הכל נמס: התחממות כדוה"א עושה רע לגרינלנד

נשלח 20 במרץ 2011, 11:02 על ידי Sustainability Org

התחממות כדור הארץ, זיהום רדיואקטיבי והגבלות חמורות על ציד גורמים לכך שהתרבות העתיקה של האינוגהויט - האסקימוסים של צפון-מערב גרינלנד - עומדת מול סכנת כליה. מסע למקום היישוב המרוחק ביותר על פני הגלובוס, היכן שהקרח הולך ונעלם, הדובים נאלצים לחפש מזון במזבלה ושיעור ההתאבדויות הוא מהגבוהים בתבל

סטיבן לנארד | 18/3/2011 10:23
תגיות: התחממות כדור הארץ, קרחונים,גרינלנד

האינוגהויט, או האסקימוסים של צפון מערב גרינלנד, שוברים כמה שיאים: הם מתגוררים ביישובי הקבע הצפוניים ביותר על פני כדור הארץ, הם מתמודדים עם תנאי האקלים הקשים ביותר שיש, והם אחת מקבוצות הילידים הקטנות ביותר בעולם - מונים 800 בני אדם בלבד, הפרושים על פני ארבעה יישובים בצפון הנידח של גרינלנד, במרחק של כ-1,600 ק"מ מהבירה נואוק.

בני האינוגהויט הם למעשה הפלג הצפוני ביותר של האינואיטים, ובניגוד לקרוביהם, הם שומרים עדיין (עד כמה שאפשר) על אורח החיים המסורתי, הכולל שימוש בקיאקים ובצלצלים לציד לווייתנים, וכן במזחלות הרתומות לכלבים. אבל אורח החיים הייחודי הזה נתון כעת בסכנה.

הסיבות לכך רבות. ראשית, המדינה הפסיקה לסבסד את האזורים הנידחים, ועלות המחיה בצפון המרוחק מרקיעה שחקים. שנית, אין כל כך מה לאכול. מומחי סביבה מזהירים שרמות הכספית בבשר הציד של התושבים גבוהות מאוד ומסכנות את בריאותם. ואם לא די בכספית, המזון בסביבה מזוהם בחומרים רדיואקטיביים, אחרי שב-1968 התרסק בסביבה מפציץ B-52 אמריקאי ועליו ארבע פצצות מימן. לבסוף, אפילו את הבשר המזוהם כבר לא פשוט להשיג, משום שהפוליטיקאים בדרום המדינה קבעו מכסות ציד שמאלצות את התושבים לעבור לתפריט מערבי המבוסס בעיקר על אוכל מיובא. התושבים מאמינים שזה לא מקרי ושלממשלה - שנהנית ממעין אוטונומיה במסגרת חבר העמים הקטן של דנמרק - יש אג'נדה נסתרת.

לטענת התושבים, הממשלה שואפת לחסל את הקהילות הקטנות ולהקים שלו שה-ארבעה ריכוזי אוכלוסייה, במטרה לחסוך בעלויות הגבוהות שכרוכות באספקת שירותים ליישוביהם הנידחים. אבל הסיבה המרכזית לכך שאורח חייהם בסכנה היא התחממות כדור הארץ. התחלה המסע שלי לגרינלנד לקח אותי לעיירה היפה אילוליסט במערב האי, שנראית כמו גלויה. גושי קרח גדולים עומדים כאן על תלם, צוברים לכלוך לפני שהם שוקעים במצולות. אגמים קטנים נוצרים בלוחות הקרח, עדות טרגית לסביבה המשתנה. זו תמונת נוף משתנה ומטרידה שלא מבשרת טובות.

