קפיטליזם ואקולוגיה דווקא מסתדרים מצוין

נשלח 28 במרץ 2014, 4:29 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 28 במרץ 2014, 4:29 ]
רוב מי שמכנים את עצמם "סביבתנים" ממהרים גם לראות בקפיטליזם ובסביבה מושגים מנוגדים, ובביטוי קפיטליזם סביבתי או אקו-קפיטליזם אוקסימורון. התפיסה שקפיטליזם - על פתרונות השוק הליברליים שלו - יכול גם לעבוד בתוך מודלים של חשיבה סביבתית (וגם הפוך: שסביבתנות יכולה להתקיים בתוך מודלים קפיטליסטיים), היא לא פחות ממהפכנית במקרה הטוב, או פשוט לא מקובלת במקרה הרע.

הדבר נכון במיוחד במדינות בהן עשייה סביבתית נמצאת בחיתוליה עדיין, ומתמצה במיחזור בקבוקי PET ונייר (כדוגמת ישראל), וזה תמיד נורא חבל בעיניי - דווקא במדינות שזקוקות לדחיפה בעשייה הסביבתית שלהן, יוזמות סביבתיות נתחמות לספקטרום הצר של מודלים ללא מטרות-רווח במגזר השלישי, או כאלה שהן סמי-פילנטרופיות במגזר השני.

ממחזרים גם כשקשה (צילום: shutterstock)
ממחזרים גם כשקשה (צילום: shutterstock)

למה חבל? כי בעולם הסביבתי טמון רווח, והרבה. ובמידה שנוכל למצוא מודלים עסקיים המאפשרים רווחיות מיוזמות סביבתיות, כולנו נרוויח, ובמיוחד הסביבה. אבל לפני שנוכל לדון ברווחיות של יזמות סביבתית, מילה קצרה על כלכלה סביבתית ומדוע היעדר התייחסות לסביבה, משמעו הפסד.

קצרה היריעה (וגם קטונתי) מלדון לעומק בכלכלה סביבתית או אקולוגית (שהן בעצם שני מושגים קצת שונים), אבל מושג אחד חשוב להזכיר, והוא עלויות חיצוניות. כאשר אנו משקללים עלות של מוצר או שירות כלשהו, ישנן עלויות רבות שנוטות להיות מושמטות מן החישוב, אך המשמעות שלהן גדולה בניסיוננו להבין את העלות האמיתית של המוצר או השירות. עלויות אלה, המכונות חיצוניות, הן עלויות נלוות או שוליות, שמלוות את תהליך הייצור ו/או ההפצה ו/או השינוע או כל היבט אחר במוצר או השירות.

לשם המחשה, עלות הייצור של פח אשפה מפלסטיק, המיוצר בסין ומשווק בישראל, כוללת לא רק את הייצור והשינוע, אלא גם את כוח העבודה, עלות כריית הפלסטיק ועיבודו, עלות הפליטות של תהליך הייצור וגם עלויות סביבתיות אחרות המלוות את תהליך ההתכלות של הפח לאחר שהוא הושלך כפסולת בתום חייו. עם זאת, ספורות הפעמים שבהן המחיר הסופי לצרכן של פח האשפה, כולל גם שקלול של כל העלויות הנלוות הללו. אז מי משלם עליהן, ודאי תשאלו? ובכן, אנחנו, כולנו, אבל בשקט ולאט מספיק בכדי שלא נרגיש את הנזק המצטבר שאנו גורמים בהתעלמות מכל אותן עלויות חיצוניות וחבויות.

ובחזרה לענייננו – רווח מהעולם הסביבתי. לאור היותם של נושאים סביבתיים, ובאופן ספציפי – נזקים סביבתיים, מעין טאבו בדיון על רווחיות, אנו עשויים לפספס שדווקא שם מצוי הרווח. המונח אקו-קפיטליזם, מתייחס בדיוק לזה, לאמונה שהון (או רווח) המצוי בטבע הוא בסיס לכל ההון שלנו, ושמנגנוני שוק, לפיכך, אמורים לשמש אותנו גם בפתרון בעיות סביבתיות, ממש כשם שהם משמשים אותנו לפתרון בעיות אחרות.

רווח לסביבה, רווח לקפיטליסטים 

הבעיה היא, לכאורה, שרווח של חברות גדולות, מגיע פעמים רבות על חשבון הסביבה, מה שמביא להיווצרותו של האוקסימורון המוזכר מעלה. ואולם, פיתוחים שונים ומודלים חדשניים הוכיחו שוב ושוב במרוצת השונים, שכאשר קיים רווח לסביבה, ניתן בהחלט גם למצוא רווח לשחקנים הקפיטליסטים שעל-פניו מנסים רק להשחית אותה.

