מאבק מחוף לחוף: בצת פינת פלמחים

נשלח 14 באוק׳ 2011, 9:15 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 21 באוק׳ 2011, 7:06 ]

המדינה מוכרת שטח חוף מרהיב בסכום זעום, היזמים ניגשים לבניית כפרי הנופש וחובבי הטבע מתארגנים לביטול רוע הגזירה. נשמע מוכר? הפעם מדובר בחוף בצת והמחאה ההמונית מתוכננת לשבת הקרובה. הפעילים חוששים שההצלחה בפלמחים תשחק לרעתם

אביב לביא | 12/10/2011 10:50
תגיות: חוף בצת, בנייה בחופים, מאבק סביבתי

כשמיה אלסר ראתה בפעם הראשונה את תכניות הבנייה של קומפלקס הנופש המתוכנן בחוף בצת,עמדו לה דמעות בעיניים. "הגעתי לדיון בוועדת התכנון", היא משחזרת, "והמהנדס פרש את המפות עם התכניות. הכרתי את כולן בעל פה, אבל כשהוא הראה את ההדמיה פתאום ירד לי האסימון. הבנתי שהכל עומד כאן להשתנות, ששום דבר לא יישאר כמו שהיה. הלכו הדיונות, הלכו החורשות, הלך הכל".

אלסר, חיפאית במקור, עברה עם משפחתה לפני שש שנים להרחבה של קיבוץ ראש הנקרה. שנים פינטזה על החיים בשפיץ הצפון מערבי של ישראל, ליד רצועת החוף הפראית והמרתקת ביותר שהים הישראלי מציע. הבית החדש גם קרוב למקום העבודה שלה: את הדוקטורט בביולוגיה ימית היא עושה בימים אלה על סירת מחקר מול חופי אכזיב. בתוקף עיסוקה פיתחה היכרות אינטימית עם כל שונית ודג באיזור.

"אני מכירה הרבה חופים", היא אומרת, "ואין עוד מקום כזה בארץ. שאלתי את נציג היזמים למה הוא חושב שמה שחסר פה זה שלושה כפרי נופש, והוא ענה בטון מזלזל שהם הולכים להקים משהו שעוד לא נראה בישראל. ואני אומרת - כבר עכשיו יש פה משהו שלא נראה בישראל".

קו החוף המשונן והיפהפה שמשתרע בין ראש הנקרה לנהריה נראה במבט ראשון כמו המקום הרגוע ביותר בעולם. על רקע רגל הפיל הלבנה של ראש הנקרה, לגונות הטורקיז שוקקות החיים והמים הצלולים להפליא של חוף בצת, אפילו לשקיעה יש צבע אחר. רק שבימים אלה מסתובבים בתוך הגלויה הפסטורלית הזזאת הרבה אנשים מתוחים. הם מרגישים שעומדים לגזול מהם את הטבע, את החוף, את התפאורה שעבור חלקם היא נוף ילדות ועבור אחרים היא הסיבה שלשמה השאירו את ביתם מאחור ובאו לגור כאן.
צילום: מקס ילינסון
פעילי המאבק למען החוף, השבוע צילום: מקס ילינסון

"פארק מים כמו בשפיים"

בחוף בצת, שצמוד מצד צפון לשכן המפורסם אכזיב, נכתב בימים אלה עוד פרק בסדרת המאבקים שמתחוללים בשנים האחרונות בחופי ישראל. מאבקים חברתיים-סביבתיים שמבטאים במידה רבה את רוח התקופה. תקופה שבה יותר ויותר ישראלים מכירים בכך שהים והחוף הם נכסים ששייכים לכולם, ובחינם, ומתקשים להבין מדוע המדינה ממהרת להעביר אותם לידיים פרטיות.

אלמוג ליטמן, בן 21 מקיבוץ גשר הזיו, למד על תכניות הבנייה בחוף מכתבה במדור הנדל"ן במקומון. הוא קרא שם שהחוף הפתוח והאהוב שלו עומד להפוך לריביירה צרפתית והתקשר בבהלה לכתב שהיה חתום על הידיעה. הכתב סיפר שהעיסקה נחתמה עם איש העסקים והנדל"ן ג'קי בן זקן (שבינתיים כבר לא בחברה - א"ל). הטלפון הבא של ליטמן היה ליוחנן דרום, רכז שמירת הטבע של החברה להגנת הטבע בצפון ואחד שמאחריו קילומטרז' של עשרות שנים בוועדות התכנון והבנייה. דרום הגיע אל החוף, חמוש במפה, פרש אותה על החול והסביר מה מתוכנן. "זה היה מזעזע," נזכר ליטמן.