הגעתי לקאנאק, היישוב הגדול ביותר של בני האינוגוהיט בצפון-מערב המדינה. קאנאק הוקמה ב-1953 אחרי שהממשלה אילצה את תושבי אואומנאק (הנמצאת במרחק של 150 ק"מ משם) לעזוב את בתיהם תוך שלושה ימים, כדי להקים באזור בסיס צבא אמריקאי שנוי במחלוקת. פגשתי שם אישה שחייתה בעיירה כמעט כל חייה. היא נכנסה לבקתת העץ הירוקה שלי שמכוסה מקיר לקיר בשטיחים מדובי קוטב וכבשי מושק. מחוץ לבקתה מונחים על מדפים גושי שומן מצחינים. כשהיא הביטה על המפרץ ועל הקרחונים, ניתן היה לראות את העצב בעיניה. "לפני 20 שנה הילדים שלי נהגו להחליק על הקרח בתקופה הזו של השנה", סיפרה. "רק לפני 15 שנה מדף הקרח במפרץ היה בעובי שלושה מטרים. לפני שנה שכבת הקרח היתה כל כך דקה, עד שצייד צעיר ו-12 הכלבים שלו נפלו לתוך המים אל מותם. אם הקרח ייעלם כליל, לא יהיה צורך בכלבי ההאסקי, והתרבות שלנו תיעלם".
צילום: איי-פי
גרינלנד. הקרח נמס כבר במרס צילום: איי-פי

סוף ספטמבר בחוג הקוטב והטמפרטורה בחוץ צונחת רק למינוס שלוש. אין סיכוי שמי הים יקפאו בזמן הקרוב. ציידים מקומיים מספרים לי שהם יודעים שחם יותר מבעבר, משום שהכלבים שלהם מתקשים פחות בנשימה כיום.

בחודשי הקיץ האינוגהויט צדים לווייתנים במעמקי מפרץ אינגלפילד, עד שבספטמבר עוזבים הלווייתנים את המפרץ. במקום הלווייתנים, הם נהגו בעבר בעונה זו של השנה לצאת עם מזחלות הכלבים שלהם, ולצוד כלבי ים. זה אינו אפשרי יותר שכן הים קופא רק בדצמבר והקרח נמס כבר במרס. הלווייתנים, לעומת זאת, חוזרים למפרץ רק במאי, כך שבחודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר (ולמעשה גם במרס ובאפריל), אין לציידים הרבה מה לעשות. בטח לא אם לוקחים בחשבון שכמו בשאר אזורי חוג הקוטב, היישוב מתכסה בעלטה במשך 24 שעות ביממה כבר באוקטובר.

בדומה לבני אינוגהויט אחרים, לאישה הזו יש קרובי משפחה בצד הקנדי של חוג הקוטב, שממנו מגיעים אנשי השבט. "בעבר נהגנו לחצות את מצר סמית (מצר ברוחב 40 ק"מ שמחבר בין גרינלנד לקנדה) באמצעות מזחלות כלבים. אבל עכשיו זה בלתי אפשרי, משום שמדפי הקרח נעלמו". עכשיו , כדי לבקר את קרובי המשפחה בחלק הקנדי של הקוטב, התושבים צריכים לטוס לקופנהגן, המרוחקת 4,000 ק"מ, משם לטוס למונטריאול שבקנדה ולהתחיל לנוע צפונה. הבעיה היא שטיסות לגרינלנד הן עניין יקר מאוד (כמה אלפי דולרים טובים), ורק מעטים יכולים להרשות לעצמם מסע כזה.

בעבר נהגו האינוגהויט לעבור בין מספר נקודות יישוב במהלך השנה לצורך ציד וביקורי משפחה. אלא שהיעלמות הקרח הפכה את המסעות העונתיים במזחלות הכלבים למסוכנים מדי. נוסף על כך, גם מסעות בכלי שיט אינם באים בחשבון בגלל גושי הקרח שצפים במים. ולכן, לעתים, הברירה היחידה שנותרת להם היא טיסה יקרה במסוק.

לאור השינוי הניכר בסביבה שלהם והפגיעה הקשה בציד המסורתי, התושבים מעריכים שהיישובים הקטנים שלהם ייעלמו תוך 15 שנה, ושיישבו אותם מחדש בדרום, שם ייטמעו בתרבות האינואיטית. הצעירים רואים שהוריהם לא יכולים להתפרנס יותר מציד, מבינים שאין להם מה לחפש כאן, ועוברים לנואוק, לעולם המודרני. בסוף ספטמבר מוריאוסק, היישוב הקטן ביותר של האינוגהויטים, פורק סופית, וליישובים נוספים צפוי גורל דומה בעתיד הלא רחוק.

