לפני כחודשיים פנה אל זליכה תמיר קפלינסקי, בעלי חברת האנרגיה הסולארית SBY, המתמחה בהתקנת מערכות פוטו-וולטאיות לייצור חשמל מאנרגיית השמש, על גגות. הפנייה נעשתה על רקע המאבקים המרים שמנהלים בשוק החשמל משרדי הממשלה, הרשויות הרגולטוריות, היזמים הפרטיים, ארגונים חברתיים, חברת החשמל וארגוני הסביבה - החל במאבק של התעשייה הסולארית בממשלה על המשך קיומה, וכלה במאבק הפרטי שמנהלת SBY בחברות העוסקות בהקמת שדות סולאריים על הקרקע.

הקרבות, כמו תמיד, הם בעיקר על כסף - וגם על אידיאולוגיה. תמורת שכר ייעוץ המוערך בעשרות אלפי דולרים, זליכה התבקש להכין חוות דעת מקצועית שתתחקה אחר העלות האמיתית של ייצור החשמל בישראל, למען תכלית ברורה: להוכיח שעלות החשמל הסולארי לא גבוהה מזו של חברת החשמל, ולהשמיט בכך את המונח "סבסוד" מהז'רגון הממשלתי.

"אני לא אוהב את הטרמינולוגיה של הדיון הנוכחי בנושא סובסידיות", מודה זליכה בראיון ל-TheMarker. "טרמינולוגיה מגדירה לך את הדיון ומכווינה מראש לתוצאות. ההגדרה של הסבסוד בעייתית, כי היא בעצם אומרת שהמחיר שאתה רואה כיום כנתון הוא נכון. המטרה שלי כעת היא לגלות מה העלות האמיתית של ייצור החשמל - מה שנקרא גריד פאריטי".

ואתה לא חושש שהציבור והרגולטורים יראו בך שכיר עט?

"אני כמעט תמיד עובד בצד של הקטנים. הייתי היחיד שהסכים לכתוב חוות דעת בתביעה הייצוגית נגד דסק"ש (בשל קיפוח לכאורה של זכויות הציבור בהנפקת כור, א"ט). גם כשעבדתי באחרונה בשביל פרטנר (כתב חוות דעת נגד הורדת דמי הקישוריות, א"ט), היה ברקע שחקן גדול יותר - בזק. האומץ שלי לעמוד מול גדולים ויכולתי המקצועית הביאו אותם לשכור אותי. אתה יכול להניח שספקי הגז לא יאהבו שאחשב את העלויות שלהם ואת מחיר החשמל האמיתי שאפשר להפיק באמצעות הגז. מן הסתם, בשנים הקרובות לא אוכל לתת חוות דעת לתשובה".

"באוצר גילו חוק כלכלי חדש"

למרות תדמיתה כמעצמה טכנולוגית והקמפיין הירוק שהיא מנהלת בענף החשמל מאז קיץ 2008, פחות מ-1% של החשמל המיוצר בישראל מקורו באנרגיות מתחדשות (160 מגה-ואט בלבד, סולאריים ברובם), לעומת ממוצע דו ספרתי בעולם. הטענה העיקרית המופנית כלפי תמרוץ ייצור החשמל הסולארי, נעוצה בעלותו הגבוהה יחסית לעלות של ייצור החשמל מפחם או מגז טבעי. לכאורה, מדובר בעלות הגבוהה עד פי שלושה מעלות הייצור של חברת החשמל. לכן, נטען, מדינות העולם נדרשות לסבסד את התעשייה הסולארית במכסות מוגבלות. לעומת זאת, המצדדים באנרגיות מתחדשות טוענים כי חישובי עלויות אלה מוטים במכוון, מתעלמים מהיתרונות העקיפים שבהם נושאת האנרגיה המתחדשת (סביבתיים, בריאותיים, ביטחוניים ותעסוקתיים); וכי בשקלול של אלה, אין למעשה כל סבסוד בקידום תעשייה זו.

אז כמה באמת עולה לייצר את החשמל שלנו?

"אין לי עדיין תשובות", מבהיר זליכה. "אבל בהחלט יש לי דעות. אחרי שקראתי כבר לא מעט ספרות בנושא, הבנתי שיש הרבה מאוד גורמים שלא נלקחים בחשבון כיום בקביעת מחיר החשמל, ובעצם אף אחד לא בודק מה העלות שלהם למשק".

לרוב נטען כי עיקר העלויות שאינן משוקללות בתעריף החשמל נעוצות בעלויות הבריאותיות של זיהום האוויר ושל פליטת גזי החממה. במדינות רבות באירופה מוטל כבר מס פחמן על הדלקים השונים, המשקף את העלות הסביבתית שלהם. זליכה אינו שולל את הפנמת העלויות האלה, אך מתמקד בגורמים פרוזאיים הרבה פחות.