הצילום באדיבות החברה להגנת הטבע
בע''ח נדירים בחוף בצת הצילום באדיבות החברה להגנת הטבע

תכנית הבנייה ג6005/ אושרה בשנת 1992 (!) למרות זאת, רק ב-2008 מכר מינהל מקרקעי ישראל את משבצת הקרקע ליזם פרטי, חברת הנדל"ן "מנופים פיננסיים", שבבעלותה בין השאר קניון "ארנה" בהרצליה. החברה שילמה תמורת הקרקע 10.2 מיליון שקל. בתכנון: 206 דונם על הדיונות שבעורף חוף בצת, שעליהם ייבנו שלושה כפרי נופש, אגם מים מלאכותי ושטחי מסחר. סך הכל השטח הבנוי ישתרע על כ28- אלף מ"ר.

"זו פשוט תכנית גאונית", אומר בציניות השר להגנת הסביבה גלעד ארדן. "מי בדיוק צריך אגם מלאכותי 100 מטר מהים?". "כל השטח הפראי והטבעי שאתה רואה כשאתה נכנס למים ומסתכל לכיוון החוף - לא יהיה", מוסיפה מיה אלסר, "הכל יהפוך לבתים, לכבישים, לפארק מים כמו בשפיים. הרי זה בדיוק ההבדל בין חוף עירוני לחוף פתוח כמו בצת, שהוא האחרון מסוגו שנשאר בכל הצפון. כשאני מגיעה לתל-אביב ונכנסת למים, אני מסתכלת על החוף, רואה את הבניינים ולא מצליחה להרגיש שאני בים".

אולי זה רק עניין של טעם? אולי את במיעוט ורוב הישראלים מעדיפים דיסנילנד עם אגם מלאכותי וקניון על פני טבע וחוף פתוח?
"גם אם זה היה נכון, הבעיה היא שרוב הישראלים לא יוכלו להרשות לעצמם ליהנות מה'אטרקציות' האלה, כי מי שירצה להתארח בכפר הנופש יצטרך להכניס את היד עמוק לכיס. לא חסרים באזור אתרי נופש שהפכו לפילים לבנים, שטחים  שעומדים בלי שימוש. אז במקום לנצל אותם הולכים להרוס את חלקת הטבע האחרונה שנשארה".

נפלאות המגע האישי

בתחילת שנות ה-90 כשתכנית ג6005/ קיבלה את החותמת, תפיסות התכנון שרווחו בישראל השתייכו לעידן קדום, עידן שבו כל פיסת חול פנויה נחשבה לשטח מבוזבז שראוי להתכסות בבטון. מאז זרמו הרבה מים בנחל בצת (אף כי הוא הולך ומתייבש) ואפילו החוק שונה כך שאסור לבנות במרחק 300 מטר מקו המים. רק שהחוק לא חל על תכניות שקדמו לו. וכך, מדי פעם צצות ברחבי הארץ תכניות עתיקות, שהיום לא היה להן סיכוי לעבור, מרימות ראש ומאיימות להשתלט על מעט החוף שעוד נותר ברשות הציבור. לציבור שמתנגד יש רק אפשרות אחת: להתארגן ולצאת למאבק בניסיון לבטל את רוע הגזרה. וזה בדיוק מה שעשו תושבי הגליל המערבי.

צילום: אלכס רוזקובסקי
מטיילים בחוף בצת. צילום: אלכס רוזקובסקי

אחרי שקיבלו סקירה מיוחנן דרום והמפה שלו, הבינו אלמוג ליטמן וחברו אמיר שריף שצריך לעשות משהו. "החלטנו לארגן מפגש תושבים במועדון גשר הזיו", נזכר ליטמן, שמשמש רכז החינוך הסביבתי של בית הספר המקיף סולם-צור, "התחלנו להעביר את המסרים מפה לאוזן בין היישובים ובאמצעות המייל. חששנו שיבואו שלושה אנשים, באו יותר מחמישים. חודש אחרי שהתחלנו מישהו הציע לעשות הפנינג גדול בחוף. היתה הצלחה מדהימה - הגיעו 4,000 איש. על העצומה חתמו כבר יותר מ-26 אלף איש.

