מכירת השליטה בחברת המים לרואן קפיטל התסיסה את הוויכוח סביב הכסף שעושות חברות פרטיות ממשאבי הטבע ששייכים לציבור כולו: "הבעלים של אחת מחברות המים אמר לי פעם שאת המים שכולנו מורידים בשירותים הם מוכרים בבקבוקים במחיר מופקע"

מאת שוקי שדה, 21/6/2013

ד בר במראה היפהפה של מעיין סלוקיה שברמת הגולן לא יכול להעיד על הסערה שהתחוללה סביבו בשבוע החולף. האחים נפתלי, בעלי השליטה בחברת מי עדן , ששואבת את מי המעיין ומשווקת אותם, מכרו את חלקם ‏(70%‏) בחברה לקרן הזרה רואן קפיטל, בעסקה שבה יקבלו 120 מיליון שקל.

למהלך, המוצלח מאוד מבחינתם, התלווה טון צורם מאוד. בשוק ההון היה זה מפני שבמהלך השנים הוציאו האחים נפתלי, כולל בעסקה האחרונה, כחצי מיליארד שקל מהחברה, בעוד שרוב המשקיעים הפסידו. בציבור הרחב, לעומת זאת, תחושת החמיצות נבעה בעיקר מכך שההתעשרות של מי עדן מקורה במשאב טבע שאמור להיות שייך לכלל האזרחים - מעיין סלוקיה. ברשתות החברתיות זעמו, מכיוון שלאחר שימוש של שלושה עשורים במשאב של המדינה הוא יעבור כעת לידיים זרות - שנראה כי גם הן לא ישלמו עבורו תמלוגים.

זהו מקרה פרטי של איוולת מתמשכת מצד המדינה, שבמשך שנים העבירה לידי יזמים פרטיים את זכות השימוש במעיינות מבלי לגבות תמלוגים בהתאם ומבלי לערוך מכרז מסודר. זאת, על אף חוק המים, המגדיר במפורש את המים במדינה כקניין של הציבור, המיועד "לצורכי תושביה ולפיתוח הארץ".

תעשיית המים המינרליים בישראל התפתחה בשיטה של "כל הקודם זוכה" - מי שמצא מעיין פשוט קיבל היתר מרשות המים לשאוב ממנו מים, ובמחיר נמוך במיוחד. חברות המים המינרליים רוכשות את המים מהמדינה לפי תעריף לתעשייה - 6 שקלים לקוב, כלומר 0.006 לליטר - תעריף נמוך בהרבה מהתעריף הרגיל לצרכן. החברות מוכרות את המים לצרכן הסופי במחיר הגבוה בערך פי 1,000.

"אפשר לראות את זה גם בתחומים אחרים - נכסים שהיו בבעלות המדינה ולא נוצלו בצורה יעילה עברו לידיים פרטיות מבלי שהאינטרסים של הציבור יישמרו", אומר פרופ' אברהם דיסקין, ראש בית הספר ללימודים בינתחומיים במינהל, ממשל ומשפט במכללת שערי משפט. "כמו במקרה של מפעלי ים המלח, היתה כאן הפרטה שיצרה ריכוזיות. ברגע שמישהו ביקש זיכיון, היו צריכים לפתוח במכרז תחרותי - ולא פשוט לתת את זה סתם כך. אולי מישהו חשב שהוא תומך ביוזמה בפריפריה, אבל אין מנוס מלעשות את הדברים האלה באמצעות מנגנונים של השוק החופשי, כלומר באמצעות מכרז ועם רגולציה".

לדברי דיסקין, "פעם יצא לי לדבר על זה עם הבעלים של אחת מחברות המים, והוא אמר לי שאת המים שכולנו מורידים בשירותים - הם מוכרים בבקבוקים במחיר מופקע. זה אמנם נאמר בצחוק, אבל זה ממחיש את הטיפשות של המדינה למול החברות".

"למה לשלם תמלוגים?"

