אהבת המולדת מגיעה דרך הרגליים: "כך מצאתי את עצמי בשורות צבא המאבק לשימור חולות ניצנים"

פורסם: 30 במרץ 2010, 12:29 על ידי: Sustainability Org
 | 30.3.2010 סיון קלינגבייל

>> שבת בבוקר, חולות ניצנים. חורשת אקליפטוס. תיק על הגב, סנדלי שורש, משקפי שמש ושלושה ליטר מים. יותר מ-40 ילדים - שלושה מהם שלי. כמעט אותו מספר של מבוגרים. אני מובילה טיול כיתה של בתי הבכורה, מנסה לחזור לגיל 19 ולהתחבר לטבע: "ילדים, יודעים מה זאת שמורת טבע? למה צריך לשמור על הטבע? מפני מי?"

פעם, בעידן אחר, שירתתי בבית ספר שדה שקמים בניצנים כמורה חיילת בחברה להגנת הטבע. מדי בוקר הוצאתי ילדים לטיולים. העולם היה אז פשוט - הרבה לפני שמישהו ידע מה הן פליטות פחמן והתחממות גלובלית, על הטבע היה צריך לשמור - כי נעים יותר לנשום אוויר נקי, לחיות במדינה בלי פסולת, לשתות מים לא מזוהמים וליהנות ממרחבים פתוחים, גם במדינה שראשיה מנסים לאנוס אותה ללבוש שמלת בטון ומלט.

כך מצאתי עצמי בשורות צבא המאבק לשימור חולות ניצנים והדיונה הגדולה באשדוד. המצביא היה יאיר פרג'ון, מייסד בית ספר שדה שקמים והמנהל שלו אז, וכיום ראש המועצה האזורית חוף אשקלון. פרג'ון, איש חזון, האמין שאהבת המולדת מגיעה דרך הרגליים. הוא סבר שיהיה קל יותר לשכנע אנשים שאסור לבנות על רצועת החולות בין אשדוד לאשקלון בעוד הם רצים בדיונות ושואגים אחרי ילדיהם, המתגלגלים להנאתם בחולות. "אוהד, אוההדדדדד! אל תרוץ קדימה!".

לכבשים יש אוכל

חולות ניצנים משתרעים דרומית לאשדוד וצפונית לאשקלון. הם מתחילים בדיונה הגדולה ובתוכם נמצאים שטח האש של בסיס ניצנים והיישוב ניצן. הם שריד אחרון לחולות שפעם נדדו במישור החוף. בניגוד לחולות בנגב שמקורם במדבר סהרה, החול המרפד את מישור החוף הדרומי מקורו בהרי הגרניט שבאתיופיה, והוא נפלט ליבשה דרך הים התיכון. את מי זה מעניין? את בעלי החיים והצמחים שגדלים באזור, המאופיין בקרקע מדברית ובמשקעים מרובים יחסית; את האנשים שמכירים את היופי יוצא הדופן שלו; ואת כל מי שחרד למצב המים בישראל, שכן החול מאפשר למי הגשמים לחלחל אל אקוויפר החוף שממנו שואבת חברת מקורות מים.

בשנים הארוכות שבהן לא הייתי בחולות ניצנים התרחש נס קטן. ב-2005 הצליחו פרג'ון וארגוני הסביבה להביא לכך שהחולות יוכרזו כשמורת טבע, ואיום הקדמה והפיתוח הוסר מעליהם. כיום, כאשר הוא צריך להסביר איך זה קרה, מספר פרג'ון בחיוך: "אופיר פינס היה שר פנים לזמן קצר. הוא לא ממש הבין עדיין מה קורה ואישר להכריז על החולות כשמורת טבע".

אבל עוד כמה דברים קרו. אנחנו צועדים. ילדי הכיתה רצים אתי מלפנים, ההורים משתרכים מאחור. פרג'ון מלווה אותנו, במראה התנ"כי שלו, צועד עם מקל ונותן לי הוראות הדרכה. צועדים בסבך של שיטה מכחילה. הפועה צובעת את החולות באדום-ירוק ואני מחכה שנגיע לחולות הפתוחים, שם אפשר יהיה לחפש עקבות של גרבילים וירבועים, המסתתרות מתחת ללענות. אבל החולות רחוקים משזכרתי.

פרג'ון מסביר שאמנם החולות נותרו, אבל למעשה, לאט לאט מפסיקות הדיונות לנדוד. בגלל סכר אסואן שהוקם במצרים בשנות ה-60 כבר לא מגיע חול לחופי ישראל, ובכלל, לדיונות אין ממש לאן לנדוד. כן, חולות ניצנים הם בעצם ארגז חול תחום בין אזורי בנייה מסיבית. "זהירות ילדים, טרקטורון! אסור להם לנסוע פה, למה הם נוסעים פה?!".

רועה בדואי מוביל עדר כבשים בין השיטות. האנפות עפות מסביב. מי שזוכר את החולות מלפני 19 שנה לא מסוגל לדמיין תמונה כזאת - אז הכבשים היו מסרבות ללכת על החול, ובכל מקרה, לא ממש היה להן מה לאכול כאן. כיום החולות מתכסים בירק ופני הקרקע מתקשים, כך שקל יותר ללכת עליהם ויש פחות מקום להתגלגל. בשלווה של בדואים מסביר פרג'ון כי בעתיד ייהפכו החולות לחורש ים תיכוני. "ככה זה", הוא אומר, "השפעתו של האדם ניכרת בכל".

למחות את ההשפעה של האדם על המערכת האקולוגית אי אפשר, אבל גם אי אפשר להימנע מהמחשבה שאילו ב-2005 כבר היתה קיימת רפורמת הקרקעות שמקדם כעת ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא היו כאן חולות, שקמים ולענות, אלא רק בניינים. למי שפיספס, נתניהו לא רוצה רק להקל על סגירת מרפסות. לפי הרפורמה, לא תהיה חובה להציב נציגי גופים ירוקים בוועדות התכנון או לבצע סקר סביבתי לפני שינוי תוכניות מתאר ואישורי בנייה באזורים חדשים. המשמעות: ראש עירייה או יזם שירצו לקדם בנייה מסיבית יעלו את הבולדוזרים. רוצים לטייל בשטח פתוח? סעו לארץ אחרת.

"ילדים, יודעים מי הלך פה? נכון מאוד, גרביל. והנה חיפושית. יודעים איך מזהים חרקים? רגע, בואו נרכז את כל הדברים לפני שאתם רצים לדיונה. טוב, נו, בואו נרוץ - ואל תשכחו לשתות מים!".

בדרך חזרה אני מבקשת מפרג'ון להוביל. אי אפשר לחזור בזמן, גם אם מוציאים מהמגירה את סנדלי הטיולים. אבל אפשר ליהנות, לכמה שעות, ולחזור להיות מה שהייתי פעם, לפני הרבה שנים, שלושה ילדים ומאות אלפי מלים.
 

Comments