות הידיעות אי-פי Will the Arctic be free of summer ice in 30 years? The longest — and probably largest — proof of our current climate catastrophe ever caught on camera. |
Global warming set to cost the world economy £1.5 trillion by 2030 as it becomes too hot to work
'If you are physically active in work, the hotter it is, the slower you work' 
Extreme heat can be fatal, particularly to young and elderly people, but it also causes everyone to slow down, meaning they cannot work as hard AP Global warming will cost the world economy more than £1.5 trillion a year in lost productivity by 2030 as it becomes too hot to work in many jobs, according to a major new report. In just 14 years' time in India, where some jobs are already shared by two people to allow regular breaks from the heat, the bill will be £340bn a year. China is predicted to experience similar losses, while other countries among the worst affected include Indonesia (£188bn), Malaysia (£188bn) and Thailand (£113bn). The figures were published in a research paper launched at a forum on how to reduce the risks of severe weather events held in Kuala Lumpur by the United Nations University and UN Development Programme. Other papers highlighted the risk of increasingly heavy rain helping to spread diseases by expanding insect-breeding sites, driving rodents from their burrows and contaminating freshwater supplies; a decline in air quality caused by fires and dust storms; and more floods, mudslides, drought and high winds. Dr Tord Kjellstrom, author of the paper on the effect of ‘heat stress’ on the economy, told The Independent: “The effect of heat on people’s daily lives and particular on their work has not been given enough attention. “If you are physically active in work, the hotter it is, the slower you work. Your body adapts to the heat and in doing that it protects you from the heat. “For individual countries, even within a short timespan, the losses due to the increasing heat can be in the many billions.” Dr Kjellstrom, of the Health and Environment International Trust in New Zealand, said the increases in temperature until about 2050 were already inevitable. However he said reducing emissions now could still have a significant impact after that date. “Beyond 2050, it will make a big difference if we take action now to reduce greenhouse gas emissions globally,” Dr Kjellstrom said. However he said some countries appeared to be planning simply to cope with the coming changes, rather than try to prevent them. “A lot of countries have focussed in the last few years on adaptation with the impression that we can find methods to adjust to the future changes in climate … and protect people and protect our societies,” he said. “I think personally that the need for mitigation, which means to reduce climate change, has not been given enough focus. “It’s quite urgent because the action needs to be taken now, not 40 years from now.” The Paris climate summit last year was hailed as a success with countries committing to keep the amount of warming as close to 1.5 degrees Celsius above pre-industrial levels as possible. The world has already seen nearly 1C of warming. However the effect of the actions promised by individual states could allow a rise of 3.1C by 2100. Anthony Capon, director of the UN University’s International Institute for Global Health, said he hoped the research presented at the forum would “help improve understanding … of the threat climate change poses to hard-won advances in human health worldwide”. "It is not clear yet whether considerations of health and sustainability will overrule the press of economic progress in coming decades, and ethical considerations surrounding the right to development are thorny indeed,” he said. “Decisions made today will have a profound impact on health around the world for many decades to come.” In an introduction to the papers, published in a special edition of the Asia Pacific Journal of Public Health, Professor Jamal Hashim and Dr José Siri, both of the UN University, wrote that humanity was facing “substantial health risks from the degradation of the natural life support systems which are critical for human survival”. But they added: “It has become increasingly apparent that actions to mitigate environmental change have powerful co-benefits for health." Professor Jamal said the Asia-Pacific region was already seeing more extreme weather events, as predicted by models of climate change. “It doesn’t look like carbon emissions will reduce significantly in the near future too we may be talking about a further increase in global temperature,” he said. “I think we will be seeing more and more of this [extreme storms]. How severe and how extreme is anybody’s guess, but we have to be prepared.” However Professor Jamal added that there were some reasons for optimism. “I think there’s less argument now about whether there actually is climate change,” he said. “At last we are over the stage of quarrelling about whether there actually is climate change." Source: independent.co.uk |