"בדרך כלל כשמנתחים כמה עולה לייצר משהו, התפוקה השולית יורדת וההוצאה השולית עולה (ככל שמייצרים יותר, עלות ייצור כל יחידה נוספת גבוהה יותר, א"ט)", אומר זליכה. "במשרד האוצר גילו חוק כלכלי חדש: הוצאה שולית פוחתת. לפי המסמכים שלהם, ייצור חשמל בגז זול יותר מייצור חשמל מפחם. איך זה קורה? כי הם סופרים רק את העלויות הישירות, ומתעלמים מעלויות עקיפות של מיליארדים. סופרים, למשל, רק את מחיר הגז. אבל מה עם עלות הקמת מערכת ההולכה של הגז, אחזקתה והפחת שלה? אלה לא עלויות? קראתי שבעתיד חצי מחיל הים יוקצה לאבטחת קידוחי הגז. אנו מדברים על ספינות, כוח אדם, עלויות אלטרנטיביות למשימות האלה. מישהו סופר את כל זה?"

כלומר תעריף החשמל כיום לא ריאלי?

"אין ספק שתעריף החשמל לא ריאלי, כי עלות ייצור החשמל למשק גבוהה הרבה יותר - ובעשרות אחוזים. אתה הרי לא לוקח בחשבון עלויות זיהום אוויר - שרק הן אמורות לייקר אותו בשיעור שכזה - ולא לוקח בחשבון ערבויות, תשתיות גז, תחזוקה, שמירה וגם את ההחזר על ההון. הרי זו בדיחה לקבוע שחברה ממשלתית צריכה לחיות ללא רווח, כי את הכסף שנתת לה להון - לקחת ממסים שגבית מעסקים פרטיים, ואז צריך לשקלל את זה. כבר בהגדרה, תעריף החשמל לא משקף את עלות החשמל למשק".

טענות האוצר שלפיהן גם בשקלול תועלות סביבתיות, סבסוד החשמל הסולארי עדיין עולה על התועלת ממנו, מרתיחות את זליכה, והוא ממשיך להצליף: "המחליטים בחיים לא עמדו בראש פרויקטים, ולכן הם לא יודעים לספור את על העלויות", הוא יורה. "קח למשל את רכיב האי ודאות. כשמדברים על מחיר הגז הנמוך לכאורה, לא מכלילים את הסיכון האפשרי בשל תקלות במערכת, את התנודתיות במחירים, את האפשרות שספק גז יפסיק לפעול מסיבה כלשהי.

"קח למשל את ההסכם של יוסי מימן עם המצרים. המצרים כבר הפרו את ההסכם בסוגיית מחיר הגז, ונאלצנו לשלם להם יותר מהסכום שנקבע בחוזה הראשוני. אחר כך הפסיק להגיע הגז. האם הסיכון הזה תומחר בתעריף החשמל? לא. עכשיו רוצים לחתום על הסכם עם עוד ספק יחיד, תמר. מי ערב לך שהם יעמדו בתנאי החוזה? אתה מכיר הרבה פרויקטים שעלו לממשלה בדיוק מה שחושב בהתחלה? הרי בחלק הארי של השנים האחרונות, השחקנים בתחום התשתיות התייחסו להסכמים מול המדינה כאל המלצה".

כשהתמנה לראש ענף אסטרטגיה בחברת פרטנר, מספר זליכה, מכרה החברה רק טלפונים של נוקיה. "תימחרנו את הסיכונים, וקיבלנו החלטה לשווק גם טלפונים של אריקסון, למרות שהעלות הישירה היתה קצת יותר גבוהה. התועלת שלנו מאי הסתמכות על גורם אחד עלתה על המחיר הזה", הוא מסכם, וטוען כי בענף החשמל לא מתבצע כל תמחור של הוודאות בענף. "בתחום הסולארי אתה יודע שהפאנלים שם, המחיר קבוע, ואין איזה מנגנון מסובך שיכול להשתבש", כבר רומז זליכה על מסקנות הביניים של העבודה שלו. "בנוסף, המערכת מבוזרת בין כמה שחקנים, והסיכון קטן יותר. ודאות שווה הרבה. כשהממשלה רוצה לגייס כסף מהציבור, ישנה משמעות אם הריבית קבועה או משתנה. על ודאות ישנה פרמיה, וצריך לתמחר אותה גם בייצור החשמל".

מה לדעתך צריך להיות תמהיל הדלקים של ישראל?

"אני מערער על עצם השאלה. אני פועל במתודולוגיה אחרת. אני רוצה לחשב את המחיר האמיתי של ייצור חשמל בכל דרך אפשרית. אחרי שיהיו לנו המחירים האלה, נוכל לחשב את העלות של כל סל דלקים".

