איך הפסידו עכביש שממית וגרביל, לגלעד שליט

נשלח 23 באוק׳ 2011, 8:52 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 23 באוק׳ 2011, 8:54 ]
מאת: רותם לב נועם למערכת ערב ערב באילת גיליון: 2520, 19/10/2011
 
איך הפסידו עכביש שממית וגרביל, לגלעד שליט. עוד סיפור על דיונה נוספת שהולכת לעזאזל כדי שלמישהו יהיה קצת יותר נוח לנסוע על כביש חדש.
גלעד והעכביש

טורף על - (זכר) צרבלוס ערבנסיס בחולות סמר

איזה סיכוי תקשורתי היה לו, לעכביש ה'צרבלוס' הנדיר, המתגורר בחולות סמר, שהקרב על חייו מתנהל לו בימים אלו, מול הקרב על חייו של גלעד שליט. מסתבר שלא היה כזה. לא שניתן להשוות, ובעצם, האם באמת לא ניתן? מצד אחד חייו של חייל שבוי אחד, ודאי שלא האחרון בתולדותינו, מהצד האחר, סכנת הכחדה הרובצת על מין עכביש ייחודי לאזורנו (והאמת שגם על שממית אחת וגרביל, אבל מי סופר), שלו תחל הכרייה בחולות סמר כמתוכנן, פשוט ייעלמו מהעולם, לצד נחש העכן הארסי ועוד שלל זני בעלי חיים שמקשטים את שארית הטבע שבחצר האחורית שלנו. ביום שני, בתזמון הגרוע ביותר שניתן היה לעלות על הדעת, נערך האירוע הכי ירוק והכי בלתי מתוקשר בישראל, שאמור היה להפנות זרקור של תשומת לב אל הדיונה האחרונה שבערבת ישראל. רצה הגורל והתאריך שנבחר נפל בדיוק יום לפני שחרורו של גלעד שליט וכך כבשו ההיסטריה וההיסטוריה את מסכי התקשורת, שהתמסרה לדמעות, וחרחרה מלחמות אחים, ולא טרחה להדרים לאמצע המדבר, כדי לראות 1,700 איש שאכפת להם, יוצאים מבתיהם במטרה להציל חיים – רק של בעלי חיים. אני מניח שיהיו שיאשימו אותי בציניות. בכל זאת סמל לאומי לעומת עכביש ושממית, ובכן הרשו לי לתנות דעתי, שחייהם של אלו חשובים מחייו של כל חייל בודד אחד בישראל. ואף שאני בעד העיסקה, לו היה עלי לבחור כעורך חדשות ארציות, לא הייתי מבטל את הסיקור של האירוע ה"אזוטרי" במדבר, והייתי מוצא את הדרך להקדיש לו דקה או שתיים של 'פריים טיים', דווקא משום שמדובר בנושא בלתי סקסי בעליל. דיונה – חול – עכביש – נחש – לא בדיוק רשימת הדברים שהייתם רצים לערוך עבורם חרם קוטג', ועדיין, היעלמותם מנוף חיינו, אפילו לא תורגש בחיי היומיום שלנו, אפילו אם לא תכננו לקחת את ילדינו אל פיסת הבראשית הזו בשבת כדי להתגלץ' בחולות, עדיין היא קריטית וחשובה לאין ערוך לעתיד האזור בו אנו חיים ולמען הדורות הבאים. על כן כה התאכזבתי כאשר התברר כי אף גורם תקשורת ארצי לא יטרח להגיע לאירוע. אפילו כתבת ערוץ 1 לילך סונין, היחידה שאישרה את הגעתה, הודיעה על ביטול לאור ההתפתחויות המדיניות בעניין שליט. איזה מזל שלפחות אתרי האינטרנט המובילים NRG ו-YNET , העלו ידיעות קצרות על האירוע (בזכות אברי גלעד), כסוג של נחמה פורטה. ערוצי התקשורת המקומית לעומתם היו וסיקרו – 'ערב ערב' שהפיק את האירוע והעלה כתבות וידיאו מההפנינג, ורדיו 'קול הים האדום', שהעניק חסות, ג'ינגלים, ושידורים מקדימים ומהאירוע. אלו ספקו סוג של עלה תאנה לערוותה של התקשורת הארצית, שהתמסרה לטלנובלה הכלישראלית שבאה אתמול אל סיומה המשמח. בני ישראל של קיץ 2011 אולי רוצים לראות עצמם "חברתיים" יותר, אבל כל עוד שומרי הסף של התקשורת הישראלית משרתים את הסדר הישן, הסיכוי שידיעה פוליטית מדינית תפנה מקום למעט סדר יום סביבתי חדש, הנה בגדר חלום בלבד. יום אחד נצטער על כך.