יום לאחר ההודעה על האקזיט של מי עדן, הודיע משרד האוצר על הקמת ועדה לבחינת תמלוגים על מחצבי טבע, שזכתה מיד לכינוי "ששינסקי 2", משום שגם בראשה יעמוד פרופ' איתן ששינסקי, שעמד בראש הוועדה לבחינת התמלוגים ממחצבי הגז הטבעי.

הוועדה הוקמה חמש שנים לאחר שהמדינה טענה בפני בג"ץ שהיא תבחן הסדרים לשינוי המצב, בתגובה לעתירה שהוגשה בנושא. ב–2008 הגישה האגודה לצדק חלוקתי עתירה לבג"ץ, בטענה שעצם מכירת המים מטעם החברות היא פעילות לא חוקית ועבירה על חוק המים, ומלבד זאת אין הצדקה לתת לחברות הבקבוקים מים במחירים מוזלים, בעת שחברות אלה משתמשות במים לא כחומר גלם, אלא כמוצר. כלומר, החברות סוחרות במים, שהם משאב ציבורי וקניין של כלל האזרחים. "חברות המים המינרליים ניכסו את המעיינות ומתייחסות אליהם כאל משאב כלכלי שלהן", אומר עו"ד ליאור צמח־שאשא, שייצג את האגודה בעתירה. "כעת מוכרת מי עדן את פעילותה בישראל לקרן השקעות זרה, ושוב מרוויחה, בין היתר, על חשבון המשאב הציבורי".

בכיר במי עדן פשוט לא מבין על מה הביקורת. "כשקרן זרה באה ומשקיעה כסף בישראל - זו הברכה הכי גדולה ששר האוצר והאזרחים יכולים לקוות לה. בניגוד לאקזיטים בהיי־טק, לדוגמה, אף אחד לא יעביר את העבודה פה לעמק הסיליקון. 700 העובדים הישראלים ימשיכו לעבוד בארץ".

הבכיר סבור גם שאין להשית תמלוגים על מי עדן או על חברות המים המינרליים האחרות. "המחיר יגולגל בסופו של דבר אל הציבור", הוא אומר, "וגם אין בזה היגיון. אם היינו מוכרים את המוצר בחו"ל, כמו האשלג מים המלח, אז מילא. אבל זה מוצר שכולו נמכר בישראל, אז למה לשלם תמלוגים?

"גם הטענות על כך שקיבלנו משהו במתנה מהמדינה הן חסרות שחר. באירופה רוב המעיינות נמצאים בבעלות המדינה, ושם יש הסדרים דומים. במדינת ישראל יכול לקום מחר כל יזם, ולהקים חברה נוספת למים מינרליים ליד מעיינות שעדיין לא נשאבו מהם מים. אף אחד לא יגיד לו לא. צריך לעודד יזמות, ולא לדכא אותה. במדינות מזרח אירופה רודפים אחרינו שנפתח מפעלים אצלם, ופה תוקפים אותנו בצורה כזאת. אני באמת לא מבין על מה".

"לשקול אסדרה מיוחדת"

בכל הנוגע להתנהלות מול חברות המים המינרליים, הכתובת הממשלתית היא רשות המים - הגוף המופקד על מתן היתרים לאספקת מים, לפי תעריפים שונים. בשנים הראשונות שבהן פעלו חברות המים המינרליים עוד אפשר היה לטעון שעדיין לא היה ידוע לרשות הפוטנציאל המסחרי הרב של מתן מי מעיינות במחיר מוזל, אבל אספקת המים במחיר מוזל ואי־עריכת המכרזים נמשכים גם בשנים האחרונות.

כך לדוגמה, בעקבות התייבשות מעיין עין זהב בקריית שמונה עברה חברת נביעות ב–2011 לשאוב מים מקידוח רגיל של מקורות, הנקרא "חולה 7" - אותו קידוח שממימיו נהנים תושבי קריית שמונה והיישובים בסביבה. ובכל זאת, רשות המים לא ניצלה את ההזדמנות לפתוח את האפשרות לאספקת מים מהקידוח למכרז ליזמים אחרים בתעשיית המים המינרליים, והשאירה את התעריף התעשייתי המוזל על כנו.