מאז שהייתי ילד קטן ריתק אותי הצפון הרחוק. אבל את האינוגהויטים גיליתי רק לפני עשר שנים, כשקראתי ספר בשם "אנשי השלג" מאת מארי הרברט. הנחישות, שלא לומר, ההתעקשות, של הקהילה הארקטית הקטנה הזו לשמור על אורח חייה המסורתי, הדהימה אותי, ושכנעה אותי לנסוע לבקר אותם.

הגעתי לקהילה הקטנה הזו במטוס פרופלורים עם 16 נוסעים נוספים ומטען רב בקיץ שעבר. ההתרשמות הראשונית שלי הייתה של מקום שלא מהעולם הזה. אחרי ארבע שעות וחצי של טיסה מעל מערב גרינלנד, אתה לא רואה הרבה מעבר לסלעים עתיקים וחשופים, גושי קרח משוטטים שנושקים לאופק וקרחונים מפוזרים לאורך הפיורדים. במרחק של 960 קילומטר בלבד מהקוטב הצפוני, הרגשתי יותר כאילו הגעתי לעולם אחר מאשר לקצה העולם שלי. תהיתי איך יקבלו את פניי בקהילה הזו, והתוצאה הייתה לא צפויה. אובדן הראות בשממה הקרה הזו כל כך צלולה בקיץ, עד שכמעט בלתי אפשרי לאמוד מרחקים. אפשר לראות למרחק של יותר מ-160 ק "מ. בשלהי הקיץ יכולתי לראות את הרברט איילנד במרחק נגיעה, והייתי צריך לבדוק במפה כדי לגלות שהאי נמצא במרחק של כ-30 ק "מ מהחוף ושלא כדאי לי לנסות לחתור אליו.

כעת כבר אחרי חצות. השמש נעלמת אט אט מאחורי הצוקים ומותירה מאחוריה את האי הרברט בעל צורת הלווייתן מוצף בארגמן. זה אמצע אוגוסט וזהו הערב הראשון שלי ביישוב. שני ציידים שתויים מזמינים אותי לבית העץ שלהם ומתעניינים מי אני ומדוע באתי הנה. לאחר שאני פוסע מעל חתיכות לווייתן הפרושות על עיתונים המונחים על רצפת המטבח, אני מובל לספה בפינה של סלון מבולגן ומתרשם מאבות המשפחה שתמונותיהם תלויות על הקירות. פעם אחר פעם הם שואלים אותי אם אני נורווגי מארגון גרינפיס. יש בקהילה הזו פרנויה מגרינפיס בגלל האיום שלהם על תרבות הציד. צייד אחד אף אמר לי שכאשר הם יגיעו הוא ימתין להם בחוף עם רובים.

בשבועות הבאים גם שואלים אותי אם אני מרגל ואפילו אם אני אחד מה"אסקימואים הבלונדינים". בני האינוגהויט רגילים לראות מקבץ של דנים ארעיים ובלתי נראים מבחינה חברתית, שבדרך כלל באים לעבוד כמה שבועות או כמה חודשים בבית ספר או בבית חולים. אבל אנגלי בוגר אוקספורד שנוכח בכל התאספות חברתית, מתגורר בגפו בבקתה קטנה ורעועה וכל מטרתו היא ללמוד ולחקור את השפה שלהם - זה משהו מוזר שהם מתקשים לעכל.

בחברה הסגורה הזו, האסקימואים של הקוטב מגלים לעתים חשדנות כלפי זרים ולעתים גם מפנים אצבע מאשימה כלפי האדם הלבן. שכן הם רואים בקפיטליזם, באינדיבידואליזם ובשינויי האקלים גורמים המזרזים את מותה של התרבות המסורתית שלהם ובדרך גם פוגעים באחדות החברתית. ולאחר שהאיחוד האירופי אסר באחרונה על קניית מוצרים שמקורם בכלבי ים, העניין מטריד אף יותר, שכן שוק הייצוא של מוצריהם נעלם לחלוטין.

