המעבר לכלכלה ירוקה – כלכלה המנצלת את משאבי הטבע ביעילות רבה יותר ומזהמת פחות את הסביבה – הוא בלתי נמנע ומתרחש לנגד עינינו. השינוי האיטי הזה יתבטא בצורות שונות ומגוונות בענפי המשק השונים. שאלת טריליון הדולר היא מי ירוויח ומי יפגע מהשינוי? וכיצד נצליח להגדיל את מעגל המרוויחים ולצמצם את מספר המפסידים?

ניתוח ראשוני של סוגיות קריטיות אלו בהקשר הישראלי נעשה השבוע בכנס "מצמיחה ירוקה לתעסוקה ירוקה" של מכון מאקרו, קרן אברט והמשרד להגנת הסביבה. הכנס בחן את השינויים הצפויים בשוק התעסוקה הישראלי כתוצאה ממגמות כגון עליית מחירי הדלק והאנרגיה, הטמעת רגולציה סביבתית מתקדמת או הגדלת היקפי המיחזור. גולת הכותרת של הכנס היתה הצגת מחקרו של רועי לוי, חוקר במכון מאקרו, אשר מיפה את ההשפעות הרוחביות של שינויים אלו.

המחקר פילח את ענפי המשק השונים בישראל על פי חשיפתם לתחרות בין לאומית ועל פי התלות שלהם בדלקים מאובנים. באופן טבעי ענפים אשר חשופים יותר לתחרות בין לאומית נמצאים בסיכון לשחיקה כתוצאה מירידה בתחרותיות ביחס לעולם, כפי שקרה למשל בענף הטקסטיל הישראלי במהלך שנות ה-90. לוי צירף לנתון זה את מידת התלות של התעשיות השונות בדלקים מאובנים וכך הוא זיהה בקירוב ראשוני גם את הענפים החשופים לאילוצים סביבתיים אשר הופכים לשכיחים יותר ויותר, כגון עלייה במחירי הדלקים או החלת מס פחמן. בעזרת שילוב שני הנתונים הללו יחדיו יוצר לוי מפה ראשונית של הכוחות התחרותיים-סביבתיים אליהם חשופים ענפי התעשייה השונים בישראל.

זה לא מבחן רורשאך - מיפוי ענפי המשק הישראלי על פי חשיפתם לתחרות בינלאומית (ציר X) ותלותם בדלקים מאובנים (ציר Y). גודל הבועות יחסי למספר המועסקים. מתוך: "השוק הירוק", מכון מאקרו, רועי לוי, דצמבר 2011.

המפה שלפניכם מחלקת את המגזרים השונים לארבע קבוצות מרכזיות. כל הקבץ כזה של ענפים יחווה סוג שונה של זעזועים ודורש התייחסות נפרדת: ענפים "בסיכון" החשופים גם לתחרות בינלאומית וגם תלויים בתשומות אנרגיה גבוהות – בעיקר מפעלי ייצור תעשייתיים מסורתיים – אשר יחוו זעזועים דרמטיים; ענפי תשתיות התלויים בדלקים מאובנים אך הינם מקומיים במהותם ולכן פחות חשופים לתחרות – כגון בנייה, חשמל או תחבורה – אשר יחוו שינויים מבניים וטכנולוגים ברמה המקומית עם המעבר לכלכלה דלת פחמן; ענפי תעשייה קלה והיי טק שעומדים בפני תחרות עולמית אך השפעתם הסביבתית קטנה ולכן הם יושפעו בעיקר מזעזועים בשווקי הייצוא שלהם ובאופן עקיף משינויים בענפים מהקטגוריות הקודמות בהם הם תלויים; וענפי שירותים מקומיים שמושפעים מעט מתחרות בין-לאומית והם גם בעלי השפעה סביבתית קטנה יחסית, שיחוו רק שינויים מינוריים יחסית.

מאפיין מעניין של מפה זו הוא שהבועות הגדולות ביותר, אלו שבהן המספר הגדול ביותר של עובדים, משויכות דווקא לענפים שיושפעו פחות מהשינויים הצפויים, בעוד שהבועות הקטנות ביותר, עם מספר העובדים המועט ביותר, משויכות לענפים שיושפעו יותר מהשינויים. תוצאה זו נתמכת גם במחקר שערך ב-2004 ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD, בקרב 27 מדינות חברות בארגון. המחקר הראה כי למעלה מ-80% מפליטות גזי החממה נגרמות על ידי מגזרים בהם מועסקים פחות מ-10% מהעובדים. אלו הן חדשות טובות מבחינה פוליטית וחברתית, שכן זה אומר שרק חלק קטן יחסית מהעובדים במשק יחוו שינויים דרמטיים כתוצאה מהמעבר לכלכלה ירוקה – מה שאומר פחות פגיעה בעובדים קיימים, פחות אבטלה חיכוכית ופחות לובי נגד השינויים הנדרשים.

מי פולט יותר גזי חממה ומי מעסיק יותר אנשים. מקור: OECD, 2004.

מנגד, רבים עדיין חוששים מהמעבר לכלכלה ירוקה עם רגולציה סביבתית נוקשה ונטען פעמים רבות כי מעבר זה יפגע בתחרותיות ובכלכלה הישראלית. נשאלת השאלה האם כלכלת ישראל באמת מאוימת על ידי המעבר למדיניות סביבתית מתקדמת יותר? אין לכך תשובה חד-משמעית והשטן או האלוהים נמצאים כאן בפרטים הקטנים, אבל יש סיבה לאופטימיות. מחקרים מראים שלא רק שאין סתירה בין תחרותיות להגנה על הסביבה, אלא למעשה יש מתאם חיובי בין השניים. ישראל, אגב, נמצאת מתחת למתאם זה וביצועיה הסביבתיים נמוכים ביחס לתחרותיות שלה, עובדה שעלולה להעיד על סיכונים סביבתיים סמויים שטרם התממשו. בנוסף, כיוון שאירופה, שוק הייצוא המרכזי של ישראל, הולכת לרגולציה סביבתית מחמירה יותר איתנו או בלעדינו, אין לנו הרבה ברירות אלא ליישר קו ולאמץ את המדיניות האירופאית.

מה שבטוח הוא שבין אם נרצה בכך ובין אם לא, הרבה דברים הולכים להשתנות בעולם הצפוף, הגלובלי והמהיר של המאה ה-21. מחיר הדלק ימשיך לעלות, העולם ימשיך להתחמם והעלות של מפגעים סביבתיים לביצועיים העסקיים של חברות תתייקר בצורה משמעותית. ממשלות שלא ישכילו להיערך לעולם החדש מבעוד מועד יגלו שהן נותרו מאחור.

סביבתי זה הכי תחרותי אחי - קורלציה בין ביצועים סביבתיים לתחרותיות משקית. מקור: "השוק הירוק", מכון מאקרו, רועי לוי, דצמבר 2011.