"אחד הדברים שהבנו זה שאפשר לשבת בבית ולעשות קמפיין בפייסבוק, אבל אין כמו המגע האישי. אתה ניגש לאנשים שנופשים בחוף ואומר 'איפה שאתה יושב עכשיו יהיה מחסן,' זה עושה את העבודה".

מאיפה המימון לפעילויות?
"קיבלנו תרומה של 15 אלף שקל מקרן של"י (ראשי תיבות של "שורשים לסביבה ירוקה" - א"ל), אבל זה נגמר צ'יק צ'אק. הדברים האלה עולים המון. אנשים מוציאים כסף מהכיס, ויודעים שהם לא ייראו אותו בחזרה, ואני כבר לא מדבר על השימוש בטלפון, הדלק, הזמן. זה אבסורד - האדם הפרטי צריך להשקיע כסף מכיסו כדי להגן על נכסים של המדינה. אין לנו שום אמצעים, ואנחנו כל הזמן צריכים לתכנן איך אנחנו משתמשים במעט הכוחות שיש לנו. אנשים עייפים, הם גם צריכים לעבוד, הם לא אמורים כל הזמן לצאת ולשמור על משאבי הטבע מפני המדינה שרוצה כל הזמן להרוס ולהרוס".

אתה מתכוון לבנות ולבנות.
"אני מתכוון להרוס ולהרוס".

"כולם מרוויחים"

הדי המחאה שעלו מהצפון הרחוק לא פסחו על משרדי חברת מנופים פיננסיים. נציגי החברה אפילו הגיעו לפגישה עם ראשי המחאה במשרדי החברה להגנת הטבע בתל-אביב. "אנחנו אנשים פשוטים מהפריפריה", משחזר ליטמן, "חשבנו שניתקל בטייקונים עם חליפות ולא נדע איך לדבר איתם, אבל בסוף יצא שדווקא אנחנו איחרנו לפגישה. הם היו נחמדים, דיברו לעניין, הסבירו שהם בסך הכל פועלים על-פי החוק וזכו במכרז של המינהל. להפתעתנו, הם אמרו שלאור ההתנגדות וכיוון שהמלון אמור לשרת את התושבים ואת הציבור, הם מוכנים לרדת מכל הסיפור ויזמו פגישה עם המינהל כדי לראות איך עושים את זה".

בשלב הזה היה נדמה שתוכניות הבנייה המגלומניות בחוף בצת נמצאות בדרכן לפח הזבל של ההיסטוריה. אם התושבים מתנגדים והיזם איבד את החשק, מי יכריח אותו לבנות? רק שהאופוריה היתה קצרה. המו"מ בין המינהל ליזם עלה על שרטון. היזמים דרשו פיצוי משמעותי, למשל בדמות קרקע חלופית לבנייה באיזור אשדוד. המינהל ראה בכך תקדים מסוכן, היועצים המשפטיים הטילו וטו והעיסקה התפוצצה. לכאורה כולם רצו לסגור עניין ולעזוב את חוף בצת לנפשו, אבל בפועל לא הושגה הסכמה.

לפני כמה חודשים, בתום הקפאה ממושכת, היזמים חזרו לקדם את התכנית במוסדות התכנון ולהראות כוונות רציניות לעלייה על הקרקע. בוועדת התכנון והבנייה המקומית המתינה להם קבלת פנים חמימה. יהודה שביט, ראש המועצה האזורית מטה אשר, שבתוקף תפקידו עומד בראש הוועדה המקומית, תומך בכל מאודו בהקמת כפר הנופש. המתנגדים לא הצליחו לשכנע אותו, אבל לעומת זאת בהחלט הצליחו להרגיז אותו: "אנשי הגנת הטבע והירוק למיניהם מתנגדים ברמה העקרונית שיהיה שם משהו", הוא אומר, "לזה אין לי תשובות. במקום להשפיע שהתכנית תהיה מתאימה יותר לסביבה, הם עושים אנטי. נגד אנטי אין לי מה לעשות".

השאלה היא למה אתה תומך כל כך בתכנית.
"אני חושב שצריך לפתח את הגליל המערבי. הירוקים לא רוצים לפתח, אלא רק להשאיר את הקיים".