"גגות עדיפים על שדות סולאריים"

זליכה אינו יוצא האוצר הראשון שמגויס על ידי החברות הסולאריות במאבקן נגד מדיניות המשרד. קדם לו מנכ"ל האוצר לשעבר, ירום אריאב, שהכין עם ד"ר מאיר אמיר חוות דעת עבור חברת ערבה פאוור. "קראתי את חוות הדעת שהגיש אריאב, את חוות הדעת הנגדית שהגיש אגף התקציבים באוצר - וגם את תגובתו של אריאב. אני חושב שהוא עשה עבודה טובה, וכך גם האוצר. עם זאת, אני לא בהכרח מסכים לכל מה שכתבו שני הצדדים, ולא אפרט מעבר לזה עד שאגמור ללמוד", אומר זליכה.

כמי שהצטייר בימי המחאה של הקיץ האחרון כלוחם בטייקונים, וכחושף רפיונה של הממשלה בכל הקשור לטיפולה בטובת הצרכן ובתחרות החסרה במשק - אך טבעי היה שזליכה יגויס בידי חברות ההתקנה הסולארית על גגות. אלה, בהובלת SBY, מקפידות לטעון בקמפיינים שאת הבשורה הצרכנית לכל גג בית פרטי במשק הן אלה שמביאות - ולא "מיעוט בעלי ההון" כהגדרתן, שחותר להקמת מגה-תחנות על קרקעות חקלאיות בנגב במיליארדי שקלים.

ואמנם, מסתמן כי התזה נפלה על אוזניו הכרויות של היועץ החדש: "המקור התקציבי לתעשייה הוא תעריף החשמל שמשלם הציבור הרחב - אנשים שנטייתם השולית לצרוך (שיעור הצריכה מסך ההכנסה הפנויה, א"ט) היא גבוהה. ככל שהכסף הזה יחזור ליותר ידיים, אובדן הרווחה למשק יהיה קטן יותר", אומר זליכה.

עם זאת, גם בעלי הגגות הם בהגדרה אמידים יותר. בכל זאת, גברת כהן שגרה בבית משותף, מעבירה כסף למר לוי, שגר בבית פרטי.

"נכון, אבל הפער לא גדול כמו כבמצב שבו גברת כהן מעבירה את הכסף לחברה גדולה. כשאתה סופר אלפי בעלי גגות מול ארבע חברות גדולות, יש יתרון לגגות. הכלכלה בנויה על היד הנעלמה ועל ריבוי שחקנים בשוק. בהגדרה, פיזור קטן יותר מוביל ליעילות קטנה יותר. בעיני אין צדק לחוסר יעילות. פיזור גדול הוא צדק. צריך לזכור גם שלעסקים קטנים יש מכפיל גדול יותר מעסקים גדולים, כי הם יוצרים יותר תעסוקה וכו'".

לטענתן, עדיף להקים הרבה מערכות קטנות על גגות מאשר שדות גדולים. אבל אתה, בתור חשב כללי, היה זה שהוציא לדרכם את מכרזי הענק הממשלתיים להקמת השדות הסולאריים באשלים.

"ראשית, אני זה שכתב את המכרזים - לא זה שהוציא אותם. זה ששדות טובים פחות מגגות לא אומר שלא צריך שדות. מה שצריך זה לקבוע להם תעריף אמיתי, שישקלל את המחיר האמיתי של ייצור החשמל בהם. אני הוריתי על הקמת ועדה לקביעת התעריפים האלה, אבל היא סיימה את עבודתה אחרי תקופתי. לא הייתי מוציא מכרז שהאומדן שלו לא מקובל עלי".

מבנה התעריפים כיום הוא כזה שבו מתקנים סולאריים קטנים מקבלים תעריף גבוה יותר ממתקנים גדולים. התעריפים מחושבים לפי שיקולי עלות בידי רשות החשמל. אולי בכל זאת עדיף לייצר חשמל בשדות גדולים?

"לאו דווקא. צריך לקחת בחשבון גם את המחיר האמיתי של הקרקע, את עלויות הבנייה, ושוב - את ההבדלים שנוצרים במבנה שוק החשמל".

זליכה צפוי לסיים את המחקר שלו לקראת סוף מארס, כדי להגיש את חוות הדעת למועצה הלאומית לכלכלה, הבוחנת בימים אלה את מדיניותה האסטרטגית של המדינה בתמהיל ייצור החשמל בהתאם לעלויות הייצור השונות.

מכיוון שחוות הדעת שיגיש זליכה ממומנת על ידי SBY, עולה כאן שאלת האובייקטיביות. "אני לא לוקח חוות דעת שאני לא מאמין בהן", משיב זליכה. "לפני כמה חודשים פנה אלי גוף פרטי וביקש חוות דעת בעניין מסוים. שמעתי את הסיפור, הלכתי לישון על זה, ולמחרת הודעתי לו שאני מסרב - כי לדעתי הצד השני צודק. אחרי שאגיש את חוות הדעת, אתה מוזמן לקרוא אותה ולומר לי במה לא הסכמת עם מה שכתבתי".

