יותר ויותר אתרי טיול גובים תשלום מהמבקרים בדרכים שונות ומשונות. הנימוק: עלויות האחזקה. השאלה: בשביל מה אנחנו משלמים מסים?

באחת השבתות האחרונות הגיעו גילי ניצן וחברתו לאגמון החולה. הם הורידו את זוגות האופניים מהגגון ותכננו להקיף את האגם ברכיבה. אלא שבכניסה לאתר חיכתה להם הפתעה לא נעימה: אתם יכולים להיכנס, הבהירו להם, האופניים לא. מי שרוצה לרכוב כאן צריך לשכור לעצמו זוג. העלות: 52 שקל. משפחה בת חמש נפשות, שחפצה ברכיבה משותפת, צריכה לקחת משכנתה קטנה.

ניצן זעם. בעבר נכנס למקום בחופשיות עם אופניו הפרטיים, ופתאום נחתה עליו הגזרה הזו. מה השלב הבא - יאסרו על הכנסת סנדוויצ'ים שהמטיילים הביאו מהבית ויחייבו לרכוש צידה לפיקניק בקפטריה? בקק"ל, שמפעילה את האתר ועושה עבודה מצוינת, טענו להגנתם שכדי שהאתר ימשיך להיות מתוחזק לתפארת, יש צורך בהכנסות. מאחר שאי אפשר להנפיק את האגמון, מגייסים את המימון מהמבקרים.

אגמון החולה לא לבד. בחורף האחרון טיילנו בעמק המעיינות. פעם, לפני עידן המיתוג, קראו לזה סתם בקעת בית שאן. הגענו לנחל הקיבוצים, פרקנו מהמכונית קצת פירות וסנדוויצ'ים והרבה מרץ, וטבלנו רגליים במים הנעימים. התחושה הייתה שלא צריך להיות בעל אמצעים כדי לעשות כיף בארץ הזו. השבוע התקשר אליי אחיקם משה דוד, כתב מעריב באזור, וסיפר על הסדרי הראייה החדשים של המעיינות. כמו בעולמם של הגרושים, מה שהיה נגיש וזמין בכל שעה, הופך פתאום ממוסגר וממושטר.

מתברר שאזור המעיינות נסגר לגישת כלי רכב. ההגעה אליו אפשרית רק דרך גן השלושה. הכניסה הרגלית חינם, אבל צריך לקחת בחשבון הליכה ממושכת. אין לי דבר נגד הליכה - להפך - אבל לא כולם מסוגלים לצעוד מרחקים כאלה, קל וחומר עם צידה לפיקניק המתבקש על שפת הנחל ובחום הכבד

השורר לרוב באזור. כדי לסייע למתקשים, מושכרים כמה סוגים של רכבים קלים בתעריפים שעושים חשק להישאר במזגן: רכב שינוע לארבעה, למשל, עולה 160 שקל לשעה וחצי. כך הפכה עוד פינת טבע עממית לאתר אקסקלוסיבי לבעלי כיסים עמוקים.
זה קורה בכל הארץ. הטבע הולך ונסגר, הולך ומתייקר. לאחראים על הסגירה - לעיתים רשות הטבע והגנים, במקרים אחרים קק"ל או המועצה האזורית - יש נימוקים כבדי משקל. כשהטבע נגיש לכל, הוא סובל מהפקרות והזנחה. המטיילים הישראלים מתייחסים אליו כמו שמתייחסים פה לכל דבר שנמצא ברשות הרבים, ועד מהרה הנחל, הפארק או השמורה הופכים למזבלה אזורית. הציוד סופג ונדליזם, התחזוקה ירודה. הטבע אמנם פתוח, אבל קשה ליהנות ממנו.

תחזוקה, ניקיון ופיקוח, אומרים הגופים הרלוונטיים, עולים הרבה, ואין ברירה אלא להעמיס את העלויות על גב הציבור. הוויכוח מגיע גם לחופי הים: יום אחד הוקמה בוטקה בחולות ניצנים, רחוק מאוד מהחוף היפהפה, כך שכל מי שרצה להגיע אל הגלים נאלץ לעצור ולשלם. כשקמה זעקת המתרחצים וארגוני הסביבה, השיב יאיר פרג'ון, ראש המועצה האזורית חוף אשקלון ובעצמו אושיית עבר בחברה להגנת הטבע, שאין לו דרך אחרת לטפל בחוף. "יש לי רצועת חוף מדהימה של 14 קילומטר, מועצה עם שטח גדול ומעט מאוד תושבים שמשלמים ארנונה. בשבתות כל הארץ באה להתארח ולהתרחץ אצלי, ואחר כך אני צריך להתמודד עם הלכלוך שכולם משאירים. מאיפה הכסף?".

שאלה טובה. אפשר להבין את ראשי המועצות ואת גופי שמירת הטבע, אבל אפשר גם להבין את בני משפחת ישראלי, שיוצאים בשבת לטייל ומגלים לתדהמתם שבקניון היו יכולים לבלות יותר בזול. הם מבינים שמישהו צריך לנקות ולתחזק, אבל הם זוכרים בכאב כמה הם משלמים למס הכנסה, לא שוכחים גם את תלוש הארנונה השמנמן, ושואלים את עצמם אם המסים שהם משלמים למדינה ולרשות המקומית לא כוללים בתוכם גם את חובתן של הרשויות לנקות ולתחזק את הטבע, בדיוק כמו שהן מנקות את הרחובות. הרי שום רשות מקומית לא סוגרת רחוב ודורשת דמי מעבר רק משום שצריך תקציב למנקים. בשביל זה גובים מאיתנו מסים; אז למה מותר לעשות את זה לנחל?

לכתבה באתר nrg