בזמן שהילדים השתוללו בים וחיכיתי ליד השובר גלים בחוף גורדון, זה הכה בי: בחיים בתאריך הזה לא נכנסתי לים. תל אביב משתנה, זה בטוח. אם אפשר לרחוץ בים כשתיכף דצמבר, סימן שמשהו מוזר קורה כאן. מאוד מוזר

"משק כנפי ההיסטוריה". זה המשפט היחיד שאני זוכר מהספר שבו למדתי, כמו מחזורים רבים מעליי ומתחתיי, לבגרות בהיסטוריה. נדמה לי שהחבר ש. הורוביץ, המחבר, התמחה בהיסטוריה של עם ישראל, אבל בעיני התיכוניסט שהייתי הוא זכור כמחולל קסמים: האיש כתב ספר בעברית, ואף שאני יודע את השפה על בוריה, לא הצלחתי לקרוא אותו.

ערבים שלמים הייתי מקדיש לניסיונות לצלוח פסקה, נהדף שוב ושוב בקירות האטומים של הטקסט, נרדם עשרות פעמים ומתעורר בכל פעם מחדש כדי להסתער על החומר בנחישות, ומגיע לסוף העמוד רק כדי לגלות שמחשבותיי נדדו להמון דברים מעניינים, שהיווסדה של תנועת הפועל המזרחי היא לא אחד מהם.

כבר בעת שקראתי את הספר לא הצלחתי לשחזר שום משפט ממנו, חוץ, כמובן, מ"משק כנפי ההיסטוריה".

אני לא זוכר לרגל איזה אירוע העניק המחבר להיסטוריה כנפיים, אולי זה היה קשור לאחד הספרים הלבנים של הבריטים, אבל הדימוי הציורי הזה לא נזקק ליותר מחמש דקות כדי להפוך לקאלט של הכיתה והשכבה.

בלי הכרזה רשמית, המשפט של ש. הורוביץ הפך אצלנו סמל לנתק התרבותי, לתהום הפעורה בינינו לבין הדור שייסד את המדינה. הם שמעו את משק כנפי ההיסטוריה, אנחנו שמענו תיסלם.

כנראה הגעתי לגיל הנכון, כי אני מוכן להישבע שביום שישי שעבר שמעתי את משק כנפי ההיסטוריה. לא היסטוריה של מלחמות, רעיונות ומדינות; ההיסטוריה של מזג האוויר. זה קרה כשהילדים גמרו להשתולל ויצאו מהמים, ואני נשארתי לכמה דקות לבד, לא רחוק מהשובר גלים של חוף גורדון.

הים היה קריר ורגוע, השמש התחילה לשקוע, ובאופן כללי היה מדהים. רק שאז נזכרתי שעוד שבוע מתחיל דצמבר, ושבחיים בתאריך הזה לא נכנסתי למים. עם כל הכבוד לשורשים האוקראינו-ליטאיים שלי, אף פעם לא הייתי מהטיפוסים שקופצים לתוך הים הבלטי באמצע סופת שלגים ומתמוגגים מהחמימות הנעימה. אם אני נכנס למים, סימן שאפשר; ואם אפשר להיכנס לים כשתכף דצמבר, סימן שמשהו מוזר קורה כאן. מאוד-מאוד מוזר.

אפשר, כמובן, לספר את הסיפור דרך הסטטיסטיקה. הנתונים של גופי המטאורולוגיה והמים מתעדים עיר שהאקלים שלה משתנה במהירות: עיר שעד סוף נובמבר זכתה השנה רק בכמה שעות של גשם, שהניבו מילימטרים בודדים; שהלחות הממוצעת בקיץ עלתה בה בעשור האחרון ב-2.5 אחוזים, שטמפרטורת המים בחופיה עלתה בשני העשורים האחרונים ב-2.5 מעלות, ושארבעת החודשים האחרונים היו כנראה החמים שחוותה מאז שהתחילו למדוד כאן טמפרטורות. הכול נכון, אבל כמו בכדורסל, יש דברים שלא רואים בסטטיסטיקה. למשל, את השינוי שעוברים האנשים. את מה שזה עושה לנו – לחיות בעיר בלי חורף, בלי גשם, בלי קור.