הבסיס של החברה המסורתית הזו היה תמיד ציד של יונקים ימיים. אולם עם המגבלות של הממשלה על ציד והיעדר בסיס צרכנים למוצריהם, כמעט לא נשארו כאן אנשים שיכולים להתפרנס מציד בלבד. למרבה האירוניה, אחד הציידים האחרונים בחברה הפטריארכלית הזו היא דווקא אישה ממוצא יפני.

מאז ומעולם חיו האסקימואים של הקוטב בהרמוניה עם הטבע, כאשר הם לוקחים מהים ומהאדמה את מה שדרוש להם על מנת לשרוד. אולם ההתחממות הגלובלית הפרה את האיזון, ובגרינלנד העתיד של היישובים המרוחקים נראה לא ברור. האקלים בצפון מערב המדינה נהפך ללא צפוי בשנים האחרונות וכיום הציידים כבר לא יודעים מתי יכוסה הים בקרח ומתי הקרח ייעלם. נוסף על כך, המעבר לחברה צרכנית בחלק מהיישובים היה מהיר למדי והותיר אחריו שובל של בעיות חברתיות, בהן אלכוהוליזם והתאבדויות בשיעור מהגבוהים בתבל.

במשך מאות שנים התגברו בני האינוגהויט הגאים על בעיות קשות כמו קור אימים, רעב ובידוד, אך כעת יש ביניהם כאלה שנפלו קורבן לאפאתיות ולתלות בקצבאות הדניות, שהחליפו באופן חלקי את מערכת הייצור העתיקה.

התלות בקצבאות ובחברה המערבית המודרנית פגעה גם בתרבות המקומית העתיקה של סיפור סיפורים. אובדן המורשת המילולית העשירה נראה פתאומי וצורם במיוחד, משום שהמורשת הזו הוחלפה על ידי תפריט של סרטים אמריקאיים אלימים ומלאי קללות ומשחקי בינגו ממכרים. כיום, בני האינוגהויט כבר לא יושבים במעגל ומספרים סיפורים ומיתוסים אחד לשני. במקום זאת, הם דבוקים לשידורי הטלוויזיה הדנית ללא תרגום (המילים הגרינלנדיות ארוכות מכדי להריץ אותן בתחתית המסך). כך שרק מעטים מבינים את התוכניות, אם כי הסרטים המצוירים הדנים הפופולריים לא ממש דורשים תרגום.

השינוי הפתאומי בנורמות התרבותיות הופך את הופעותיהם של אחרוני מספרי הסיפורים לאירועים נדירים עוד יותר. בין היתר אני מתעד פרקים מסיפור חייו של קשיש בן 88. לצייד לשעבר יש זיכרון מד-הים והוא מתאר בפרטי פרטים אירועים שהתרחשו לפני יותר מ-60 שנה.

ידע עצום על האדמה, הים והקרח עובר אך ורק מפה לאוזן משום ששפת האינוקטון מעולם לא הועברה לכתב בצורה שיטתית. אישה בת 76 יושבת בבקתה שלי ומספרת לי סיפור על חיי הנוודות למחצה בעת שהייתה צעירה. אני מציג בפניה את אחד הטקסטים הבודדים שנכתבו אי פעם באינוקטון, והיא נראית נבוכה ומבולבלת: רק לקראת סוף חייה היא רואה לראשונה את שפתה בכתב.

אין ספק שהשפה עצמה יכולה להפוך למלכודת חברתית. האינוגהויטים דוברים אינוקטון, הקרובה יותר לניב האינואיטים בקנדה מאשר לניב המערב גרינלנדי, המדובר במערב המדינה, אך הם לא יודעים לכתוב אותה, משום שהיא אינה שפה כתובה. בנוסף, חלקם לא חשים ביטחון מספיק בכתיבת האותיות המערב גרילנדיות. זה זר להם, ולא מייצג שפה מדוברת.

