אושר זה יותר גדול או יותר ירוק?

פורסם: 3 במרץ 2012, 11:30 על ידי: Sustainability Org   [ עודכן 3 במרץ 2012, 11:34 ]
03/03/2012 מאת אוהד קרני, ירוק ונוצץ 
 
החודש בישרו לנו הכותרות הראשיות בעיתונים הכלכליים כי במהלך 2011 חלה האטה בצמיחת התוצר במשק. התוצר, שהינו סך הערך הכספי של המוצרים והשירותים שמיוצרים במשק, הוא המדד המרכזי המשמש כלכלנים להערכת השגשוג הכלכלי והחברתי של המדינה. עוד הוסיפו הכתבים כי הצטמצמה הצריכה הפרטית ועל כן "חלה ירידה ברמת החיים". ההנחה המובלעת מאחורי דיווחים אלו היא שהתוצר והצריכה הם הביטוי הישיר לרמת החיים שלנו – אם אנחנו מייצרים יותר אנחנו גם יכולים לצרוך יותר מוצרים ואם אנחנו צורכים יותר אנחנו מאושרים יותר. מוסכמה זו, שעומדת בבסיס תרבות הצריכה, הובילה את החשיבה הכלכלית בעולם בעשורים האחרונים. אולם, בעידן שלאחר משבר הסאבפריים, עבור אנשים רבים יותר ויותר האקסיומה הכלכלית הבסיסית הזו כבר אינה מובנת מאליה.

הרהורי כפירה אלו, בתפקיד שמדידת התוצר במשק משחקת בקביעת מדיניות ציבורית, היו המוטיב המרכזי בוועידה הלאומית לצמיחה ירוקה שהתקיימה ביום שלישי האחרון. היה זה אירוע ראשון מסוגו בארץ בארגונם של המשרד להגנת הסביבה ועיתון כלכליסט, אשר בהכנת חלק מתכניו גם אני לקחתי חלק ואף שימשתי כשופט בתחרות הקלינטק שנערכה במהלכו. בכנס השתתפו, בין השאר, ראש הממשלה וסוללה של שרים בעלי זיקה לנושאי סביבה ופיתוח, מה שהעניק לו פרופיל ציבורי משמעותי. אפשר להגיד הרבה דברים לחיוב ולשלילה על המושג "צמיחה ירוקה", דברים שחלקם נאמרו בוועידה עצמה על ידי הדוברים על הבמה, בקריאות ביניים מהקהל וגם בתקשורת ובבלוגוספירה. אולם, עוד בטרם הדיון בשאלות הללו, עלתה בוועידה, באופן די מרגש מבחינתי, שאלה בסיסית יותר – האם צמיחה, כפי שאנחנו מגדירים אותה כיום בעזרת מדידת התוצר במשק, בכלל נותנת לנו מידע רלוונטי על "רווחת החיים" שלנו?

אני אומר שהעיסוק בשאלה לכאורה אקדמית זו היה מרגש, כיוון שעד לאחרונה עצם הפקפוק בחשיבות התוצר כמדד מרכזי לשגשוג ולרמת הפיתוח הכלכלי-חברתי של המדינה, היה נתפס כאקט החותר תחת אושיות המערכת הכלכלית הקיימת. למרות זאת, מי שהציגו תזה זו במהלך הוועידה היו דווקא מהדמויות שמייצגות באופן המובהק ביותר מערכת זאת בישראל – נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, וראש המועצה הלאומית לכלכלה, יוג'ין קנדל. כאילו כדי להשלים תמונה זו, יום למחרת שמעתי בכנס אחר את ירום אריאב, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, חוזר גם הוא, באופן בלתי תלוי לחלוטין, על אותה השאלה בדיוק.