לכתבה בדהמרקר

יותר דוחות סביבתיים, טכנולוגיה ירוקה, השליטה הסינית, ההצלחות של גרינפיס, צרכנים מהססים, משבר מים עולמי והתחממות כדוה"א. עסק ירוק מסכם את 2011 ומסתכל ל-2012 בירוק של העיניים

1. פשיטת הרגל של סולינדרה – זה היה אירוע מכונן לא רק בתחום האנרגיה הסולארית, אלא בתחום הקלינטק כולו. הכישלון של סולינדרה פתח דיון מעניין, אם כי פוליטי במידה רבה, על הצורך בהשקעות ממשלתיות באנרגיה ירוקה, על היכולת של אנרגיה חלופית להתמודד מול דלק מחצבי כשווה מול שווים ועל ההגמוניה הסינית בתחום. זו היתה טבילת אש לא פשוטה לתחום שלא היה רגיל בכשלונות פומביים, אבל שורה של השקעות בתחום הסולארי לקראת סוף השנה מגורמים כמו וורן באפט וגוגל, כמו גם השקעות שיא בקלינטק השנה, מלמדים שהמבחן עבר בהצלחה.

2. ההגמוניה הסינית – 2011 היתה שנה שבה הסינים ביצרו את מעמדם ככוח כלכלי מוביל בתחום הירוק. אם הקלינטק היה לדוגמה אולימפיאדה, הסינים היו חוזרים הביתה עם מרבית מדליות הזהב, כשהאמריקאים והאירופאים רבים על הכסף והארד. הסינים כמובן הם גם המזהמים הגדולים ביותר וגם כח עולה בתחום הצריכה הירוקה. הסינים הפגינו השנה את היכולת שלהם לעשות שימוש אפקטיבי במיוחד בקלפים שעומדים לרשותם בכדי לחזק את הדומיננטיות שלהם. דוגמה אחת לכך ראינו בסיפור על הקטנת היצוא של המינרלים הנדירים בכדי 'לשכנע' יצרנים גלובליים להקים מפעלים בסין.

3. הצרכן הירוק מדשדש מאחור – בעוד חברות רבות התקדמו השנה באופן משמעותי בנסיונותיהם להפוך את הפעילות שלהם לירוקה יותר, הרי שהצרכנים נותרו מאחור. למרות ההבטחות החוזרות ונשנות, הצרכן הירוק הוא עדיין בחזקת הבטחה לא ממומשת, כאשר במרבית התחומים פלח השוק הירוק עדיין עומד על מספר אחוזים בודדים. עם זאת, ראינו השנה התקדמות שקשורה קשר ישיר לכלכלה העולמית המדשדשת, החל מתחום הצרכנות השיתופית, וכלה בלוקליזציה של הצריכה הירוקה ובצמיחה של מודלים חלופיים לצריכה שמקשרים בין היצרן והצרכן באופן יעיל יותר.

כריית מינרלים נדירים. הסינים עושים שרירים צילום: רויטרס

4. מים, מים, מים – 2011 היתה שנה שבה המים המשיכו להפוך לאחד ממשאבי הטבע המשמעותיים ביותר בתחום העסקי, הן כסיכון, מכיוון שמדובר במשאב במחסור והן כהזדמנות עסקית. ה-Carbon Disclosure Project - CDPהוציא השנה את דוח המים השני שלו, המבוסס על שאלונים שנשלחים לחברות בעולם ומבקשים מהם לזהות ולמדוד את השימושים שלהם במים. על פי הדוח מספר הולך וגדל של חברות מזהה את החשיבות במים כגורם משמעותי לעסקים שלהן ובונה תוכניות פעולה לניהול אפקטיבי ויעיל יותר של צריכה וטיפול במים. במקביל, אנו עדים לפריחה של סטארט-אפים חדשניים בתחום, כמו TaKaDu הישראלית.

5. מי אומר לא לגרינפיס? – לא הרבה, מסתבר. גרניפיס רשמה השנה שורה של הצלחות מסחררות בקמפיינים שונים שהיא ניהלה נגד חברות גדולות וחזקות, החל מפייסבוק וכלה במאטל ונייק. והפכה לכח מוביל בעולם, שמצליח להרים קמפיינים יצירתיים ואפקטיביים וגורם לחברות לחדול מפעילויות מזהמות ולחפש חלופות נקיות יותר. גרינפיס מוכיחה לכל מי שחשב שארגונים סביבתיים הם נחלת העבר, שיש להם גם כיום תפקיד חשוב ככלבי השמירה של המגזר העסקי.

