בין שמים לארץ: העולם הולך ומצטופף

נשלח 9 בנוב׳ 2011, 21:45 על ידי Sustainability Org

מה שקורה בבנגקוק הוא רמז למה שמדעני האקלים מדברים עליו זה זמן: כרך מודרני שחוסר היציבות האקלימי הפך לאיום אסטרטגי המרחף מעל הפעילות הכלכלית והאנושית שלו

אביב לביא | 31/10/2011 9:54
תגיות: הצפות, שינויי אקלים, הגבלת ילודה

דב, תושב תל אביב, נזקק לאחרונה לשני דיסקים קשיחים חדשים עבור המחשב. הוא בירר מחירים בשתי רשתות. כעבור שבוע, כשהגיע לאחת מהן כדי לבצע את הרכישה, התברר שהדיסק הספיק בינתיים להתייקר בלא פחות מ-20 אחוז וכי כל לקוח מוגבל לרכישת פריט אחד. הסיבה: הדיסקים מיוצרים בתאילנד, ההצפות שיתקו את הייצור ויש מחסור עולמי. ברשת המתחרה ההתייקרות וגם המגבלות היו פחות דרמטיות, אבל רוח הדברים היתה דומה. כך מצאו את עצמם צרכני ציוד המחשבים בישראל נושאים עיניהם אל מפלס המים ברחובות בנגקוק.

אפשר לראות בזה סיפור צרכני קטן, אבל אם תרצו יש כאן לקח אוניברסלי: צריכת האנרגיה האינטנסיבית שכולנו שותפים לה מטלטלת את האקלים העולמי וגורמת להקצנת תופעות כמו המונסונים הנוכחיים בתאילנד. ההשתוללות של הטבע פוגעת בתעשייה והמעגל נסגר עם עליית המחירים. את הדייסה הזו, במילים אחרות, בישלנו לעצמנו.

מאז שהאיזון העדין של כדור הארץ התחיל ללכת לאיבוד, האנושות נחלקת לשתי קבוצות: אלה שמזהים בכל גשם קליל עדות לסופו המתקרב של היקום, ואלה שרואים בחברי הקבוצה הראשונה מחוללי פאניקה מקצועיים.

האמת, לפחות זו של המדענים, ממוקמת אי שם באמצע. בעל הבית, אומרים מומחי האקלים, אכן הולך ומתחרפן, אבל לא כל אירוע טבע קיצוני הוא חלק מהתהליך המדאיג הזה. הרי הטבע ידע להשתולל גם לפני שהאדם התחיל לפלוט גזי חממה בקצב מסחרר ולגרום לעליית הטמפרטורה של פני האוקיינוסים. 

לרעידות אדמה אין קשר למשבר האקלים העולמי. השיטפונות בטוסקנה ובעיקר בתאילנד, לעומת זאת, הם כבר סיפור אחר.

ד"ר ברוך זיו, מומחה אקלים, מספר שבשנים האחרונות אובחנה עלייה משמעותית בעוצמת גשמי הסתיו באזורים רבים באיטליה. התעצמות המונסונים, כמו זה שגורם עכשיו לבנגקוק לעלות על גדותיה, היא כבר חלק מובהק מאובדן שיווי המשקל הגלובלי: פני הים מתחממים, האידוי גדל, וכשהאוויר ספוג הלחות מתקרר - הוא ניתך בכמויות שלמערכת הניקוז הרופסת של עיר צפופה כמו בנגקוק אין סיכוי לווסת.

ילדים זה שמחה

אל הצרות משמים צריך להוסיף את אלה שמתרחשות על הקרקע: ערי הענק בנוסח בנגקוק הולכות ומתפשטות, השטחים הפתוחים הולכים ומתכסים בבטון, ושטחי החלחול מתכווצים בהתאם. מה שקורה היום בבנגקוק הוא רמז למה שמדעני האקלים מדברים עליו זה זמן: כרך מודרני שחוסר היציבות האקלימי הפך לאיום אסטרטגי המרחף מעל הפעילות הכלכלית והאנושית שלו.

כשישקעו המים ויירגעו הרוחות, פרנסי תאילנד יצטרכו לחשוב על העתיד: הבירה השטוחה שיושבת על שפת נהר עצום זקוקה לחומות הגנה או אולי לתעלות עוקפות, ובוודאי למערכת ניקוז בקנה מידה אחר. פרויקט תשתיתי כזה עולה מיליארדים. ממשלת הולנד כבר השקיעה סכומים דמיוניים במיגון אזורי החוף מפני עליית פני הים (שכבר עולה), אבל מאיפה יביאו התאילנדים את הכסף? כך בדיוק הופך מזג האוויר מאייטם בסוף מהדורות החדשות לסוגיה שעומדת בראש סדר היום הלאומי, שלא לומר העולמי.

אל תוך תמונת המצב המלבבת הזו נולד בימים אלה האדם ה-7 מיליארד. ככל שהעולם מצטופף, גוברים הקולות הקוראים להגבלת הילודה. מדובר בנושא רגיש, בוודאי בישראל, והתנועה הסביבתית לא מתלהבת להיות זו שתעלה אותו על סדר היום. ילדים, כידוע, זה שמחה, והדבר האחרון שהירוקים רוצים זה להצדיק את הדימוי שלהם כמשביתי שמחות מקצועיים.

כיום יש בעולם כמיליארד רעבים, יותר מכל בני האדם שחיו לפני 200 שנה. באופן פרדוקסלי, במדינות השבעות: צפון אמריקה, אירופה ויפן, מספר הילדים הממוצע למשפחה נמוך, וכמות האוכלוסיה מתייצבת ואפילו פוחתת. לעומת זאת באתיופיה, הודו ופקיסטן קצב הילודה מהיר הרבה יותר מהיכולת לספק מזון לכל הפיות הרעבים.

עולם עם פחות אנשים הוא אכן קל יותר לניהול, אבל בדיבורים על הצורך להגביל את הילודה יש גם הרבה צביעות: האיום העיקרי כיום על משאבי הכדור טמון לא בכמות הילדים שנולדים בעולם השלישי, אלא באורח החיים של העולם הראשון. אמריקאי ממוצע אחד צורך אנרגיה, מים, משאבים וקרקע כמו כפר שלם בבנגלדש, אבל נוח יותר להפנות אצבע מאשימה כלפי תרבות ההתרבות המזרחית מאשר להודות שהאיום הגלובלי האמיתי הוא תרבות הצריכה המערבית.

לכתבה באתר nrg
Comments