עם זאת, ברשות מבהירים שיש מקום לשקול רגולציה מיוחדת בנוגע למעיינות מים. "יש מקום לשקול אסדרה מיוחדת לצרכני מים המבקשים הקצאות מים ממקור ספציפי או בתנאים מיוחדים, וכך הודענו גם לבג"ץ. רשות המים כבר עובדת ובוחנת את המתווה הנכון לסוגיה. המתווה יכלול גם הסדרה של תשלום לקופת הציבור עבור זכות זו" - כך נמסר מרשות המים בתגובה לשאלה בעניין.

בנוגע לעצם האחריות של רשות המים על השימוש המסחרי שעושות חברות המים המינרליים במי מעיינות, נמסר כי "רשות המים אינה מונעת מאף אחד להגיש בקשה להקמת מפעל מים מינרליים או כל מפעל תעשייתי אחר. הרשות מקפידה להסדיר הקצאת מים, בהתאם לצרכים, האילוצים, מצב מקורות המים ודרישות החוק. מי עדן, נביעות ומרבית המפעלים האחרים למים מינרליים אינם מפיקים מים ואינם שואבים מים. הם קונים את המים מחברת מקורות. המפעלים עצמם עונים להגדרת מפעל תעשייתי ועומדים בדרישות לזכאות לתעריף תעשייתי. העובדה שלחלק מהבקבוקים לא מוסיפים חומרים כימיים אין משמעה שחברות אלה אינן מנהלות מפעל ומייצרות ומשווקות מוצר".

שירת הברבור 
של הבקבוקים

ייתכן שהוויכוח על התמלוגים מגיע קצת מאוחר מדי. עסקת מי עדן מסמלת גם סיום עידן - יש שיגידו שירת הברבור - בכל הנוגע לשגשוגה של תעשיית המים המינרליים בישראל. תדמיתן של חברות המים המינרליים נשחקת בהדרגה, ולא רק בשל סוגיית התמלוגים.

בשנים האחרונות עלתה המודעות לנזק הסביבתי שיוצרות החברות, שגורמות לייבוש נחלים הניזונים מהמעיינות שמהם הן שואבות מים ומשתמשות במיליארדי בקבוקי פלסטיק בלתי מתכלים. בשנים האחרונות התגלו גם כמה מקרים של זיהומים במעיינות שמותגו כטבעיים ובריאותיים.

"האבסורד הוא שהחברות האלה עושות נזק עצום, בזמן שאין שום בעיה במי השתייה בברז", אומר היועץ הסביבתי דניאל מורגנשטרן. "הם לוקחים את המים של כולנו, שמים אותם במכלי פלסטיק המזיקים לסביבה, משנעים אותם מאות ק"מ, והצרכן משלם על זה מיליארדים - גם בשקלים היוצאים מכיסו וגם מעצם הנזק הסביבתי".

אם עד לפני כמה שנים שתו מחצית מהישראלים מים מינרליים - בין אם מבקבוקים של ליטר וחצי או ממתקנים של כדי שתייה גדולים - בשנים האחרונות יותר ויותר משפחות מעדיפות לקנות מתקנים לסינון מים של חברות כמו שטראוס או אלקטרה־בר. כיום, לפי סקרים שנערכים על ידי החברות הפועלות בתחום, כשליש מהישראלים שותים מי ברז, שליש שותים מים מינרליים ושליש שותים מים ממתקני השתייה שמבוססים על סינון מים. חברות המים המינרלייים ממשיכות לשגשג, אם כי במידה פחותה מבעבר, בעיקר בזכות מכירת בקבוקים קטנים בנקודות מכירה כמו קיוסקים ומסעדות, הקרויות בעגה המקצועית "On the go".