מדיונה לדיונה
ואם כבר בעניינים ירוקים, הרשו לי להיסב את ראשכם דרום מערב מהדיונות של סמר, אל אורך הגבול הפרוץ שבין ישראל למצרים, בנגב המערבי. על הצרה צרורה הזו כבר כתבנו רבות ולא נפרט את מה שכולנו כאבנו בפיגוע האחרון שעדין שותת דם. גדר, אומרים כולם, חייבת לקום, ולא רק בשל בעיית המסתננים, אלא, כאמור, גם משיקולי ביטחון. ובכן, לגבי המסתננים אולי אין ויכוח, ואולם לעניין שיקולי הביטחון, ראוי שאלו ישקלו היטב מול הנזק הסביבתי הצפוי בשל הקמתה של הגדר, שתחלק באחת את האזור המדברי ותמנע מעבר בעלי חיים רבים מצד אל צד, תוך צמצום שטחי המחיה שלהם באופן דרסטי. כעת מתווספת לתוכנית הזו תוכנית נוספת לסלילתו של כביש חדש לשום מקום, שייסלל על פי המתוכנן, על הדיונות המרהיבות שלאורך הגבול המצרי. הסיפור הזה אולי לא אילתי פרופר, אבל הוא מדגים את האופן המעוות שבו פועלת השיטה הישראלית. לאורך חלקו הצפוני של הגבול עם מצרים, משתרע כביש 10, המוכר יותר כ"ציר פילדלפי". מדובר בכביש ישן ומשובש, הממוקם ממש על קו הגבול ורשמית התנועה עליו של אזרחים אסורה ואולם עבור ישראלים החוק במקרים כאלו כידוע הוא לא יותר מבגדר המלצה, וכך יוצא שעל הכביש המשובש הזה עוברות כ-250 מכוניות ביום, ממש לא הרבה. אל תוך התמונה הזו נכנס שמוליק ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת הנגב, שרוצה כביש חדש, שיחבר בין פתחת שלום ופתחת ניצנה, שני גושי ישובים שצמודים לרצועת עזה מדרום. אלא שמשרד הביטחון קובע כי שיפוצו של כביש 10 הוא לא פחות מסכנת נפשות, לאור קרבתו לגבול המצרי ועל כן עלתה ההצעה החדשה, לסלול כביש חדש דנדש באורך 30 ק"מ, שימוקם במרחק "בטוח" של 750 מטר מהגבול. הבעיה הביטחונית אולי (עם דגש על 'אולי') נפתרת, אבל מי שישלם את המחיר הן 20 אלף הדונם של הדיונות המרהיבות של הנגב המערבי, שיקברו תחת הכביש החדש. אז מבלי לחוות את הדעת האם 750 מטרים מהגבול אכן מספקים הגנה טובה לנוסעים (מול טיל גראד?!) ועוד לפני שהבענו דעתנו על 130 מיליון השקלים שהכביש לשום מקום הזה יעלה, אף אחד, כך נראה, לא ממש שואל את השאלה הבסיסית, האם הכביש הזה באמת נחוץ? שהרי יודעי המקום ידעו להנחות אתכם לנסוע בדרך חלופית דרך משאבי שדה, שאמנם תוסיף 20-30 דקות נסיעה, אבל לאור השימוש הדליל בכביש, למי זה בדיוק אמור להיות אכפת. החברה להגנת הטבע הגישה ערעור על התוכנית לועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, ללמדכם, שהחלם שמבקש לכרות את חולות סמר לצרכי בניה, יכול לפעמים להיות מטומטם עוד הרבה יותר, לפעמים ההרס הוא סתם לשם ה"נוחיות" ו/או האדרת שמו של איזה ראש רשות.
תיכף יסלל כאן כביש – חולות עגור ברמת הנגב בדרך פאייפן (צילום החברה להגנת הטבע)