6. העם דורש צדק חברתי וסביבתי – השנה היינו עדים לא רק לצמיחה של Occupy Wall Street ותנועות אחרות ברחבי העולם שנתנו ביטוי למחאה חברתית כנגד הסדר הקיים, אלא גם למספר דוגמאות ספציפיות של מחאה עממית מוצלחת כנגד חברות גדולות בהקשר לעוולות סביבתיות. דוגמה אחת היא המחאה נגד צינור הנפט Keystone שהצליחה לעצור (לעת עתה) את הפרוייקט. דוגמה אחרת היא המחאה נגד הניסיון של קוקה קולה לעצור תוכניות לאיסור השימוש בבקבוקי שתייה חד פעמיים בפארק הלאומי גרנד קניון

קמפיין המוצלח שח גרינפיס נגד יצרנית הברבי צילום: גרינפיס

7. יותר שקיפות – השנה גדל מספר החברות שמוציאות דוחות סביבתיים, הכוללים דיווח על הפעילות שלהן מהיבטים סביבתיים וחברתיים, כמו גם הפעילות שלהם בקרב בעלי עניין שונים. גם אם עדיין יש הרבה מקום לשיפור מבחינת איכות הדוחות, הרי שלפחות מבחינת היקפם מדובר כבר במהפכה של ממש – KPMG דיווחה השנה כי 95 אחוזים מתוך 250 החברות הגדולות בעולם מדווחות כיום על פעילותם בתחום הסביבתי/חברתי. חברות רבות הבינו שמדובר ביותר מסתם אזרחות טובה או מהלך שיווקי – מדובר במנוע חשוב שמוביל לחדשנות בארגון, מעודד למידה ועוזר לחברות ליצור ערך של ממש.

8. התחממות גלובלית זה כאן – הוריקן איירין, כמו גם שורה ארוכה של אירועי מזג אויר קיצוניים, הזכירו לנו את המשמעויות של ההתחממות הגלובלית. למרות שכביכול הויכוח על התחממות גלובלית נמשך, הרי שרק הרפובליקנים, שחיים בפלנטה אחרת כנראה, ממשיכים להיות ספקניים בעניין. שאר העולם מתקדם קדימה ועולם העסקים ממשיך לרוץ לפני כולם, תוך ניסיון להגדיר את ההתחממות הגלובלית במונחים של סיכון והזדמנויות. אחד האינדיקטורים הטובים ביותר לכך הוא הדוח השנתי של ה-CDP, שדיווח השנה על עלייה משמעותית במספר החברות שמודדות ומדווחות על פליטות גזי החממה שלהן, כמו גם מספר החברות שבונות אסטרטגיית פעילות בנושא וממזגות אותה באסטרטגיה הכוללת שלהן.

9. ירוק זה פאסה – השנה ראינו שורה ארוכה של חברות שמסתכלות על נושאים סביבתיים וחברתיים לא במונחים מיושנים של "ירוק" או "פילנתרופיה", אלא כאלמנטים אסטרטגיים. התפיסה הזו מובילה לחדשנות בפיתוח מוצרים, עיצוב מחדש של מוצרים קיימים ואפילו יצירת דוחות רווח והפסד שמתייחסים למשאבי טבע שהחברה עושה בהם שימוש. התפיסות העסקיות החדשות הללו באות לידי ביטוי בחברות גדולות כמו יוניליבר, פומה, HSBC וול-מארט, מה שמראה שמדובר בתפיסה שתופסת לה אחיזה של ממש במיינסטרים העסקי.

10. הטכנולוגיה נהיית ירוקה יותר – השנה היינו עדים למספר צעדים חשובים להפיכת המרחב הוירטואלי והדיגיטלי לירוק יותר. דוגמאות? בבקשה: חברות כמו גוגל, יאהו ופייסבוק בונות חוות שרתים יעילות ונקיות יותר מבחינת צריכת האנרגיה שלהן, אפל נותנת דוגמה עם הפחתה משמעותית של טביעת הרגל הפחמנית של הדור השני של האייפד לעומת הדור הראשון, דל מתחייבת שהמחשבים שלה ייוצרו ללא PVC וכימיקלים מסוכנים עד סוף 2011, ואפילו שותפות חדשה בין חברות אלקטרוניקה וגורמים ממשלתיים ליצירת תו תקן למינרלים שאינם מגיעים מאזורי מלחמה.

בית שנפגע בשיטפון בוורמונט. התחממות גלובלית זה כאן צילום: אי-פי

אנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה, אבל בכל זאת ננסה להעריך בזהירות מה צפוי לנו בשנה הקרובה. אתם מוזמנים לחזור לרשימה הזו בדצמבר 2012.

1. הפחתת עלויות ויצירת הזדמנויות עסקיות חדשות – אלו ימשיכו להיות המנועים העיקריים של יוזמות ירוקות בחברות.