מי עדן הוקמה לאחר שב–1980 גילה הביולוג המנוח משה המאירי את מעיין סלוקיה, שממנו נובעים מים מינרליים. כעבור שלוש שנים החלה החברה לשווק מים מינרליים בבקבוקים, ולאחר מכן בכדים גדולים עבור מתקנים למי שתייה. חברת נביעות ביקשה להפיק מים באופן דומה, וב–1989 היא איתרה את מעיין עין זהב, הנובע בתוך קריית שמונה. ב–2000 נרכשה נביעות על ידי החברה המרכזית למשקאות קלים ‏(קוקה קולה‏).

חברת עין גדי, השלישית בתחום ובעלת נתח השוק הקטן ביותר, הוקמה ב–1997 - אך עוד לפני כן נהנו תושבי הקיבוץ מהמעיין המפורסם במדבר יהודה. בניגוד לשתי החברות האחרות, עין גדי משווקת מים בבקבוקים בלבד. באותה תקופה, סוף שנות ה–90, היתה תעשיית המים המינרליים בישראל בשיאה. "בתקופה הזאת החברות היו פרה חולבת, בכלל לא היה צריך להתאמץ כדי לשווק בקבוקים או כדים. לכל היותר הושקעו מאמצים בבידול ממתחרים", אומר עובד לשעבר באחת החברות.

לצריכה המוגברת היה מחיר: התייבשות המעיינות ומקורות המים שסביבם. המקרה הבולט ביותר היה זה של עין גדי, שבו השאיבה המוגברת של הקיבוץ פגעה בזרימת המים בשמורת הטבע נחל דוד הסמוכה לקיבוץ, המהווה אתר נופש ותיירות מרכזי באזור. לאחר מאבק ציבורי שנמשך כמה שנים, נחתם ב–2007 הסכם בין הקיבוץ לבין רשות הטבע והגנים, שלפיו הקיבוץ ישתמש במי מעיין אחרים. נקבע בנוסף שאם הקיבוץ ירצה לשאוב ממעיין עין גדי, הוא יצטרך להזרים מים בכמות שווה ממוצא שמורת הטבע בחזרה לנקודת הנביעה של המעיין.

מקרה דומה, מתוקשר קצת פחות, קרה גם במעיין עין זהב. במשך שנים היה המעיין מקור המים לתושבי קריית שמונה והסביבה, ונביעות שאבה ממנו 7%–10% מהצריכה הכללית היישר למפעל שבאזור התעשייה של העיר. ב–2007 הבחינו תושבי העיר שהנחל היוצא מהמעיין מתייבש והולך - ויצאו למאבק, שבסיומו הופסקה השאיבה מהמעיין. המים עבור נביעות ותושבי הסביבה החלו להיות מופקים מקידוח מי תהום מחוץ לעיר.

גם במעיין סלוקיה נדרשה התערבות חיצונית כדי למנוע התייבשות. כדי שערוץ נחל הזויתן, שנמצא אחרי הנביעה, לא יתייבש, מזרימה אליו חברת מקורות מי תהום.

מלבד התייבשות המעיינות, להסתמכות על הטבע יש גם תופעת לוואי מזיקה הרבה יותר מבחינת החברות. בשנים האחרונות, לאחר חורפים גשומים במיוחד, התגלו כמה מקרים של זיהום במי המעיינות - מה שגרם להורדת בקבוקים של מי עדן ונביעות מהמדפים.

"הטבע הוא כלי השיווק מספר אחת שלהם, אבל הוא גם מייצר להם מכשולים", מסביר עובד לשעבר בנביעות. "זה גרם לזה שהחברות עצמן שמו אמצעי סינון למים, ואז זה כבר לא ללא מגע יד אדם, כפי שהן נהגו לפרסם בהתחלה. אם נביעות שואבת מים מקידוח של מקורות, מה בדיוק ההבדל בין המים שלה למי ברז?"

בנביעות, כמובן, רואים את הדברים אחרת. "יש הבדל מהותי בין מים מינרליים למי ברז", מסר דובר החברה. "בניגוד למים המינרליים, למי הברז מוסיפים כלור ופלואוריד והם מועברים בצנרת הולכה ולאחר מכן בצנרת הביתית. מסע זה עלול לפגוע באיכות המים, ולכן המוצר שמתקבל בברזי הצרכנים שונה מהמים המינרליים הטבעיים שנביעות מספקת ללקוחותיה. נביעות פועלת על פי כל כללי הרגולציה להפקת מים מינרליים במדינת ישראל, ותמשיך לעשות כן בעתיד".

