אביב לביא | 3/9/2010 18:44 

השבת של לפני שבועיים, 21 באוגוסט, הייתה לכאורה יום רגיל לגמרי על פני כדור הארץ (ויום חם עד כדי סיוט בישראל). רובנו התעוררנו בבוקר ולא היינו מודעים לעובדה שבאותם רגעים אנחנו נכנסים לחוב. חוב שהולך וגדל עם ריבית נשך בצדו. חוב שעלול להביא להתמוטטות שלנו - אבל גם לקריסה כללית של הבנק. חוב לכדור הארץ ולמשאבי הטבע שלו.

כן, יש תחשיב כזה. חבורה של כלכלנים בריטים מארגון NEF, ומדענים הפועלים בארגון המחקר הקליפורני "טביעת הרגל הגלובאלית", ייצרו מדד המשווה במונחים מספריים ממש את היקף משאבי הטבע שכדור הארץ מעמיד לרשותנו - שדות המרעה, המים הראויים לשתייה, הדגה הניתנת למאכל, שטחים פוריים לגידול מזון, יערות מתחדשים וגו' - לכמות המשאבים שהאנושות צורכת מדי שנה. העולם, מתברר, הוא חשבון בנק ענקי: יש הכנסות ויש הוצאות. ההכנסות קבועות (אם כי גם הן הולכות ומידלדלות בשל ההתערבות האנושית). ההוצאות , ניחשתם נכון, מתנפחות במהירות מטורפת, כתוצאה מגידול באוכלוסייה ומה שנהוג לכנות "צמיחה כלכלית".

אי שם בשנות השמונים האנושות חצתה את קו האיזון: קצב חיסול המשאבים השנתי עלה על קצב ההתחדשות הטבעי שלהם, וכולנו נכנסנו לאוברדראפט. מאז, התאריך השנתי שבו מסתיימת הקצאת המשאבים חל יותר ויותר מוקדם. אשתקד, למשל, זה קרה באמצע ספטמבר. השנה, כאמור, המועד הוקדם ל-21 באוגוסט . כדי לספק את היקפי הצריכה של האדם במשך שנה, כדור הארץ צריך לעבוד כמעט שנה וחצי.

מה האנושות עושה בעניין האסון ההולך ומתהווה בחשבון הבנק הקולקטיבי? בעיקר מדחיקה, עוצמת עיניים וממשיכה הלאה. כמו אדם שמרוויח מדי חודש 10,000 שקל , מבזבז 15 אלף, מתעלם ממכתבי האזהרה שמגיעים מהבנק ומאמין שאיכשהו הכל יסתדר. רק שיש הבדל מהותי בין החשבון הפלנטרי לחשבון בנק רגיל. במאמר שפרסם השבוע ב"גרדיאן" הבריטי, כתב אנדרו סימס, מראשי NEF, ש "בתרחיש הכלכלי הגרוע ביותר, כמו במשבר הבנקים, הממשלה יכולה להתערב, וגם עשתה זאת, כדי להבטיח שהכסף ימשיך לזרום בכספומטים. אבל אם המערכות הטבעיות מתמוטטות, אי אפשר להדפיס עוד כדור".

הבעיה היא שכדי להתחיל לשנות את הכיוון של הטיטאניק שכולנו יושבים על סיפונה, חייבים להשתנות כמה מושגי יסוד המניעים את גלגלי הכלכלה, בראשם ה"צמיחה" המקודשת. אניול אסטבן, הכלכלן הסביבתי של NEF, אמר בהקשר הזה ש"אובדן של נכסים טבעיים כמו היקף הדגה, יערות ומגוון מינים, עדיין נחשב לתרומה חיובית לצמיחה הכלכלית. אם לא נצליח להפוך את האנומליה הזו, ולהבטיח שצריכה שנשענת על פגיעה במאזן הטבעי תיחשב לתרומה שלילית לצמיחה הכלכלית, לא נצליח לשנות את הכיוון".

לאסטבן יש גם דימוי יצירתי להתנהגות הכלכלית של הקהילה האנושית: הוא משווה אותה למשפחה שמוכרת את כלי הכסף שלה כדי לממן את חשבונות האשראי, ומעמידה פנים שהמצב הכלכלי מצוין.

אחת הבעיות ההסברתיות של הכלכלה האקולוגית נובעת מכך שכדי להתיישר עם מה שהכדור מציע יש צורך במעורבות ממשלתית עמוקה, הנוגדת את ערכי כלכלת השוק השולטים במערב.

כדי להתאים את עצמנו למגבלות הכדור, אין מנוס מהכוונה של השוק מלמעלה. הכלכלנים של NEF מצביעים, למשל, על אבסורדים במדיניות הייבוא והייצוא הבריטית: בריטניה ייצאה השנה 131 אלף טונות מסטיקים לספרד, ובאותו זמן ייבאה מספרד 125 אלף טונות מסטיקים; בריטניה ייצאה 3,300 טונות צעצועים לניו זילנד, וייבאה ממש מאותה מדינה 2,400 טונות צעצועים; 43 אלף טונות טופי עשו את דרכם מבריטניה לצרפת, ו-39 אלף טונות טופי עשו את הדרך ההפוכה.

אם כל מדינה הייתה נשארת עם הטופי, המסטיקים והצעצועים שלה, היו נחסכות כמויות אדירות של משאבים, זיהום אוויר ופליטת גזי חממה, אבל אז הסוחרים היו מקימים קול זעקה וקובלים, בצדק מבחינתם, על פגיעה בחופש העיסוק. רק שמרוב חופש עיסוק - כפי שדייגים בכל העולם, וגם בישראל, יכולים להעיד - כמעט לא נשארו דגים בים.

לכתבה באתר nrg