היכן הרווח? במגוון רחב של נקודות זמן בתהליך הייצור - בייעול תפעולי שמביא לחיסכון באנרגיה, במיחזור חומרים שמביא להפחתת עלויות של חומרי גלם, במציאת פתרון להוצאות מיסוי הנלוות לזיהום, ולפעמים, גם בנקודת הסיום, התדמית והמוניטין.

דיברתי כאן כבר בעבר על יתרונותיו של השיווק הסביבתי, ועל מצב של win-win כשאנו מאפשרים לחברות ושחקנים גדולים להתהדר בעשייה הסביבתית שלהם, ולכן לא ארחיב עוד, אלא פשוט אתן לכם דוגמא. חברת קולגייט פועלת עם טרהסייקל בחמש מדינות שונות לאיסוף ומיחזור פסולת היגיינת פה. זוהי תוכנית יקרה מאוד - אנחנו מקבלים בה פסולת ממינים שונים (שפופרות משחת שיניים, מברשות ישנות, אריזות מסוגים שונים), חלקם קשים מאד לטיפול ומיחזור אשר בדרך כלל מוצאים את דרכם אל מטמנות הפסולת מבלי שמופק מהם שום ערך. ועם זאת, קולגייט רק מרחיבה את השותפות אתנו מדי שנה. מדוע?

בראש ובראשונה, יש כאן ערך שיווקי ברור וניכר לחברה – בעולם עסקי של תחרות עצומה בין מותגים, אמצעים לבידול מותגי הם ערך חשוב בהחלט, ובכך דואגת קולגייט לפרסם בכל אמצעיה את מיחזור מוצריה המתאפשר דרך טרהסייקל. אך זה לא נגמר בזה. עבודה עם טרהסייקל גם פותחת למותג שלל אפשרויות מול רשתות השיווק, וקולגייט היא דוגמא מצוינת לכך, עם שיתוף-פעולה מאסיבי ומתוקשר זו השנה

השלישית עם רשת השיווק וול-מארט סביב חודש כדור הארץ (שאף זיכה את וול-מארט בפרס), ובמסגרתו בסמוך לעמדות המכירה של מוצרי היגיינת הפה הוצבו מיכלים ייעודיים לאיסוף פסולת היגיינת פה, בחסות התכנית של טרהסייקל וקולגייט. מובן שהיתרונות גדולים: מוניטין חיובי, הזדמנויות בעבודה מול רשתות השיווק וצרכניהן ופעילות סביבתית מוכחת שמתווספת לדו"חות האחריות התאגידית של המותג.

האם הרווח של המותגים הללו, שמניב רווח גם לסביבה, אמור להטריד אותנו? במכלול הגדול של הדברים, כל עוד מוצע פתרון סביבתי לזרם פסולת שאין לו פתרון כזה בשל חוסר הכדאיות הכלכלית, וכל עוד מדובר על גידול בנתח השוק יותר מאשר גידול במכירות (מה שמבטל במידה רבה את החשש ל"עידוד צרכנות" סמוי בתוך התכניות שלנו), היתרונות בפירוש גדולים על החסרונות. וכל עוד נמצא שותפים עסקיים, כמו קולגייט בעולם או כמו שטראוס בישראל, המוכנים להשקיע מיטב כספי התאגיד במימון תכניות סביבתיות בשם הערך התדמיתי הנלווה להן, נאמר אמן.

טום סזאקי הוא מייסד ומנכ"ל טרהסייקל  - חברה בינלאומית שפועלת ב-24 מדינות ועם למעלה מ-35 מיליון משתתפים לאיסוף ומיחזור זרמי פסולת קשים לטיפול, מאריזות מזון, לעטים, מוצרי היגיינה ופסולת אלקטרונית, ועד חיתולים משומשים ובדלי סיגריות. תכניות האיסוף שמפעילה החברה (גם בישראל) הן חינמיות עבור שלל זרמי פסולת בלתי מתכלים, אליהן מצטרפת גם תרומה לעמותות ובתי-ספר בתמורה לכל פריט פסולת שנאסף על-ידי המשתתפים. כל אדם פרטי או ארגון יכולים להשתתף באיסוף, פשוט על-ידי הרשמה מהירה. לפרטים נוספים: www.terracycle.co.il
לכתבה באתר ynet




Comments