הדם הרע ממשיך לזרום

התהליכים האלה היוו קרקע נוחה לחדירה של השחקן החדש בשוק - ברי המים הביתיים, ובמיוחד המותג תמי 4. זהו בעצם מסנן מים, שב–2004 עבר שדרוג משמעותי, כאשר הושק תמי־בר פמילי, שמלבד היותו מסנן מים מפיק גם מים קרים או רותחים.

בעשור האחרון צברו ברי המים פופולריות על חשבון הכדים הגדולים של מי עדן ונביעות. בעקבות ההצלחה הגדולה של תמי 4 נכנסה לפני שנתיים לשוק חברה חדשה - אלקטרה־בר. הכניסה של המתחרה החדש הביא לירידת מחירים - מ–4,000 שקל בממוצע ל–2,000 - מה שפגע עוד יותר באטרקטיביות של כדי המים הגדולים, שעלותם השנתית מגיעה לכ–1,500 שקל. העלות השנתית של אחזקת מתקן סינון מסתכמת ב–500–800 שקל בשנה כדמי תחזוקה.

בשלוש השנים האחרונות החלו קרבות שיווקיים אגרסיביים בין תמי 4 לבין שתי חברות המים המינרליים, בקמפיינים שלא היססו לרדת מתחת לחגורה. חלק מההצלחה השיווקית של תמי 4 היא הביקורת על אי־הנוחות שבסחיבת בקבוקי המים הכבדים הביתה. המענה הגיע בדמות קמפיינים בהובלת חיים כהן במי עדן ואורי גוטליב בנביעות, שניגחו את מסנני המים הביתיים בכל הנוגע לאיכות המים שלהם לעומת המים המינרליים, וטענו שאין מה להשוות בין המסננים לבין "הדבר האמיתי".

השבוע, בשיחות עם גורמים בכירים משני צדי המתרס, עולה שהדם הרע ממשיך לזרום בין שני הצדדים. שלא לייחוס, הם צולפים זה בזה גם בנוגע להצלחה המסחרית וגם בנוגע לסוגיות ציבוריות־אתיות, שאותן לא יעזו להעלות במסעות פרסום רשמיים.

"כשראיתי את הקמפיינים השליליים של מי עדן ונביעות הבנתי שמצבם לא טוב, כי הם בחרו לא לדבר על עצמם אלא לתקוף את המתחרים", אומר בכיר באחת מחברות הברים. "בכל העולם, וגם בארץ, יש מהלך של אנטי־בקבוקים, כי אנשים מבינים שזה מזהם את הסביבה ולא מתכלה. כנראה שקשה לחברות המים המינרליים להתמודד עם המציאות הזאת".

"ניקח את מי עדן. יש להם את מעיין סלוקיה, מי בכלל נתן להם אותו? מה זאת אומרת 'הם מצאו אותו'? למה זה לא שלך? למה זה לא שלי?", אומר בכיר אחר. "מבחינה מסחרית, די ברור שהסיפור של הכדים והבקבוקים הגדולים פשוט לא עובד. להערכתי, החברות האלה ימשיכו לצמוח רק בשוק של 'On the go'. כאן יש להם באמת יתרון, כי אנשים מעדיפים לקנות מים במקום מיץ או קולה".

בחברות הבקבוקים, כמובן, סבורים אחרת. מנביעות, לדוגמה, נמסר כי "קטגוריית המים המינרליים נמצאת בצמיחה מרשימה, כפי שמראים נתוני חברת סטורנקסט, המציגים גידול של 6.4% בצריכת מים מינרליים בין מאי 2013 למאי 2012". עלייה זו, כפי שמסביר בכיר אחר בתעשיית המים המינרליים, מיוחסת לשיווק בקבוקים בכל הגדלים. לגבי הכדים הוא מסכים שחברות המים המינרליים נמצאות בבעיה.

