מאת עמירה הס, 7/10/2012 "אני חייב לפתוח את דברי בהתנצלות", אמר הקשיש עם המקטרת ובחן בחיבה את מאות שומעיו, רובם צעירים, שהתקבצו באחד מערבי אוגוסט מתחת לאוהל ענק בעיר החוף הספרדית בניקאסים. האוויר הרותח והלח רעד קלות בקצב הרגאיי. צלילים עמומים של המוסיקה ילידת ג'מייקה ליוו ממרחק את דברי הסוציולוג הנודע זיגמונט באומן, יליד פולין שעבר לאנגליה אחרי שגורש ממולדתו באחד מגלי האנטישמיות הקומוניסטית, ואחרי שניסה את ישראל בשנות האופוריה של אחרי 1967, והחליט שזה לא בשבילו. על מה הוא צריך להתנצל? על שהוא פותח בבשורות רעות ועלול לקלקל את השמחה והחברותא שנוצרות למשך שמונה ימים בקהילה רב-לאומית, רב-גילית של כ-25 אלף בני אדם. האכסניה - פסטיבל רוטוטום ה-19 למוסיקת רגאיי - נוסד באיטליה ב-1993 אך נאלץ לעבור לספרד לפני שלוש שנים, על כל צוות העובדים האיטלקי שלו, משום שמשטר ברלוסקוני נבהל מהחתרנות שבו. במהלך ימי האירוע, הדיונים וההרצאות באוהל "הפורום החברתי" משתלבים בשלל הופעות מוסיקליות עד אור הבוקר. תוכנית עיונית בתוך פסטיבל מוסיקה היתה אכן חידוש, והעניין הרב בה מצדיק את קיומה. באומן היה השנה גולת הכותרת של החלק העיוני. שומעיו ידעו למה הם באים, וההסברים למשבר ששמעו איששו את חרדתם מהעתיד הצפוי להם. הם האזינו לו בשקיקה - וייחלו למתכון לשינוי.  באומן ותמונתו של בוב מארלי בפסטיבל בספרד צילום: עמירה הס. כן, הוא אמר בתשובה לשאלה הראשונה של המנחה, אנחנו חיים בתקופת מעבר, Interregnum, והיא - בהמשך לדברי הפילוסוף האיטלקי הגדול אנטוניו גרמשי - כאשר הדרכים הישנות לביצוע דברים ביעילות חדלו לעבוד, אבל הדרכים החדשות עדיין לא הומצאו. "ב-30-40 השנים האחרונות חיינו תחת הרושם שמצאנו פתרונות לכל הבעיות החברתיות, ושאנחנו צועדים מהטוב לטוב יותר. אמצעי הפלא לפתרון כל הבעיות היו כמובן השוק, צמיחת התל"ג, גידול בייצור. חונכנו להאמין שהשוק תמיד ישקם את האיזון אחרי כל משבר, שיש לו יד נעלמה שמכוונת אותו, והוא מודרך על ידי היגיון. אבל זה לא כך. השוק נגוע בנטייה להחמיר ולהגביר את הסיבה שיצרה את המשבר שלו. ביוון, לדוגמה, האנשים איבדו את אמונם במטבע, ורוקנו את חשבונותיהם בבנקים, דבר שהגביר את ירידת ערך המטבע. השווקים אינם יכולים לפתור את הבעיות שהם יצרו. כשמגיעים לאסון, הם זקוקים להתערבות המוסדות הפוליטיים, שעד כה פעלו כמכבי אש בכל מקום שהשווקים מבעירים אותה". "בצעירותי, הדור שלי חי בחרדה בצל מרוץ החימוש בין רוסיה הסובייטית והעולם הדמוקרטי. כיום, ישנו מרוץ אחר. מצד אחד, הפוליטיקה שמנסה לכפות כמה אילוצים ומגבלות על הצעדים המסוכנים שננקטים על ידי התהליך החוץ-טריטוריאלי של השקעות הון. אך כל אימת שתוכנית מסוימת משורטטת, מיד, בצד השני, ישנן דרכים להתעלם, לא לציית. "לאמון ביכולת הכלל-עולמית של ההון מתלווה אמונה חבויה אחרת, והיא שצמיחה כלכלית יכולה להימשך לנצח. פסטיבל זה חוגג את יום השנה ה-50 לעצמאות ג'מייקה. ברכותיי. אבל אנו גם מציינים את יום השנה ה-40 למסמך (שובר המוסכמות-אז) ‘גבולות לצמיחה'. לפני יומיים, דניס מדוס, אחד ממחברי המסמך, התראיין לעיתון לה-מונד. הוא אמר שכותרת המסמך עצמה כבר מיושנת. הבעיה היום היא הדינמיקה של הצמיחה. באומן המשיך להסביר כי "דינמיקה זו מנוהלת על ידי שני כוחות סותרים. אני אומר שוב ושוב שכל המוסדות הפוליטיים הם בצרה צרורה. הם פועלים במרחב צר מאוד של אפשרויות. הם כבולים באזיקים כפולים. אתם מצפים מהממשלה שבחרתם שתגן על האינטרסים שלכם ותספק את השאיפות שלכם. זוהי מהות הדמוקרטיה, יישום רצון העם. אם הממשלות לא יעשו זאת, הן לא ייבחרו מחדש. הלחץ האחר הוא של בעלי מניות, בנקים, הון נייד, שלא מסכימים עם מה שהעמים רוצים שממשלותיהם יעשו. לדברי