כוכב שליט - מה באמת השיב את גלעד הביתה
"הסולידריות הישראלית האגדתית שנפרמה לא מעט בעשור האחרון...מתאחה מחדש. משתקמת בידי הישראלים החדשים...חדשים לא בגיל, אלא בגילויה מחדש של הסולידריות האזרחית והחברתית הישראלית. הסולידריות הזו, ולא תכנון מופלא של צה"ל...שחררה את החייל החטוף גלעד שליט". את הרעיון הזה, שהעלה סבר פלוצקר בטור הפותח את המוסף המיוחד שהדפיס הבוקר 'ידיעות אחרונות' לרגל שחרורו של שליט, קראתם לאורך השבועות האחרונים באינספור נוסחים. "הבן של כולנו" חזר ועליונותנו המוסרית שוקמה והושבה אל מקומה הראוי. ובכן, קל היה להיתפס אל הקטרזיס הלאומי הזה, בחזקת "עורו אחים בלב שמח", אלמלא ניתן היה להביט על המאורע כולו, מתחילתו ועד סופו המשחרר, כלא יותר מאשר תוכנית הריאליטי האולטימטיבית ששודרה אי פעם בישראל, ויתכן שבעולם כולו. בהתאמה, גלעד שליט הוא כוכב הריאליטי הגדול ביותר שהונפק, המחזיק בתוכנית הריאליטי הארוכה ביותר ששודרה אי פעם למתמודד יחיד, ושהביאה לאורך השנים את סך הרייטניג הגבוה ביותר שנספר, ושהשתתף בהצבעתה הקהל הגדול ביותר שהשתתף אי פעם בתוכנית ריאליטי בישראל, ומה שמדהימה יותר, היא העובדה, שהצבעתו לא הייתה באמצעות אסמסים, כי אם במגוון אפשרויות הצבעה, חלקן ספונטניות, חלקן מאורגנות, כולן ביחד, לאורך זמן, הן שהביאו לשחרורו של גלעד שליט. לא ביבי נתניהו, ששימש כאן כקולו של האח הגדול. לא פחות, לא יותר.

התמזל מזלו של שליט להתבגר בתקופה בה נולדה בישראל תרבות חדשה. תרבות של סלבס, תרבות שבה תוכנית ריאליטי יכולה להמציא כשרון, גם כשאין. שבה די במשימה קשה במיוחד על מנת לסמן אותך למספר רגעים ארוך יותר, או פחות, כרווק מבוקש. גם אחרי חמש שנים בלי קרן שמש ורזון חורה.
המשימה מגדירה את הכוכב, לא אישיותו, שיכול ורצוי כי תוותר אניגמטית, גם לא מראהו, אלא כישוריו, ובמקרה המבחן – הישרדות. גלעד שליט חזר מאי המתים, ושום תלתל של נועם תור לא יוכל לאפו הנשרי ומבטו הכבוי. בחמש השנים בהן שהה בבית 'האח הרשע', כאשר בתפקיד המצלמות עושה דמיוננו המפותח, מגובה בתקשורת רווית אג'נדה וסופרלטיבים, הפנינו מבטנו אל המולך והמולך אינו מבחין בין כוכב נולד לחייל שנחטף. שניהם, תחת אותה פרדיגמה תרבותית, מהווים מזון בר השגה לקרייבינג שנולד בנו להמליך מלכים לרגע.

היתה זו אם כן הסולידריות הישראלית ששחררה את שליט מכלאו, ואולם לא משום הולדתם מחדש של ערכים שהתפרקו זה מכבר. אלה, הלכו ואם שבו, שבו כשהם עטויים אצטלות חדשות - מסרסות.
הסולידריות ששחררה את שליט מכלאו, הייתה זו של תרבות האסמסים, שהצביעה פה אחד בפני הפקת התוכנית, כי הגיעה העת להביא לסיומה, רגע לפני האנטי קליימקס, או תוכנית הספין אוף המתרגשת בעונה הבאה באיראן החרבה. כך או כך, ממש כבחצר הקולוסאום הרומאי, לחיים או למוות, שליט - כגלדיאטור מודרני, שקול ההמון המתכנה כעת "הישראלים החדשים", חורץ גורלו - זוכה בחייו תמורת מחיר דמים לא פשוט. סוכן טוב, זה מה שהוא זקוק לו כעת, לא פסיכולוג.
ואת זאת כושלים פלוצקר ואחרים בתקשורת להפנים - הם "הישראלים הישנים" אינם חוזים בחזון העצמות היבשות של הישראליות הנושנה, אלא בהתגשמותו האכזרית ביותר של מולך תרבות הסלבס, שכבר נשמעים הקולות המתחננים להשקיטו ולהניח לגלעד תקשורתית, בשעה שלכולם ברור שאין הדבר אפשרי. לא בישראל החדשה.

כתבות קשורות:
Comments