אותו בכיר מביע תסכול מכך שאת הביקורת הציבורית סופגות חברות המים המינרליים בלבד. לדבריו, "אנשים לא מודעים לזה, אבל המוצרים של חברות הברים מיובאים מסין. אתה יודע מה, עם כל האווירה שיש עכשיו, בוא נסגור את מפעלי הבקבוקים, שמעסיקים אלפי עובדים, נעבור לקנות רק מים מסוננים וניתן פרנסה להרבה משפחות בסין. זה נשמע הגיוני? אלה שמדברים על הפלסטיק שלנו שפוגע באיכות הסביבה שוכחים שלוחות המתכת והמסננים שמהם עשויים הברים לא מתכלים ומזיקים לסביבה. אבל על זה אף אחד לא מדבר".

מי יפרסם מי ברז איכותיים?

שני הצדדים לא תוקפים את הגורם השלישי בשוק המים - אופציית שתיית המים מהברז, שהיא האופציה הזולה ביותר מבחינת הצרכנים בישראל, הנאנקים גם כך תחת יוקר המחיה. פרסומים שליליים בנוגע לאיכות המים בישראל יצרו שם רע למי הברז בישראל, שממנו נהנות חברות המים המינרליים והברים לשתייה. ואולם, מצב זה משתנה.

תשתית הולכת המים בערים משתפרת, בין היתר הודות להקמת חברות המים המקומיות. אם קיימת בעיה בהולכה, היא בעיקר בדירות ישנות, בגלל הצנרת, שמשפיעה על איכות המים. במובן מסוים, המים בברזים בריאים יותר ממים מינרליים, בגלל הכלור שמוחדר אליהם ומשמיד חיידקים. מבחינת הרשויות בישראל, מי הברז הם האופציה המועדפת. "המים המסופקים בברזים בישראל הם באיכות מעולה, ואין כל צורך ברכישה וצריכה של מים מבוקבקים", נמסר מרשות המים.

לפני חודש נעשה מהלך משמעותי בכל הנוגע לחיזוק האופציה של שתיית מי ברז. שרת הבריאות, יעל גרמן, חתמה על תקנות חדשות הנוגעות לאופן הטיפול במי השתייה בישראל. עמותת אדם טבע ודין ניהלה מאבק של עשור, כולל עתירה לבג"ץ, כדי שתקנות אלה יצאו לדרך, מכיוון שהן כוללות צעדים אופרטיביים לשיפור משמעותי באיכות מי השתייה. בין הצעדים שאושרו: ניטור מזהמים פוטנציאליים במים והסדרת מערך הטיפול במי השתייה - מה שיבטיח הסרת מזהמים והפחתת תוצרי לוואי כתוצאה מחיטוי מי שתייה. כמו כן נקבע, לאחר מחלוקת קשה, שהחומר פלואור יופסק להיות מוחדר למים.

ההישג המשמעותי ביותר מבחינת הצרכן הבודד הוא מתן אפשרות לבקש בדיקת מים מחברת המים המקומית, כדי לוודא שמי הברז בכל דירה ספציפית עומדים בתקנות משרד הבריאות. הבדיקה ניתנת בחינם עבור תשתית המים של בית משותף, ועולה כסף כשנציגי החברה מגיעים לדירה ספציפית. אם בעבר גוף כמו אדם טבע ודין היסס אם לומר בביטחון מלא שמי שתייה מהברז עדיפים, הרי שכעת, לאחר אישור התקנות, לא תהיה לו שום בעיה לומר זאת.

"התקנות יביאו לשיפור גדול לא רק באיכות המים, אלא גם במנגנון השומר על האיכות שלהם", אומרת שרית כספי־אורון, ראש תחום מים באדם טבע ודין. "התקנות יורדות לפרטי פרטים - כיצד צריך לטפל במים ולהכשיר את העובדים, אילו סקרים צריך לעשות - הכל נמצא שם".