הם טוענים שכבר היום יש באיזור מלונות ואתרי נופש שלא מצליחים להתרומם.
"מלונות יש בתל-אביב ובנהריה. השאלה היא איך לגרום לאנשים לבוא לגליל המערבי. היום אין שום יישוב שיכול לקלוט אוטובוס של תיירים מחו"ל. רק השוק יגיד אם יש מקום לכפר נופש כזה או לא".

אבל אם השוק יקבע שאין מקום, זה כבר יהיה מאוחר. הטבע כבר ייפגע באופן בלתי הפיך.
"מה שאמור להיפגע זה חולות שהיום נוסעים עליהם טרקטורונים. אף אחד לא עובר את הכביש. לבנות אצל השכן זה תמיד טוב יותר, אבל מה לעשות שאנחנו צריכים ליצור גם מקומות תעסוקה?".

במקרה הטוב, כפר הנופש ייצר משרות חלקיות במלצרות וניקיון, הרי לא מדובר בפארק היי-טק. אם כבר הזכרת תעסוקה, תושבים מהאזור טוענים שהכפר יפגע קשות בצימרים שגם ככה לא מלאים.
"זו דמגוגיה. ככל שיש יותר מקומות לינה באים לאיזור יותר אנשים, וכולם מרוויחים".

הטיעונים של ראש המועצה מרתיחים את ראשי ועד הפעולה. במקום שבו שביט רואה דיונות שוממות, אלמוג ליטמן רואה "שטח פתוח שבאות אליו כל הקהילות בגליל המערבי. רוכבים על אופניים, עושים על האש, תחרויות עפיפונים, טיולים של בתי ספר ועבודות מחקר על הצמחייה". מיה אלסר: "ההשפעה של בינוי בקנה מידה כזה אף פעם לא נגמרת במשבצת הקרקע עצמה. זה יוצר זיהום והשפעות על כל הסביבה, כולל אפיק הנחל שייהרס. התיירות בסביבה עובדת בתפוסה של 30% מלונות בנהריה הפכו לבתי אבות ואתרי נופש לא התרוממו בגלל אי-הוודאות הביטחונית."

הדוגמה המפורסמת ביותר לכך היא קלאב מד באכזיב, שהציע לאורחים בקתות לא מהודרות, ואחרי כמה ניסיונות כושלים נסגר סופית לפני  כמה שנים. להערכת המתנגדים לבנייה, היזמים הבינו באיחור שעשו מקח טעות ושפרויקט הנופש הענק עלול להפוך לבור של הפסדים. את האירוניה המרירה הזאת ביטא טוקבקיסט אלמוני, שכתב ברשת ש"בסוף יתברר שחיזבאללה הוא המושיע הגדול של חוף בצת".

המדינה נגמרת בחיפה

השנים האחרונות יזכרו דווקא כתקופה טובה לחופים: בקיץ אשתקד ממשלת ישראל, בצעד תקדימי, החליטה לבטל את תכניות הבנייה של כפר נופש יוקרתי בחוף פלמחים ולהשאירו בידי הציבור. בגליל המערבי עקבו בנפש חצויה אחרי המאבק הסוער והמתוקשר על החוף שממוקם 150 ק"מ לכיוון דרום: לצד ההזדהות והפרגון, הצפוניים שאלו את עצמם מה יש בפלמחים שאין בבצת, מה הפך את חוף פלמחים לסוגיה לאומית בעוד הצרות של החוף שלהם נדחקו לשוליים. האם מה שחסר לבצת זו נערת ראסטות בנוסח עדי לוסטיג שתצטלם עם גיטרה על רקע השקיעה ותנדוד בין אולפנים? או אולי הריחוק הגאוגרפי עושה את ההבדל?

צילום: אלמוג ליטמן
מאהל מחאה בבצת צילום: אלמוג ליטמן

"בשביל הרבה ישראלים המדינה נגמרת בחיפה", אומר בהשלמה אמיר שריף, מראשי ועד הפעולה הגלילי. "אם לא פלמחים לבצת היה סיכוי הרבה יותר טוב", סבור יוחנן דרום מהחברה להגנת הטבע. "כשהסתיים המאבק על פלמחים הייתי מאוד חצוי. מובן ששמחתי, אבל אדם קרוב אצל ביתו, ואנשים כאן אמרו במפורש שאנחנו הולכים להידפק בגלל זה. הרי לא בכל יום הממשלה תתגייס ותתערב במוסדות התכנון כדי להציל חוף. הם זכו בבכורה כי זה מרכז הארץ, זה קרוב לעין וללב, ולנו נשאר רק להתעודד מזה שכשנגמר סיפור פלמחים גלעד ארדן הצהיר ש'עכשיו תור בצת'".