2. ירוק אסטרטגי – נראה גידול במספר החברות שמבצעות אינטגרציה של האסטרטגיה הירוקה שלהם באסטרטגיה העסקית הכוללת, מתוך הבנה שזו הדרך האפקטיבית ביותר לפעול בנושא.

3. הזדמנויות במדינות מתפתחות – שווקים מתפתחים כמו הודו וברזיל ימשיכו להוות מקור משיכה לחברות שמחפשות הזדמנויות בתחומים ירוקים, החל מאנרגיה ירוקה ומים וכלה בבנקאות סלולרית, תחבורה ופתרונות אורבניים.

4. דיאלוג עם בעלי עניין – חברות ימשיכו לחפש דרכים יצירתיות ואפקטיביות לשפר את הדיאלוג שלהן עם בעלי העניין השונים, כמו לקוחות, עובדים, ספקים, קהילות וארגונים.

5. רגולציה אזורית – נמשיך לראות התקדמות איטית ברגולציה להפחתת פליטות גזי חממה באזורים שונים בעולם. במישור הגלובלי עדיין לא יקרה כלום.

דרבן. מחאה למען כדור הארץ. התקדמות איטית ברגולציה להפחתת פליטות גזי חממה צילום: איי-אף-פי

6. הצרכן הסיני יהפוך לגורם דומיננטי לא פחות מהיצרן הסיני בחיזוק ההגמוניה הסינית בתחום הירוק.

7. ירוק זה cool – נראה דגש יותר משמעותי על עיצוב של מוצרים ירוקים כדי שיהיו לא רק מתקדמים מבחינה טכנולוגית, אלא גם ליותר קוליים ואטרקטיביים. סנונית ראשונה אפשר למצוא כאן.

8. קיימות זה לא רק סביבה – החלק החברתי בקיימות (sustainability) תמיד היה שני לחלק הסביבתי, אבל בשנה הבאה נמשיך לראות שיח חברתי שהופך משמעותי יותר והופך את הקיימות למושג הרבה יותר רלוונטי לרוב האנשים.

9. השקעות ירוקות יהפכו מתוחכמות יותר – הלקח של סולינדרה לא יישכח במהרה. המשקיעים הירוקים, בין אם מדובר בקרנות הון סיכון או חברות יהיו בררנים וזהירים יותר בבחירת ההשקעות שלהם. מי שרוצה לדעת איך עושים זאת מוזמן לעקוב אחרי וורן באפט.

10. לא יהיה משעמם – תחום העסקים הירוקים ימשיך להיות דינמי ומרתק ויספק לנו שפע של סיפורים מעניינים ובשאיפה גם עתיד טוב יותר.

לכתבה באתר nrg

נתונים של האו"ם מצביעים על פגיעה מתמשכת בכדור הארץ והגברת מגמת הצריכה של משאבי הטבע, אך גם על הצלת האוזון והרחבת היקף החקלאות האורגנית

דו"ח שפרסמה השבוע הסוכנות להגנת הסביבה של האו"ם ממחיש את האתגרים הסביבתיים הבוערים שעמם תאלץ האנושות להתמודד בשנים הקרובות. לצורך הכנתו נאספו נתונים על ניצול משאבי הטבע ועל המגמות הסביבתיות העולמיות בשני העשורים האחרונים. מדובר בדו"ח שגובש לקראת ועידה בינלאומית שתדון בנושאים אלה בשנה הבאה בריו דה ז'נרו, לציון עשרים שנה לפסגת כדור הארץ ההיסטורית שנערכה ב-1992 בברזיל.

בין היתר עולה מן הדו"ח כי אנרגיית רוח ושמש היא פחות ממחצית האחוז מאספקת האנרגיה ברחבי העולם, ופחות מאחוז מכלל הקרקעות החקלאיות מעובדות בשיטות אורגניות. צריכת האנרגיה וכמות המשאבים הנחוצים להפקת מוצר נמוכות יותר כיום בשל התייעלות תהליכי הייצור. עם זאת, העלייה בקצב הצריכה והגידול באוכלוסייה הביאו לעלייה בשיעור צריכת המשאבים הטבעיים ב-40% בתוך שני עשורים.

עוד מצביע הדו"ח על גידול במספר ערי הענק בעולם. בשני העשורים האחרונים עברו 11 ערים נוספות בעולם את רף העשרה מיליון תושבים, וכעת מספר ערי הענק הוא 21. על פי נתון זה, יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם היא עירונית, לראשונה בהיסטוריה. במקביל, שיעור תושבי הערים בעולם הגרים ב"סלאמס", שכונות עוני ללא נגישות נאותה למים, אמצעי סניטציה ומרחב דיור בטוח, פחת ביותר מעשרה אחוזים. נכון לשנת 2011 חיים בשכונות מסוג זה יותר מ-800 מיליון בני אדם.  