פישר מדבר ירוק

במהלך המאה ה-20 השאת התוצר הפכה לגביע הקדוש של המערכת הכלכלית המודרנית. המטרה של כמעט כל ממשלה בעולם הייתה להגדיל את התוצר ולהניע צמיחה בו. כתוצאה מכך רבים ממנגנוני המדיניות הציבורית בעולם עוצבו בראש ובראשונה כדי להשיא את התוצר. הצמיחה בתוצר הפכה לחזות הכל, כאשר למעשה המטרה אותה היינו רוצים למקסם באמת היא איכות חיים ורווחה. לצערנו במקרים רבים אין קשר של ממש בין התוצר לבין איכות חיינו. התוצר אינו מעיד על אופן חלוקת המשאבים וכפי שחווינו בישראל בעשור האחרון, הוא יכול לצמוח מבלי שמרבית האוכלוסייה תהנה מצמיחה זו. התוצר גם אינו מבחין בין אירועים חיוביים התורמים לאיכות חיינו, כגון ארוחה רומנטית במסעדה או יציאה לחופשה, לאירועים שליליים הפוגעים בה, כגון תאונות דרכים או מלחמות. כך התוצר יכול לצמוח דווקא בעתות משבר ומלחמה, כאשר איכות חיינו נמצאת בשפל. בנוסף, התוצר כולל רק פעילות כלכלית הנמדדת בעסקאות כספיות, ולכן אינו מתייחס לפעילויות משפחתיות, קהילתיות או התנדבותיות, שאינן כוללות תשלום כספי, על אף שדווקא פעילויות מסוג זה יכולות לתרום לאיכות חיינו יותר מכל רכישה כספית. מעבר לכך, אולי המגבלה החמורה ביותר של השימוש בתוצר כמדד היא שהוא אינו מתייחס למידת הקיימות של הפעילות הכלכלית אותה הוא מתיימר למדוד. כך למשל, לאמירות קטאר יש את התוצר לנפש הגבוה ביותר בעולם, אולם כמעט כולו מבוסס על ניצול אינטנסיבי של מאגרי נפט, אשר על פי הערכות מומחים כבר מוצו ברובם ומובן שבכל מקרה הם אינם מהווים מקור בר-קיימא לשגשוג כלכלי בטווח הארוך.

בסדר גמור, יגידו לנו הכלכלנים של הדור הישן, התוצר איננו מדד מושלם, אבל אין לו תחליף. אחרי הכל איך בכל זאת אפשר למדוד רווחה ואיכות חיים? בשאלה הזו מתחבטים יותר ויותר אנשים וארגונים בעשרים השנים האחרונות. ישנן שתי אסכולות המנסות לתת תשובה לשאלה זו – אלו שמחפשים מדד מוביל עיקרי שיחליף את התוצר ואלו שכופרים בכך שבכלל צריך להיות מדד אחד כזה וטוענים שאנו צריכים סט של מספר מדדים המשקפים מימדים שונים של איכות חיים.

הכלכלן הפקיסטני המנוח, מחבוב אול חק, היה אחד מנציגיה הבולטים של האסכולה הראשונה, המחפשת תחליף ישיר לתמ"ג. אול חק סבר שהפשטות שבשימוש במדד יחיד לרמת החיים, היא זו שהקנתה לתוצר את כוחו בציבור הרחב ובתהליכי קבלת החלטות. על כן יש למצוא חלופה לתמ"ג בדמות מדד בודד אחר אשר ישקף טוב יותר את רמת החיים הלכה למעשה. בהובלתו של אול חק היה האו"ם הארגון הבינלאומי הראשון שקיבל החלטה להפסיק למדוד את רמת הפיתוח במדינות בעזרת התוצר ולעבור למדד חלופי. בהשראת קריאתו של אול חק "להסיט את המיקוד של כלכלת הפיתוח מחשבונאות של הכנסות לאומיות למדיניות בה האדם נמצא במרכז", האו"ם עבר בשנות ה-90 להשתמש באינדקס הפיתוח האנושי (HDI), מדד המהווה שקלול של אינדקטורים לבריאות, להשכלה ולביצועים כלכליים של כל מדינה.

יוזמה זו דחפה גל של חשיבה אקדמית בנושא. חוקרים רבים החלו לשקוד על פיתוחם של אינדקסים ומדדים חלופיים לתוצר. בין המדדים שפותחו בהקשר זה אפשר לציין את מדד הקידמה האמין (GPI), מדד הרווחה הכלכלית המקיימת (ISEW), תוצר משוערך סביבתית (EDP), תוצר בר קיימא (SNDP), מדד האושר האנושי (HPI) ועוד. חלק ממדדים אלו, כגון מדד הפיתוח האנושי של האו"ם ומדד האושר של ממלכת בהוטן, הם אינדקסים המורכבים ממספר תת-מדדים המשולבים יחדיו על פי משקולות שרירותיות. הסוג השני של מדדים, כגון מדד הקידמה האמין או מדד התוצר המשוערך סביבתית, מנסים לבצע תיקונים במדידת התוצר עצמו. תיקונים אלו כוללים החסרה של עלויות הגנתיות, כלומר עלויות של דברים שאינם תורמים לאיכות ולרווחת חיים בת קיימא – הוצאות על טיפול בפשיעה, עלויות הנגרמות כתוצאה מזיהום, אובדן משאבים בלתי מתחדשים וכו'. חלק ניכר מן המדדים הללו גם משקללים בתוכם אינדיקטורים שונים לפערים בחברה, כך שבחברה בה התוצר גבוה אך גם אי-השוויון גבוה, המדד הסופי יהיה נמוך יותר.