איך קרה שהחופים הפכו לסמל של המאבקים הסביבתיים בשנים האחרונות?
"יש משהו בחופים שעושה את האזרחים מחודדים מאוד, משהו שקשור לתחושת החופש, תחושה שחוף הים זה מוצר ציבורי שלא צריך להסביר אותו יותר מדי. לכל אחד יש זיכרונות מהים, זה המקום שבו אנחנו מסתובבים וחווים רגעים אינטימיים עם הילדים שלנו. לכאורה הייתי צריך להיות מרוצה מזה שהמודעות עולה, אבל לצערי זה קורה ביחס ישיר להיקף הבעיות. בענייני סביבה אנחנו פועלים הרבה פעמים רק כשהסביבה הקרובה שלנו בוערת, כלומר שיא המודעות הוא גם שיא הבעיה".

סערת המחאה החברתית של הקיץ, גם אם באיחור מסוים, לא פסחה על הצפון הרחוק. הדהירה של היזמים לקבלת היתרי בנייה  גרמה לראשי ועד הפעולה להבין שהם צריכים לחדש את המאבק במלוא המרץ. באמצע אוגוסט הוקם אוהל מחאה והסברה על החוף, ועד עכשיו הוא שם. "הבנו שהכתובת שלנו היא הממשלה," אומרת רחל כרם מגשר הזיו, שמרכזת את פעולות המחאה. "גלעד ארדן הבהיר שהוא יעשה הכל כדי לעצור את הבנייה, אבל כדי להעביר החלטה בממשלה הוא צריך שיהיה לו רוב. התפקיד שלנו הוא להפעיל לחץ על השרים האחרים ולשכנע אותם לשתף איתו פעולה, כמו שהיה במקרה פלמחים".

ואכן, כבר חודשיים הפעילים מאיישים ברוטציה את האוהל ומגייסים את המתרחצים למלא גלויות ולשלוח אותן ללשכות שרי הפנים, התיירות והשיכון. להערכת כרם נשלחו כבר כ-4,000 גלויות, פקסים ומיילים כאלה. כמה שרים ניאותו להיפגש עם ראשי ועד הפעולה ואף הבטיחו תמיכה ביום פקודה, אבל ביקשו שתוכן הפגישות יישמר בדיסקרטיות. ליטמן וחבריו - נאיביים שכמותם - מקפידים לקיים את ההבטחה. 

הגל האנושי

שלוש שנים של מחאה אמורות להגיע בשבת הקרובה לשיאן, כשבחוף בצת ייערך אירוע שהמארגנים - החברה להגנת הטבע וועד הפעולה של התושבים - מקווים שיהיה ראוי להגדרה "המוני". בתכנית: פעילויות לילדים, מופעים מוזיקליים, דוכני הסברה והחתמה, והדובדבן - יצירת גל אנושי לאורך החוף, שאמור ליצור תמונת מחאה רבת-עוצמה.

ארדן. עם כל הכבוד לצבים - המאבק למען האנשים
ארדן. עם כל הכבוד לצבים - המאבק למען האנשים צילום: יוסי אלוני

העיתוי לא מקרי: ההכרעה, כמו כל דבר בישראל, צפויה ליפול אחרי החגים. או אז מתוכננת פגישה בין אנשי מינהל מקרקעי ישראל (או בשמו העדכני "רשות המקרקעין") שזה כשבועיים עומד בראשו מנהל חדש, בנצי ליברמן - לבין נציגי מנופים פיננסיים. ג'קי בן זקן מכר בינתיים את חלקו בחברה, ששייכת עכשיו לאברהם נניקשווילי ולחברת השקעות שוויצרית.

התסריט המסתמן, שכמובן יכול להשתבש בדרך, הוא כזה: היזמים יוותרו על דרישתם לפיצוי בדמות קרקע חלופית במקום אחר בארץ, ויסתפקו בפיצוי כספי. המינהל, מצדו, ייעתר לדרישתם שהפיצוי לא יהיה כגובה הסכום ששילמו בזמנו (10.2 מיליון שקל), אלא סכום "עכשווי" (ובישראלית: גבוה יותר) שיעריך שמאי שימונה בהסכמת שני הצדדים. במילים אחרות: המדינה תפדה בחזרה את הקרקע מידי היזמים. אם תושג הסכמה כזו בין המינהל ליזמים יצטרך גלעד ארדן, שפועל מאחרי הקלעים להבשלת המהלך, להכשיר אותו גם בזירה הפוליטית.