מגמות סביבתיות ב-20 השנה האחרונות

בקצב גדילת אוכלוסיית כדור הארץ חלה מגמה של התמתנות, והוא ירד ב-27% בשני העשורים האחרונים. אולם, עדיין מדובר בגידול אבסולוטי של אוכלוסיית העולם בתקופה זו בשיעור של 1.45 מיליארד. בהיבט הסביבתי עולה עוד כי סך השטח שבו נכרתו יערות טבעיים בתקופה שאליה מתייחס הדו"ח שווה בגודלו לשטח ארגנטינה, אחת המדינות הגדולות בדרום אמריקה. כמו כן, שיעור צריכת הפלסטיק בעולם עלה בשיעור של 130%. במחצית מכמות זו נעשה שימוש חד פעמי בלבד. הפלסטיק הפך למקור משמעותי לזיהום וכמויות גדולות של מוצרי פלסטיק יצרו מוקדי אשפה אדירים באוקיינוסים.

ניצול המשאבים הטבעיים וזיהום כדור הארץ מוסיפים להתרחש באופן לא שוויוני. על פי דו"ח האו"ם, 18 ממדינות העולם גורמות כיום לפליטת 80 אחוזים מהגז העיקרי הגורם להתחממות כדור הארץ. דו"ח נוסף של סוכנות הפיתוח של האו"ם שהתפרסם אתמול ועוסק בהשפעות המצב הסביבתי על האוכלוסייה הענייה בעולם מציין כי תושב קטאר, אחת המדינות העשירות בעולם, אחראי במשך עשרה ימים לפליטת כמות גזי חממה שלה אחראי תושב מדינה מתפתחת בשנה שלמה.

בתוך כך, יש בנתונים גם סימנים לשינוי חיובי במצב הסביבתי. ההסכם הבינלאומי להגנה על שכבת האוזון, שנחתם לפני קצת יותר משני עשורים, מנע הרס של שכבה זו החיונית לבריאות האדם ובעלי החיים. החקלאות האורגנית וניצול אנרגיה משמש ורוח עדיין תופסים חלק קטן בייצור חשמל ומזון אך מגמת ההתרחבות שלהם ברורה. נוסף על כך, גדלה החקלאות האורגנית בקצב של 13% מדי שנה.

לכתבה בהארץ

Prices are amazing. They are only little numbers, but they are so very useful. An economist will tell you that prices are the relative scarcities of items measured in monetary terms. The average businessman, if he ever really thinks about them, might say that they indicate which resources to use and which to avoid. Prices help answer the entrepreneurs’ questions “Should we increase or cut back on the use of an input, and to what extent?” Prices communicate to entrepreneurs incredibly valuable information about which combinations of resources they should use. They allow entrepreneurs to coordinate their actions with one another. (As FEE founder Leonard Read explained, we know that it is only through the price system that we can make a pencil.)

Prices enable the producers to satisfy not just random wants and desires of consumers, but they show the entrepreneur which wants and desires are most urgent. They help consumers ration goods; they stop people from taking too much. They allow each of us to adjust our own personal plans and integrate them into the greater whole. All this is done without a central planner. No one person, computer, or government bureau can set and then constantly adjust prices better than the market. Additionally, the price is itself economical. It is just a single number. Yes, prices are truly amazing.

Perhaps the most important aspect of the price system is that it is the mechanism by which we are able to calculate efficiency. To make an economy function efficiently, we need to be able to compare the relative scarcities of all the different goods and services in an economy. Without such knowledge, we have economic chaos. Prices allow us a basis of comparison.

How do we measure the scarcity ratio between apples and oranges without a common denominator? In a barter economy with two goods, there is only one ratio that needs to be considered. In an economy with three goods, there are three ratios. With four goods, there are six ratios; and with five goods, there are ten ratios. In a complex economy like ours, there are too many ratios to count.

However, in an economy that uses money, all we have to do is compare prices. They quickly show us the relative scarcities. If the price increases, the item is becoming scarcer. Not only does the price tell us if the item is becoming more or less scarce, it also tells us by how much. A 1 percent change is different than a doubling of the price. Since each item’s relative scarcity is expressed as a price, no one has to know all the relative scarcities of the various inputs unless he wants to look. In a world of barter, I would need to keep in my head the relative scarcity ratio between my toothbrush and magnesium. In a world of prices, we don’t have to know the price of magnesium unless we want to know. By simply looking at prices and comparing costs, entrepreneurs are able to calculate economic efficiency.