אלא שללא יכולת לכתוב בגרינלנדית, צעירים יתקשו למצוא אפשרויות תעסוקה במקומות אחרים במדינה. מצד אחד הם גאים בשפתם, משום שהיא מהווה בסיס לתרבות הייחודית שלהם; אך מצד שני, היא מציעה להם מעט מאוד אפשרויות, ולמעשה אף מונעת מהם כמה. אם יעזבו את הקהילה, הם ייאלצו לנטוש את השפה ולעבור למערב גרינלנדית. אם יעשו כן, הם יפגעו בקשרים התרבותיים שלהם עם מחוז הולדתם. כאשר ידברו את השפה הסטנדרטית הם כבר לא ייתפסו עוד כאסקימואים של הקוטב. המילה באינוקטון ל"חורף" היא "אוקיוק" (באותה מילה משתמשים בשביל "שנה" - כנראה שפעם היה מדובר במילים נרדפות), וכאן, סמוך לקוטב, החורף הגיע. הצוקים ממזרח, שנראים כמו אקורדיון מגרניט, הקרינו צבעי אדום וסגול בשעות הערב המאוחרות בקיץ, כשהשמש טרם שקעה. אולם כעת הם לבנים. עכשיו, הנוף והשמים יוצרים ציפוי הממזג בעדינות אפור ולבן. נרות מהבהבים בעצבנות מאחורי חלונות קפואים ומזחלות מעץ מקפצות על הנתיבים המכוסים שלג.

באוקטובר עוד נראה הים כמו מרק אפור, ג'לטיני ודביק. אולם בנובמבר, הקרח על הים המכוסה שלג משתרע על פני כמה קילומטרים מהיישוב, כשרחוק יותר רואים את הים הפתוח. קתדרלות של קרח יושבות כמו שיניים בולטות מעל חניכיים לבנות. שתי סירות מנוע נשכחות קפואות במקומן, לאחר שהקרח על הים כיתר אותן.

הטמפרטורות צללו ועכשיו המאבק הוא לחמם את בקתת העץ הלא מבודדת שבה אני מתגורר. הטמפרטורה בחדר האמבטיה ירדה אל מתחת לאפס. כבר יצא לי כמה פעמים לישון בטמפרטורות של מתחת לאפס בגלל בעיות עם התנור. חוץ מזה, הקור כבר גמר לי מחשב אחד. כל יום קר יותר מקודמו, ואנו כמעט מכוסים לגמרי על ידי חושך של 24 שעות ביממה.

המילה האינוקטונית העתיקה לפברואר היא "היקינאאק" - הזמן שבו השמש מפציעה. באזור הצפוני הזה של גרינלנד (קאנאק) השמש מגיחה מעבר לאופק ב-17 בפברואר ושמה קץ ל"קפירדק" - תקופת האופל בשפת המקום, שנמשכת שלושה חודשים וחצי.

השנה, רבים בגרינלנד ומחוצה לה דיברו על הזריחה הראשונה בעיירה אילוליסט שנמצאת דרומית אלינו. הזריחה שם הקדימה ביומיים - במקום ב-13 בינואר, היא הופיעה כבר ב-11 בחודש - ויש שמיהרו לתלות את האשם בהתחממות הגלובלית. הסיבה: הקרחונים ומדפי הקרח שבאזור נמסים בקצב כל כך מהיר, עד שאפשר כיום לראות טוב יותר את האופק שהוסתר לפני כן בקרח.

ואכן, נתונים עדכניים מצביעים על כך שמדפי הקרח של גרינלנד נמסו בקצב שיא במהלך 2010. אם כולם יימסו יום אחד, מפלס הים בעולם יעלה ביותר משבעה מטרים, וערים גדולות רבות ישקעו במצולות.

גם נובמבר וגם דצמבר של 2010 היו חמים באופן חריג באזור הזה של גרינלנד, כשהטמפרטורה גבוהה בלפחות עשר מעלות לעומת הממוצע שנרשם בשנים 1990-1961. במהלך כמה ימים בתקופת חג המולד היו אזורים בבריטניה שבהם היה קר יותר מאשר פה.

שכבת הקרח שעל הים עדיין דקה במקומות רבים, כך שדובי הקוטב המורעבים נאלצים לחפש אחר מזון במזבלה של העיירה, רק חצי קילומטר מהבית שלי. אלא אם כן אתה רוצה להפוך לשיחת היום, לא מומלץ לעזוב בימים אלה את הבית ללא רובה.

