דרום אוסטרליה מעולם לא היה כל כך יבש

נשלח 18 בדצמ׳ 2009, 6:37 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 1 באוק׳ 2012, 1:37 ]
תאריך פרסום: 12/12/2009
 
10 שנות בצורת ייבשו את נהר המאריי באוסטרליה. הממשלה צופה שכמות הגשם רק תפחת. והתושבים? הם משוכנעים שהמים ישובו.
 
לפני ששינויי האקלים חנקו את עצי הלימון שלו, הרמן מרקובסקי היה נרדם לקול מלמול הברבורים באגם ליד חוות ההדרים שלו. אבל האגם כבר התייבש והברבורים נעלמו. מה שגם נעלם - לאחר עשור של בצורת, הקשה בתולדות אוסטרליה - זו הזכות של מרקובסקי לשאוב מי השקיה מהמאריי, הנהר הגדול ביותר באוסטרליה.
 
הנהר שנקרא פעם "מאריי הכביר" בקושי מצליח לזרום לים, וכבר מזמן לא יכול למלא את צינורות ההשקיה בלב האזור החקלאי של המדינה. "אנחנו גמורים", אומר מרקובסקי, שגידל כאן לימונים ותפוזים במשך קרוב ל-50 שנה, עד החודש שעבר, כאשר בולדוזרים גאלו את העצים הנבולים שלו מייסוריהם. 
 
האוסטרלים עומדים בקו החזית בכל הקשור להתנסות בהשלכות שינויי האקלים, נושא שהעולם כולו עסק בו השבוע לרגל פסגת האקלים הבינלאומית בקופנהגן. שרפות יער הרגו מוקדם יותר השנה 173 בני אדם במהלך גל החום הקשה ביותר בהיסטוריה של דרום מזרח אוסטרליה. העלייה המתמידה בטמפרטורות והירידה בכמות הגשמים הפכו את האזור לקרמטוריום של קנגורו - חוות ועיירות.
 
הממשלה צופה שבעשורים הקרובים המצב רק יחמיר, עם מחסור במים, עליית פני הים וסופות קטסטרופליות. מדעני אקלים אומרים שרכס סובטרופי של לחץ גבוה, שמתחזק בגלל גזי חממה, דוחף ענני גשם מדרום אוסטרליה ומאגן המאריי.
 
אוסטרליה היא יצואנית הפחם הגדולה בתבל, ובגלל התלות שלה בחשמל המבוסס על פחם זול, פליטות הפחמן שלה לנפש הן הגבוהות בעולם. ראש הממשלה קווין רוד הוביל מהלך להפחתת פליטת הפחמן, אך הפרלמנט הסיר את הצעת החוק בשבוע שעבר, בפעם השנייה בתוך פחות מחצי שנה. כדי להציל את המאריי, לעומת זאת, הממשלה פעלה במהירות ובצורה נמרצת.
 
הפוליטיקאים הקצו כ-12 מיליארד דולר לתוכנית שיקום עם גיבוי מדעי, שבין היתר גם משלמת לחקלאים על מנת שלא ישאבו מהנהר. אלא שלאורך המאריי ישנה בעיה נוספת, שהפוליטיקאים והמדענים טרם מצאו לה פתרון: רוב החקלאים, שהם המפסידים הגדולים מהצטמקות הנהר, פשוט לא מאמינים שהאקלים בדרום אוסטרליה משתנה בצורה שכבר אין ממנה דרך חזרה. ספקנותם כבר שרדה 13 שנים של בצורת בלתי פוסקת, צניחה בהכנסות ופגישות יומיומיות עם הנהר שהולך וגווע לנגד עיניהם.
 
"לא כל כך חמור"
"יש לנו המדע, הכסף והמדיניות, אבל עדיין לא מצאנו דרך להתמודד עם הגורם האנושי", אומר טים סטאבס, מהנדס ומנהל פרויקט של מדענים המייעצים לממשלה בעניין נהר מאריי. "אני חושש שבסוף, גם לאחר שנשקיע מיליונים, עדיין לא יעלה בידינו לשקם את הנהר או לשכנע את החוואים לשנות את דרך מחשבתם".
 
הרמן מרקובסקי ורעייתו ריטה לא הצליחו להתגבר על הבצורת. בגיל 70 ומשהו, מוכנים ליציאה לגמלאות, הם מכרו לממשלה את הקצבת המים שלהם תמורת 234 אלף דולר והבטיחו לא לשוב לעולם לעסוק בחקלאות. אלא שבשלב מסוים, הם אומרים, המזל של האיזור חייב להשתנות. ואז הגשמים, הברבורים, האגם והנהר - יחזרו כולם. "כל מה שאנו זקוקים לו זה שיטפון אחד בריא", אומר הרמן.
 