Suppose an entrepreneur wants steel in his production process; he would have to bid it away from an already profitable use—its opportunity cost. When every factor of production is devoted to its most profitable use, the economy is running efficiently and consumers are getting the goods they value most highly. Suppose that an entrepreneur has an idea for a new business. He would then look to see if the price at which he could sell the good on the open market would exceed the costs. If it would and he could make a profit, then he’d start the business. However, if it looked as though he wouldn’t be able to cover the costs, then the market would be telling him that the resources were currently employed in a more efficient manner and that he shouldn’t divert them to his idea. If he did, the resources would be employed in producing goods consumers would find less useful. It is this mechanism of economic calculation that is too often overlooked, especially when it comes to matters of environmental economics.

Environmentalists say we need to take account of the true cost of driving. That is absolutely true. However, that means the full cost, which includes the unseen alternatives forgone. Durable goods yield services through time, and when considering the costs of such goods, we need to discount future values. This is necessary to get the true value of the good, because present goods are more valuable than future goods.

To explore this concept, I came up with a problem: calculating the true cost of a hybrid car. This is basically an annuity problem. You have a large upfront cost followed by a slow and steady stream of cash into the future. So the real question is, how long will it take for the savings from the hybrid’s fuel efficiency to make up for the upfront costs?

Let’s look at the popular 2007 Honda Civic Sedan Hybrid and compare it to the nonhybrid version. The Civic Sedan’s average price is $17,760; the hybrid’s average price is $22,600, a $4,840 difference. Next we need to check the miles per gallon claimed for each car. The Civic Sedan gets 35 mpg, the hybrid 50 mpg. If the average person drives 15,000 miles per year, then the savings is 128.57 gallons a year, or $424.28 a year (assuming gasoline at $3.30 per gallon). Before we discount for the future, we see that it will take over 11 years to make buying the hybrid worthwhile. When we include a reasonable discount of 3 percent, the number grows to 14.5 years.

How can this be? Is it a simple rigging of the numbers, or is this the case with all hybrids? I have compared these 2007 models: Honda Accord Sedan, Ford Escape, Toyota Camry, Toyota Highlander, Nissan Altima, Saturn Aura, Saturn Vue, Lexus GS Sedan, and Lexus RX 400h with their respective hybrids. Under the best assumptions of 15,000 miles a year, a discount rate of 3 percent, and gasoline prices of $3.30 per gallon, the best hybrid was the Saturn Aura, with five years till payoff, and the worst was the Lexus GS Sedan, with over 100 years. (See table.)

“Dust to Dust”

When comparing the environmental footprint of a hybrid with a nonhybrid vehicle, we need to look at the total picture, the footprint from “dust to dust.” The costs of the resources and the costs of disposal need to be compared to the benefit from the use of the vehicle. A hybrid car uses gasoline and an alternative power source, such as a battery. There are some nasty chemicals that go into making these fuel-efficient cars that also create some nasty waste byproducts. So the disposal of the batteries also needs to be taken into account; this phase is also a part of the total “ecological footprint.” While hybrids may be more fuel efficient in terms of gasoline consumption, there may be offsetting effects in the creation and disposal of the battery. And if we are considering a completely electric car, then we also need to consider the generation of the power to the outlet when we plug it in the wall.

When the full picture is examined, hybrids do not look quite as good as the environmental lobbyists would have us believe. According to the “Dust-to-Dust Automotive Energy Report” by CNW Research (http://tinyurl.com/2h976h), the average energy cost per mile for the top ten hybrids (2006 models) is $3.65. The average for the industry is $2.95. (I happily report that my Chevy Monte Carlo is $1.61 and my wife’s Saab 9-3 is at $1.64 per mile.) The Prius, Civic, Accord, and Escape hybrids are $2.87, $3.40, $3.42, and $3.54, respectively.

To efficiently use resources, we want the best combination of least-cost technology. Suppose a family is growing and badly needs a bigger vehicle. Surely a hybrid would be better than a minivan or SUV, right? Don’t run out to the hybrid dealer just yet. The average energy cost for upper-midrange SUVs like the Hummer H3, the Saab 9-7X, and the Range Rover Sport is $2.43 per mile, well below the hybrids, and the average for minivans is even better: $2.23 per mile. If we want to be good to the environment, we need to use resources wisely. The price system shows us how to act so we don’t waste resources. When people naturally minimize costs, they are conserving resources. No governmental interference is necessary.

Some of my students point out that a tax credit helps offset the price differential of a hybrid, thus lowering the cost to the owner. While true, the credit doesn’t negate the evasion of the economic-allocation problem. It merely masks it. Just because the consumer does not bear the burden of bidding resources away from more profitable uses doesn’t mean those resources aren’t being misdirected.

Environmental economics is a fascinating field. It attempts to assure that people confront the full costs of their decisions about what to produce and what to buy. Better than any government bureau, the price system communicates which methods of production are least costly. If we want to be environmentally friendly, all we need do is follow the market and compare total costs. The market abhors waste.