ואולם, עדיין נותרת בעיה אחת קטנה - הפרסום. לעומת תעשיית המים, שבמשך שנים הוציאה מאות מיליוני שקלים על מסעות פרסום עם סיסמאות מפוצצות כגון "השמפניה של הטבע" או "מים הטובים לגוף ולנשמה", וגייסה כוכבי־על כגון בר רפאלי, את מי השתייה שבברז אין מי שיפרסם.

כעת, לאחר אישור תקנות מי השתייה, מתבקש להוציא לדרך קמפיין פרסומי המסביר לציבור על המשמעות של התקנות החדשות והאופציה להזמין בדיקה למי הברז שבבית, כדי לחסוך אלפי שקלים בשנה על קניית מים.

עד כה, מלבד קמפיין נקודתי קטן של עיריית תל אביב לפני שלוש שנים, בתקציב של 100 אלף שקל בלבד, אף רשות לא יזמה קמפיין פרסומי המעודד שתיית מי ברז. הדבר היחיד שהתקרב לכך היה מסע יחסי ציבור שערך המשרד לאיכות הסביבה לפני כשנתיים.

Markerweek פנה השבוע לשלושה גופים ממשלתיים, בשאלה אם הם עומדים לפתוח במסע פרסום בעקבות אישור התקנות החדשות. במשרד הבריאות השיבו שאין כוונה לצאת בקמפיין פרסומי, אך ייערך מסע הסברה. "משרד הבריאות אכן נערך בתוכנית לעידוד שתיית מי ברז", מסרה דוברת המשרד. "התוכנית העיקרית צפויה להתקיים בשיתוף פעולה עם משרד החינוך. הכוונה היא להגדיל את המודעות של ילדים לצריכת מי ברז, וזאת על ידי פעילות הסברה, עידוד יצירת תשתית מתאימה בבתי הספר ‏(מתקני מים קרים‏) ואפשרות לחלוקה של בקבוקים רב־פעמיים לצורך מילוי".

בכיר במשרד לאיכות הסביבה הסביר שמעבר למגבלות תקציביות, יהיה בעייתי למשרד לפתוח בקמפיין פרסומי כזה. "מי ברז הם טובים מאוד", הוא מסביר, "אבל אנחנו רוצים להיות בטוחים בכך ב–100% - ואנחנו לא יודעים מה קורה בצנרת ספציפית בדירה ישנה בתל אביב, למשל".

ברשות המים, שם טוענים כאמור שהמים בברזים בישראל הם באיכות מעולה, מסבירים שאין כסף כדי לפרסם את הדבר ברבים. "קמפיין מסודר בנושא טרם פורסם, עקב אילוצי תקציב, אך הכללים של רשות המים מחייבים את ספקי המים לפרסם נתונים לגבי איכות המים המסופקים", נמסר מהרשות. הכוונה היא לדו"ח איכות המים המצורף לחשבונות המים של חברות המים המקומיות ומגיע בדואר, אך ספק האם מישהו באמת טורח לקרוא אותו - וברור שקמפיין תקשורתי יהיה אפקטיבי הרבה יותר. רשות המים אף עשתה זאת בהצלחה בעבר הלא רחוק, עם קמפיין "ישראל מתייבשת" בהובלת רננה רז המתקלפת - בעלות כוללת של עשרות מיליוני שקלים.

"זה נורא נחמד להגיד שלרננה רז יש כסף לשלם, אבל לקמפיין לשתיית מי ברז אין", מסביר בכיר ברשות המים, "אבל אנחנו הרי תלויים בתקציבים של משרד האוצר, והוא בוחן את הדברים מנקודת ראות כלכלית. 'ישראל מתייבשת' הביא לצמצום של 20% בצריכת המים, דבר שהוא שווה ערך לכמעט שני מתקני התפלה. אם ירצו להשקיע כסף בקמפיין דומה לשתיית מי ברז, יצטרכו לבחון מראש כיצד קמפיין כזה משתלם כלכלית למדינה".

לכתבה בדהמרקר