כשהתבקש השבוע להעריך את סיכויי ההצלחה הוא דיבר על "אופטימיות זהירה". "אם מבחינה משפטית זה יעבור", אמר, "אני מאמין שבמישור הפוליטי אצליח לגייס הסכמה סביב זה".

המשמעות היא שהמדינה תקנה ביוקר חוף שהיא מכרה בזול. זה נשמע כמו עיסקה לא מוצלחת מאוד.
"נכון, אבל עדיף להשקיע כמה מיליוני דולרים, מבלי להיכנס לסכומים המדויקים, מאשר להרוס עוד חוף ציבורי ופתוח. כשרוצים לסלול את כביש 6, להעביר תשתיות גז או להקים מתקני התפלה, לכולם זה נראה טבעי שצריך לשלם פיצוי על הקרקע, ובשביל להציל טבע ושטח ציבורי פתוח זה לא חשוב מספיק? הסכומים שבהם מדובר הם כסף קטן יחסית במונחים אוצריים, מה עוד שההכנסות של מינהל מקרקעי ישראל גדלו מאוד השנה לאור היקף השיווקים".

יהיה מי שיטען שהמדינה משקיעה בחולות ובצמחים במקום להשקיע באנשים.
"בדיוק להפך. מדובר כאן בהשקעה שמיליוני אנשים ייהנו ממנה עשרות שנים קדימה. עם כל הכבוד לצבים שעולים להטיל ביצים על החוף, לחולות ולצמחים הנדירים, שהם כמובן חשובים מאוד, הגיע הזמן להבין שהסיפור פה הוא קודם כל האנשים. אם כדי ליהנות מקצת ים פתוח הישראלים צריכים לנסוע עד אגם קומו באיטליה, זה הדבר הכי אנטי חברתי שיש, כי לא כולם יכולים להרשות לעצמם. הקשר בין שמירה על הסביבה לחברה הדוק מאוד. זה עצוב ומתסכל שדווקא באירופה, שבה הגידול באוכלוסייה שלילי ורוב המדינות צפופות הרבה פחות מאיתנו, יש הרבה פרלמנטרים ושרים, שהם לאוו דווקא שרים להגנת הסביבה, שמבינים את הקשר הזה. פה חוץ מלשניים וחצי ח"כים אין לאף אחד עניין ללמוד את זה לעומק".

מגעו הקסום של החול
ביום חמישי, א' דראש השנה, המים בחוף בצת היו צלולים במיוחד. גם בצלילה לא מקצועית ניתן להבחין בלהקות של דגים צבעוניים משוטטים בין הסלעים שמכסים חלק מהקרקעית. כשפוסעים על קו המים הרגליים שוקעות במהירות, נעלמות בעומק החול. החול כאן שונה מהחול בחופי המרכז והדרום: עד מפרץ חיפה החופים נהנים מאספקה של חול דק מהנילוס. החול כאן, לעומת זאת, מגיע מאפיקו של נחל בצת ומתאפיין בגרגרים גסים, עבים, נעימים למגע. "אני עומד על הגבעות החוליות," אומר אלמוג ליטמן, "מאחורי חורשה ענקית ומלפניי הים, ושואל את עצמי: זה לא מובן מאליו שזה צריך להישאר ככה?".
 
מחברת מנופים פיננסים נמסר בתגובה: "חברת מנופים פיננסיים זכתה כדת וכדין במכרז שערכה המדינה, וכעת, למרות שזכתה על פי חוק, מוצאת עצמה החברה נקלעת למאבק המתנהל בין ארגונים ירוקים לבין המדינה. למרות זאת פתחה החברה בהידברות עם נציגי הארגונים הירוקים ומינהל מקרקעי ישראל, מתוך מטרה למצוא פתרון מתאים, ואף הודיעה כי היא מוכנה לשקול חלופות שונות. נכון לרגע זה, לא קיבלה החברה מהמדינה שום הצעה ריאלית".

ממינהל מקרקעי ישראל לא נמסרה תגובה.

לכתבה באתר nrg

כתבות קשורות:

Comments