באומן, אי אפשר לפשר בין שני סוגי הלחצים האלו, של העם מחד ובעלי ההון מאידך. "זוהי סתירה אחת שמסבירה מדוע הצמיחה היא מעבר לשליטה. אפשר היה לחשוב שצמיחה תפתור את כל הבעיות שאנו מכירים. זה מזכיר לי את הפתגם היפאני, שאם כל מה שיש ברשותך זה פטיש, כל דבר ייראה לך כמו מסמר. זהו ההיגיון שבראיית הצמיחה הכלכלית כפתרון היחידי. "הפער השני הוא היעדר התיאום שקיים בין הכוח לפוליטיקה. בצעירותי האמנתי, כמו כל בני דורי, שזהו שידוך משמיים, ושום מאמץ אנושי לא יפרקו, והוא ימשיך להתקיים ברמה של מדינת-לאום. "על רגל אחת, כוח הוא היכולת לבצע דברים. פוליטיקה היא היכולת להחליט אילו דברים יש לבצע. אבל שני הכוחות האלו כבר נפרדו, והם לפני גירושים סופיים. הכוח עזב את רמת מדינות הלאום, ועלה למרחב הסייבר, בעוד הפוליטיקה נשארה ברמת מדינות הלאום. ידי הפוליטיקאים קצרו מכדי להגיע אל הכוח האמיתי שפועל אי-שם, במרחב הרשתות. זהו משבר גדול מאוד של השיטה הדמוקרטית". דרכי חיים חדשות כמו הבקלה שחייבת להטיל מיליוני ביצים כדי שאחת תשרוד, כך בשוק הסחורות, לפי באומן, "יש לזרוק לשוק מאות ואלפי מוצרים חדשים, עד שאחד מהם יהיה מושך דיו. כך נוצרת הסכנה של מיצוי כל המשאבים הקיימים בכדור הארץ. "מדי שנה אנו משתמשים במשאבים של כדור הארץ וחצי. מדי שנה אנו צורכים ב-50% יותר מהיכולת של הארץ שאותה אנו מיישבים. אם לא נעשה דבר, ב-2030 נצרוך שני כדורי-ארץ וב-2050 - בשביל תשעת המיליארד הצפויים לחיות עליו - תזדקקו לשלושה כדורי ארץ. "הודות לטכנולוגיה, לפיתוח, ליעילות עבודתנו, לכישורינו - יש לנו מספיק משאבים כדי לספק את כל הצרכים האנושיים. אבל אין לנו ולעולם לא יהיו לנו די משאבים לסיפוק התאוותנות האנושית. למרבה הצער, הפיתוח היום מודרך על ידי התאוותנות. "מה שנחוץ עכשיו הוא לא רק רפורמה אלא כריתה. מאחורי האי-שוויון הגובר, סכנות הקיום לכדור הארץ בשל שינויי אקלים וכו' - יש מכנה משותף אחד: שחונכנו להאמין וליישם את האמונה שצריכה מוגברת ולכן ייצור מוגבר ולכן שימוש גובר במשאבי כדור הארץ הם הדרך היחידה לאושר אנושי. אבל האמינו לי, קניות (שופינג) אינן המתכון היחידי לאושר. "והנה, אלו החדשות הטובות שיש לי: אפשר למצוא דרך לשגשוג בלי צמיחה, ככותרת ספרו של הכלכלן טים ג'קסון, שבו הוא מזהיר שילדינו ונכדינו עלולים לעמוד מול אקלים עוין, משאבים מדולדלים, הרס הסביבה, אובדן זנים ביולוגיים, מחסור במזון ומלחמות בלתי נמנעות על משאבים". ואז הגיע התור להזכיר גם את הסוציולוג הגרמני הרלד ולצר - שכתב ש"בעוד שבמאה ה-20 נרצחו אנשים במלחמות אידיאולוגיות, במאה ה-21 מלחמות יפרצו כי ‘אנשים ידרשו את המשאבים שיש בידי הקורבנות או המשאבים שהקורבנות רוצים'". "החדשות הטובות הן שאיננו חייבים להמשיך בדרך שבה אנו נוהגים כיום. יש דרכים למצוא סיפוק, חיים מכובדים בעלי משמעות והנאה בלי צריכה מוגברת וייצור מוגבר". כשמאזינה שאלה אותו לדעתו על ההפגנות בספרד ובמדינות אחרות, באומן ענה: "למרות כל ההבדלים בינינו, אנחנו חולקים את אותו אינטרס אנושי. אבל להשתמש באנרגיית הגעגועים לסולידריות בשביל אירוע חד-פעמי - כמו הפגנה - זהו בזבוז של משאבים". ההרצאה התקרבה לסיום, והוא התנצל שוב, על שהוא יכול לדבר במונחים כלליים בלבד. "צריך ליצור מוסדות חדשים, בשטח, להציע דרכים חדשות לחיי יום יום, חברות לערבות הדדית, קואופרטיבים. וזה לוקח שנים, לא מספיקה הזמנה בטוויטר לבוא לכיכר. אתם תזדקקו לסבלנות, להקדיש מעצמכם, להקריב מעצמכם, לכושר התנגדות מול כל לחצי השוק, לחצי הפוליטיקה, לחצי התקשורת. אני לא נביא, ולא אוהב להתנבא, אבל משוכנע באמיתה אחת שאקח עמי לקבר - ובקרוב אמות - והיא שאם תרצו אם לאו, המאה ה-21 תוקדש לבנייתן של דרכי חיים חדשות". |