Climate change: Advisers warn of climate change domino effect
By Roger Harrabin
BBC environment analyst 12 July 2016  Climate change could have a domino effect on key infrastructure in the UK, government advisers have warned. In a 2,000-page report, the Climate Change Committee says flooding will destroy bridges - wrecking electricity, gas and IT connections carried on them. The committee also warns that poor farming means the most fertile soils will be badly degraded by mid-century. And heat-related deaths among the elderly will triple to 7,000 a year by the 2050s as summer temperatures rise. The UK is not prepared, the committee says, for the risks posed by climate change from flooding and changing coasts, heatwaves, water shortages, ecosystem damage and shocks to the global food system. The projections are based on the supposition that governments keep promises made at the Paris climate conference to cut emissions - a pledge that is in doubt. The committee says if emissions are allowed to spiral, London summer temperatures could hit 48C (118F) in an extreme scenario, although the advisers say they don't expect that to happen. The report from 80 authors is the most comprehensive yet on the potential impact of climate change on the UK. 'Cascade of risks'It identifies 60 risks and opportunities - many of them happening already as the climate has warmed. Its conclusions on the inter-linking nature of threats to infrastructure is based on recent research. The chairman of the committee's adaptation sub-committee, Prof Sir John Krebs, told BBC News: "Infrastructure could be affected in a way that interacts. There are a few opportunities hidden in the mix but the future is clearly one of increased risk that we need to prepare for nowPiers Forster, University of Leeds "So, if you take electricity supply, the delivery of fuel to power stations might be affected by flooding which would then affect electricity. "Then look at flooding… if bridges are affected then they carry electricity cables and communications infrastructure, so we have to look not just at how each piece of infrastructure works but how they interact together. "There could be a cascade of risks." Higher food pricesOn food and farming, the committee warns that UK shoppers could face higher food bills as imported crops like soya are harmed by heat or drought. It says farming in the UK might benefit from more warmth but warns that soils are likely to dry out quicker, and that rain is more likely to arrive in unhelpful downpours. The committee also says some of the UK's most fertile land - the peat fields of the East Anglia fens - are suffering badly from decades of intensive farming. Prof Krebs said 85% of the peat had been washed or blown away, and the rest would follow in coming decades unless farmers were more careful.  On over-heating, the committee forecasts a risk to the health of elderly people in homes, hospitals and care homes. Prof Krebs said he had tried to insert rules in recent housing legislation to oblige builders to ensure adequate ventilation, but the government deemed these onerous to business. Dr Sari Kovats, from the London School of Hygiene and Tropical Medicine, said: "We are far from prepared to deal with these changes. "More heatwaves in the UK are also likely, yet there are no comprehensive policies in place aimed at reducing the risk of overheating in new and existing homes." Risks and opportunitiesAmong the other risks needing more action the committee mentions: • Coastal change risks to communities, businesses and infrastructure • Risk of shortages in public water supply with impacts on freshwater ecology, water for agriculture, energy generation and industry Opportunities for the UK from climate change include: • Economic opportunities for UK businesses from an increase in global demand for adaptation-related goods and services, such as engineering and insurance • Milder winters should reduce the costs of heating, helping to cut winter cold deaths.  Prof Piers Forster, from the University of Leeds, said: "The UK gets off lighter than many countries but this important report confirms that we are already seeing damage to homes, businesses and livelihoods. "There are a few opportunities hidden in the mix but the future is clearly one of increased risk that we need to prepare for now." The report will inform the government's climate change adaptation strategy, due in 2018. Ministers are about to publish their National Flood Resilience Review. A government spokesman said: "We are committed to making sure the UK is prepared for the challenges of climate change. "That is why we are investing record amounts in flood defences, developing a long-term plan for the environment and reviewing planning legislation so new construction projects are sustainable and resilient." Source: bbc.com |
1-10 of 210