כמו דברים רבים בחוג הקוטב, גם מזג האוויר פרדוקסלי: אתה מחכה במשך חודשים לשובה של השמש, אבל כשהיא חוזרת נהיה קר יותר. זה אולי מפתיע, אבל פברואר, מרס ואפריל לעתים קרים כאן יותר בהשוואה לחודשים החשוכים של החורף.

לפני שהגעתי לצפון חוג הקוטב סיפרו לי על גוון כתום באופק שמעניק מעט אור בחודשים החשוכים. אבל מעבר להבזקים קלים וארעיים, תוצר של "כוכבים נופלים" או ההילה של כוכב הלכת נגה, התקוע כמו נורה במערב, החשכה הייתה מוחלטת ולפעמים אף משכרת.

ניצלתי את תקופת האופל הזו כדי לעבוד עם זקני הקהילה, לתעד מה שהייתי יכול על אודות שפתם ותרבותם. זקנה אחת סיפרה לי בפגישתנו הראשונה כבדרך אגב: "בימים עברו לא היה הרבה צורך בשפה". היא ציינה שהם חיו בעולם שבו השפה שימשה לצרכים בסיסיים בלבד אך לא לצורך דיונים. השקט, סיפרה, הוא זיכרון הילדות המשמעותי ביותר שלה. הגברים היו יוצאים למסעות ציד שנמשכו ימים ואף שבועות בכל פעם. הם חיו חיים קצרים וחצי נוודיים, וכמעט לא באו במגע עם הילדים. עד תחילת שנות החמישים, תוחלת החיים בגרינלנד לא עברה את ה-35, וגם היום יום הולדת לילד בן שש נחשב לחגיגה גדולה בעיירה. לפי התושבים, רק אחרי שהגיעו הרדיו ובתי הספר, החלו אנשים לדבר ביניהם ולדון בסוגיות שונות.

חרף הדלות הלשונית, במספר תחומים כמו משפחה ומזג אוויר השפה דווקא עשירה למדי. יש לא יותר משש משפחות גדולות בקאנאק, ובני דודים מדרגה ראשונה פונים אחד לשני ב"אחי הצעיר" או "אחותי המבוגרת" וכו'. העתיד בתחילת המאה ה-21, הסטטוס של גרינלנד והדרך שבה אנחנו רואים אותה הולכים להשתנות. ממשלת האוטונומיה נחושה לנצל את שפע המשאבים הבלתי מנוצלים שלה כדי לבנות כלכלה חזקה ולאפשר לאזרחי המדינה לזכות בעצמאות מדנמרק ולהתנתק מהתלות בה (כיום נהנה כל תושב מסיוע דני של 600 דולר בשנה).

רבות דובר על קידוחי הנפט בחופה המערבי של גרינלנד והזיהום הפוטנציאלי שלהם לסביבה, אך כעת גם נשקלות תוכניות לכרות יהלומים ומתכות שונות ובהן ברזל, זהב, ניקל ופלטינום. עם כוח עבודה יחסית קטן ולא משכיל, לא מן הנמנע שגרינלנד תזדקק לאלפי פועלים שיעסקו בכריית היהלומים והמתכות הללו - אפשרות שמטרידה כאן את האנשים, החוששים מפני הצפת המדינה הסגורה בעלת 50 אלף התושבים בהמוני עובדים מתרבויות שונות.

כך, למשל, נמצאו לא מכבר מרבצי ברזל באינגלפילד, כ-112 ק "מ בלבד מקאנאק. החשש הוא שחברה בינלאומית תקים מכרה באזור, תייבא פועלים זרים ותעביר את הברזל לסין. אמנם יעברו עוד שנים עד שזה יתממש, אם בכלל, אך קשה לראות כיצד פרויקט כזה יכול להיטיב עם הציידים המסורתיים, שחייהם תלויים בחיות הבר באזור הבתולי הזה.

תושבי הקוטב נעו וצדו בדרכים הקפואות האלה במשך מאות שנים. השינוי באקלים ב-20 השנים האחרונות פגע באורח חייהם המסורתי, אך לנוכח מהירות השינוי, לא יהיה מפתיע לגלות שבתוך 20 שנה אורח החיים הזה ייעלם לגמרי.

לכתבה באתר nrg
Comments