החול יזכור: סיפורה של הדיונה הסמוכה לאילת

נשלח 14 במאי 2011, 21:20 על ידי Sustainability Org

הדיונה בסמר הוא מיקרוקוסמוס של המתרחש בענף הבנייה בישראל, שממשיך לכרסם את משאבי הטבע בקצב אדיר

אביב לביא | 15/5/2011 5:26
תגיות: אביב לביא
נתחיל בחדשות הטובות: בפגישה שהתקיימה רגע לפני יום העצמאות בין השר להגנת הסביבה למנהל מינהל מקרקעי ישראל, נפתח פתח של תקווה להצלת חולות סמר, דיונת החול האחרונה בדרום הערבה. המינהל, למי שהחמיץ את הפרקים הקודמים באחד המאבקים הסביבתיים הטעונים של השנים האחרונות, מבקש לכרות את חולות הדיונה הנדירה לטובת בנייה אילת, ואפילו כבר בחר את הקבלן שישלח את הדחפורים.

טענת היסוד של המינהל: אין ברירה. עם כל הכבוד לבעלי החיים הנדירים שמתגוררים בחולות, למחקרים שמתבצעים במקום ולתגליות שכבר התגלו, אין באזור אילת מקור אחר שיכול לספק חול לענף הבנייה.

אלא ששחקנים אחרים בזירה דווקא טוענים בתוקף שיש גם יש חלופות - רק שאיש לא טרח לבדוק אותן לעומק. לפיכך, גלעד ארדן הגיע לפגישה המדוברת ובאמתחתו הצעה: המינהל יקפיא לפי שעה את הליכי הכרייה, ויאפשר לערוך בדיקה יסודית של החלופות. המשרד להגנת הסביבה יממן את הבדיקה. כשיתקבלו התוצאות, יוחלט לאן ממשיכים. ירון ביבי, מנהל המינהל, השיב בחיוב.
מציאות בה כולנו נאנקים

השאלה היא איך מדינת ישראל בכלל מגיעה למצב כזה, שבו נכס טבע ונוף מליגת העל עומד לפני הכחדה בלי שהגורמים הרלבנטיים טרחו להפוך כל אבן - תרתי משמע - כדי להימנע מההרס. לפי הקלות שבה מפרקים פה הרים, חופרים עמקים וסותמים ואדיות, אפשר לחשוב שישראל היא מדינת ענק עם מרחבי טבע ונוף אינסופיים. מה הבעייה להוריד דיונה שוקקת חיים, שמהווה שדה מחקר עבור מדענים וסטודנטים? בטח יש עוד אלף כמוה. אז זהו, שלא.

ויכוחים כאלה תמיד מאיימים להתנקז לטיעון המחץ, שבו שוחרי הסביבה מוצגים כמי שמעדיפים את טובת הגרביל על זו של האדם. הרי הריסת הדיונה תוזיל את מחירי הדירות באילת, ובמציאות שבה כולנו נאנקים תחת מחירי הנדל"ן המטורפים זה פיתוי שקשה לעמוד בפניו.

עד כאן הדמגוגיה. המציאות קצת יותר מורכבת. את מחירי הנדל"ן מכתיב לפני הכל הפער הגדול בין ההיצע והביקוש. בהנחה שכריית חול ממקור סמוך לאילת תוזיל את עלויות

הבנייה בעיר באחוזים בודדים, האם הקבלנים באמת יעבירו את ההנחה הזאת לציבור? במצב שבו יש עודפי ביקושים, יש סיכוי סביר שהמחירים יישארו על כנם והרווח יישאר בכיס של הקבלן. בעוד ארבע שנים, אז החול בדיונה עתיד להיגמר, יהיו לנו קבלנים קצת יותר עשירים, שוק נדל"ן שיחזור בדיוק לאותה נקודה ורק הדיונה תהיה הרוסה לתמיד. היה כדאי?

סיפורה של הדיונה בסמר הוא מיקרוקוסמוס של המתרחש בענף הבנייה בישראל. צרכי הבנייה מכרסמים את משאבי הטבע בקצב אדיר, קל וחומר במדינה קטנה ומאוכלסת בצפיפות. צריך לבנות דירות, אבל גם צריך לעשות הכל כדי למזער את הנזקים. לפני שמסתערים על הטבע עם גדודים של שופלים, צריך לנצל עד הגרגר האחרון את כמויות העתק של החומרים שנחפרים בפרויקטים התשתיתיים הגדולים שמתבצעים כאן חדשות לבקרים (למשל מנהרות הרכבת לירושלים). חומרי כרייה וחציבה ניתן למחזר; דיונות ורכסים - עדיין לא.
 
Comments