בחינה של תוצאות המחקרים בנושא מעלה תובנות מעניינות. למשל, כאשר משווים בין ה-GPI לתוצר במדינות מערביות רבות, רואים שהוא צמח בקצב דומה לתוצר עד שנות ה-80 וה-90 ואז עצר מלכת ואפילו צנח מטה בעת שהתוצר המשיך לעלות. חישוב מדדים אלו מורכב ואין נתונים זמינים עבורם במרבית המדינות. הכלכלן הסביבתי חגי קוט התחיל להעריך את ה-GPI בישראל בעבודה חלוצית בתחום, אולם מדידה שלמה ומתמשכת של מדדים אלו תתבצע רק כאשר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תכנס לתמונה.

מדד קידמה אמין באוסטרליה. שקף מתוך המצגת של פישר.

האסכולה השנייה של הוגים בתחום, כופרת מכל וכל בעצם השאיפה להגדיר מדד יחיד לרווחת חיים. הדובר הרהוט ביותר של תפיסה זו הוא הכלכלן ההודי וחתן פרס הנובל, אמרטיה סן, שבאופן אירוני דווקא היה מי שעיצב יחד עם מחבוב אול חק את מדד הפיתוח האנושי של האו"ם. אסכולה זו זכתה למומנטום משמעותי כאשר ב-2008 נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, מינה את סן כחבר בוועדה נשיאותית מיוחדת לבחינת מדדים חלופים לתוצר, יחד עם הכלכלן האמריקאי ג'וזף שטגיליץ, חתן פרס נובל בעצמו, והכלכלן הצרפתי ז'אן פול פיטוסי. ועדת שטיגליץ-סן-פיטוסי הפכה את בעיית המדדים המשלימים לתמ"ג לדבר החם בשיח הכלכלי בעולם והניעה ממשלות נוספות לעסוק בה.

ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD, הצטרף אף הוא למאמצים אלו ופרסם לאחרונה סט ראשוני של עשרה מדדים המשקפים כל אחד פן אחר של איכות החיים במדינות החברות בארגון. הארגון מפרסם את המדדים השונים ומאפשר לגולשים ברשת לדרג את חשיבותם על פי נקודת מבטם האישית ולשקלל אותם יחד לאינדקס אחד תחת הכותרת "Better Life Index". בהברקה גרפית מוצגים המדדים השונים באינדקס כעלי כותרת בפרח, כאשר כל פרח מייצג מדינה שונה ואורך עלי הכותרת בפרח משקף את הדירוג בכל מדד באותה המדינה. בפרח של ישראל למשל, מרבית עלי הכותרת, מלבד העלים המייצגים בריאות וסיפוק אישי, דומים או קצרים יותר מהממוצע בפרחים של שאר המדינות המפותחות.

גם בישראל נעשים גישושים ראשוניים לפיתוח סט של מדדים משלימים לתמ"ג, ברוח המלצות שטיגליץ-סן-פיטוסי. יש לציין את תמרה ישראלי שמרכזת את העבודה על מדדים אלו בממשקים המורכבים שבין המשרד להגנת הסביבה, בנק ישראל, הלמ"ס ומומחים מן האקדמיה. במסגרת עבודה זו פותח סט ראשוני של מדדים לרווחת חיים הבוחנים, בעזרת עשרות אינדקטורים שונים, אספקטים מגוונים של מצב החברה, הסביבה והכלכלה בעשור האחרון. אף לי הייתה הזדמנות להיות מעורב מעט בפרויקט המאתגר הזה וגיליתי עד כמה תהליך בחירת המדדים והצגתם מעלה דילמות ערכיות רבות. כך למשל עלתה השאלה האם שיעור הבעלות על רכב פרטי הוא מדד חיובי או שלילי לרווחה ואיכות חיים בישראל. אין ספק שבעלות על רכב בישראל כיום מגדילה את הניידות וחופש התנועה של הפרט, אולם ברור שמגמת הגידול בבעלות על רכב פרטי מייצרת בעצמה בעיות סביבתיות, חברתיות וכלכליות רבות לחברה בכללותה.

בהחלט אפשר לתקוף כל סט של מדדים שנבחר ולטעון שהם בהכרח ישקפו תפיסת עולם מסוימת שאינה נטולת פניות, אבל טענה זו תקפה גם לגבי התוצר במתכונתו הנוכחית והבעייתית. האמת היא שכל מדד שנבחר אכן משקף השקפת עולם ואין דבר כזה מדד אובייקטיבי או אופטימלי לרווחה ולרמת חיים. בדיוק בגלל זה יש חשיבות ליצירת שיח ציבורי מתמשך על היעדים ומדדי התוצאה שאנחנו מציבים למנהיגים שלנו ולעצמנו כחברה כחלק אינטגרלי מהתהליך הדמוקרטי. זה פשוט חשוב מדי מכדי שנשאיר זאת לכלכלנים.

לפוסט של אוהד קרני 


כתבות קשורות

Comments