בתל אביב, למקרה שהחמצתם, גדל היום דור שניחן בעמידות אפסית לקור. בדרך חזרה מהים, על האופניים, התחילה לנשב בריזה קלה, מה שגרם לילדים להצהיר מיד שהם קפואים. כדי להמחיש את ממדי הסבל הם נקשו בפראות בשיניים והבליטו את השפתיים שלטענתם הלכו והכחילו. השפתיים היו כמובן ורדרדות לתפארת, בהתאמה מלאה לטמפרטורה הנעימה ששררה בעיר – משהו כמו 22 מעלות (מעל האפס). אבוי, ילדים תל-אביבים יקרים, שלא חוו חורף אמיתי מימיהם. אני חושש שבמפגש הראשון עם כפור כהלכתו, האף עלול לנשור להם מרוב הלם.

ידידיי אנשי הטבע, שבמסגרת עבודתם משוטטים במשעולי הארץ ושומרים על חיות הבר, מספרים על הבלבול הגדול שמזג האוויר גורם ללקוחות שלהם. בתודעה הקולקטיבית של בעלי החיים חושך בחמש אחר הצהריים מגיע יחד עם לילות קפואים וקרה בעמקים. אלא שהלילות חמימים, ואנשי השטח מספרים שמעולם לא פגשו בתאריך הזה כל כך הרבה חיות בר בדרכן לבילוי לילי סוער שלרוב מסתיים בסעודה על חשבון חקלאי אומלל. גם חלק מבעלי החיים שאמורים להיכנס לשנת חורף דוחים את התאריך. איך אפשר להכריז על שנת חורף כשאין חורף?

ככל שנוקפים הימים אני מרגיש שגם המצפן הטבעי שלי מאבד כיוון. חמש אחרי הצהריים, אפלולית יורדת על העיר. מאז ילדותי זה הרגע שבו רוח קרה מנשבת מהים, הרחובות מתמלאים באנשים עם סוודרים ומעילים, ובשמים משייטים ענני סגריר שנושאים בבטנם גשם.

אז גם עכשיו הרחובות מחשיכים בחמש, ותחושה עמומה של חורף מתגנבת ללב. אלא שהאנשים לבושים בטי שירט, שלא לדבר עליי שמדווש על האופניים עם אותה מלתחה שלא התחלפה מאז אוגוסט. השמים חפים מעב, ואין שום רמז לרוח מקפיאה מהים. השבוע, כשיצאתי אל הרחוב בשעת בין ערביים, נזקקתי לכמה שניות טובות כדי להיזכר באיזו עונה, לעזאזל, אנחנו נמצאים עכשיו (אגב, מישהו יכול להסביר באיזו עונה אנחנו נמצאים עכשיו?).

המדענים אומרים שהעולם משתנה. תל אביב משתנה, זה בטוח. דצמבר מעבר לפינה, ובגדי החורף שלנו עדיין מאופסנים במרומי הארון. השבוע אשתי שאלה אם השנה בכלל נצטרך לצייד את הילדים במעילים חדשים, או שאולי כדאי ישר להתמקד בספירת מלאי של בגדי ים וגופיות. הרי ב-2010 הקיץ התחיל כבר בפברואר, ופברואר זה עוד חודשיים. בשביל חודשיים קונים מעיל?

צריך להודות: אם מתנתקים משאלות גדולות על מים והתחממות גלובלית, בחיים בלי חורף טמונים לא מעט יתרונות. גשם הרי יכול להיות מטרד לא קטן, בעיקר בעיר שדי בכמה מילימטרים כדי להפוך את רחובותיה לתעלות ונציאניות – רק בלי הגונדולות. אלא שלצערי, גם בהשראת היחסים המקצועיים האינטימיים שאני מקיים עם מצב האקוויפרים (אנוש, תודה), אני לא מצליח לשכנע את עצמי שבצורת זה נפלא וליהנות מהעובדה שעברנו לחיות במדבר, או, אם לדייק, שהמדבר עבר אלינו. למעשה, רוב הזמן אני מתהלך בתחושת צימאון, ממש כמו גיבורי "הידרומאניה", סיפרו הנהדר של אסף גברון שמתאר את החיים בעולם נטול מים.

העלילה שרקם גברון מתרחשת בסביבות 2060, אבל עם כל יום שעובר – כל יום שבו אנחנו מסתכלים לשמים ורואים מראה תכולה ובוהקת - העתיד הבדיוני דוהר במהירות אל ההווה. השבוע סיפר לי צפר ותיק שאפילו העופות הנודדים מבולבלים. הם נוחתים לקחת כאן הפסקה בדרך לאפריקה, אבל מזג האוויר גורם להם לחשוב שכבר הגיעו. בסוף הם בכל זאת מתרוממים וממשיכים בדרכם, תוך שמשק הכנפיים שלהם מפיק שאון גדול. או שאולי זה בכל זאת משק כנפי ההיסטוריה.

לכתבה באתר nrg