כמה קילומטרים במעלה הנהר נמצאת החווה של גרנט ודניז גרייגר, המתנגדים בתוקף לקבלת כסף מהממשלה בתמורה לנטישת החווה, שנמצאת ברשות המשפחה כבר ארבעה דורות. "אני חושב שאנו מתקרבים לסיום תקופה של בצורת שנמשכה עשר שנים", אומר גרנט, בן 48, המסייר עם אורח בין עצי המשמש שלו. הוא נאלץ לראות עצים רבים שלו גוועים כתוצאה מהגבלות שהטילה הממשלה על השאיבה מהמאריי. בשנה שעברה הותר לו לשאוב רק 18 אחוז מההקצבה המובטחת של החווה; השנה, עם שיפור קל במשקעים, הוא מקבל 46 אחוז.
 
הצמצום במים חתך את ההכנסה של הגרייגרים ב-30 אחוז. הם נאלצו להוציא 12 אלף דולר כדי להאריך צינור ממשאבת השקיה לנהר הנסוג. ומצבם עוד טוב, יחסית. הם שילמו על האדמה, החובות שלהם נמוכים, וכך גם הוצאות התפעול, תודות לארבעת ילדיהם - כולם בגילאי העשרה - שקוטפים את הפירות ומטפלים בבהמות.
 
אולם ארבע שנים של הגבלות במים הפכו אותם לתלויים ב"סיוע בעקבות בצורת בנסיבות חריגות". הכסף מהממשלה, הם אומרים, מפצה כמעט על כל ההכנסות שאיבדו בגלל הבצורת, וכך הם יכולים להמשיך לשלם על דלק ולהסיע את הילדים לחוגים ולקניונים. "התשובה לשאלה כמה זמן נוכל להחזיק מעמד תלויה בממשלה", אומרת דניז. "כמה זמן היא תוכל לשלם פיצויים על בצורת חריגה?".
 
כנראה לא הרבה. שר החקלאות טוני בורק כבר אמר שכיוון ששינויי האקלים הפכו את הבצורת לעניין שאינו יוצא דופן, על הממשלה לסייע לחקלאים לעבור לצורת חיים אחרת שבה יוכלו לקיים את עצמם. אלא שגרנט אומר שלא יעלה על הדעת שיוציא את משפחתו מאגן נהר המאריי. ודניז בכלל חושבת שהפוליטיקאים והמדענים טועים. "אני לא חושבת שהשינוי באקלים חמור עד כדי כך", היא אומרת ובעלה מהנהן בהסכמה. "אני חושבת שהתקשורת, ואפילו המדענים, מציירים תמונה קשה הרבה יותר ממה שהיא במציאות. הם רוצים להפחיד אותנו".
 
"העתיד שלהם עגום"
אבל אחרים מתחילים להאמין. במשך 14 שנים ניהלו פיטר ג'ארט ומרגרט קלאסן מרינה על המאריי, שמשרתת ספינות מגורים. לפני ארבע שנים החלו פני המים לרדת. מאז הם ירדו ב-1.8 מטר , והמרינה הפכה לשלולית בוץ. "המאריי הוא עורק החיים שלנו", אומר ג'ארט. "אם אתה לא מצליח לשקם אותו, אתה מת. וזה מה שקורה כאן".
 
אזור דרום אוסטרליה - האזור שכולל בתוכו את הערים הגדולות במדינה, את חגורת החוות ואת המאריי - לא היה מעולם כה חם ויבש למשך תקופה ארוכה כל כך. "תקופת היובש האחרונה, 12 שנים ושמונה חודשים, היא היבשה ביותר ב-110 השנים שבהן בוצעו מדידות", נאמר בדוח לשכת המטאורולוגיה האוסטרלית שפורסם השנה.
 
כמות המים שזרמה בתחילת השנה לתוך המאריי הייתה הנמוכה ביותר מאז ומעולם. גל החום השנה במדינת ויקטוריה בדרום מזרח אוסטרליה, הגרוע בתולדותיה, גרם ל-600 שרפות יער, שהביאו למספר שיא של הרוגים. אין ויכוח שדרום אוסטרליה צריך להיערך לעתיד חם ויבש עוד יותר. הממשלה צופה שכמות המשקעים תפחת בשיעור של בין 22 ל-71 אחוז עד שנת 2100. פירוש הדבר, מבחינתם של שני מיליון אוסטרלים שחיים בחוות לאורך המאריי, אומרים מומחים, שקהילות חייבות למות, משפחות חייבות לנטוש ומערכת ההשקיה שגדלה לממדים מפלצתיים תהיה חייבת להתכווץ.
 
הממשלה מוכנה לבצע את האקסודוס הזה, ויש בבנק כבר 3.1 מיליארד דולר כדי לקנות את הקצבות ההשקיה מחקלאים, ועוד 5.8 מיליארד דולר לשדרוג תשתיות. אבל בעיירות לאורך נהר המאריי התושבים מתעלמים מהעתיד שחוזים המדענים ושאליו מתכול ננים הפוליטיקאים. "העתיד שלהם באמת עגום", אומר כריס מילר, סוציולוג מאוניברסיטת פלינדרס באדלייד, שמראיין חוואים לאורך המאריי זה 15 חודשים, "אבל הם פשוט לא מאמינים שהמים לא ישובו".
 
לכתבה ב-nrg
Comments