הווטו הנשיאותי שהטיל אובמה על צינור הנפט קיסטון XL
לא שם קץ לסערה שנמשכת שנים. למה דווקא המיזם הכלכלי הזה נהפך לסמל המאבק
הסביבתי
מאת אשר שכטר, 12/4/2015
בכנס בוחרים שערך נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, בחודש שעבר בבנדיקט
קולג' שבדרום קרולינה, ביקשה פעילה סביבתית מקומית לשאול את הנשיא שאלה.
"אדוני הנשיא, רציתי להודות לך שהטלת וטו על צינור הנפט קיסטון XL",
פתחה
הפעילה, שהתקשתה להסתיר את התרגשותה. "אתה כל מה שעבדנו עבורו. אתה כל מה
שקיווינו לו. תודה, תודה, תודה", אחרי שסיימה לשבח את הנשיא שאלה הפעילה:
"אדוני הנשיא, אתה חושב שהווטו שלך יספיק כדי לעצור את הצינור?".
השאלה העידה על חששם של רבים מהמלחמה הסוערת שמתנהלת בשנים
האחרונות סביב צינור הנפט קיסטון XL, שיעבור מקנדה למפרץ מקסיקו. בסערה זו
מעורבים פעילים סביבתיים, סלבריטאים, פוליטיקאים, חברות נפט קנדיות
ואמריקאיות, מיליארדרים ויח"צני על, ואפילו התערבות ישירה של
הנשיא אינה
מבטיחה ניצחון. במיוחד מאז שהרפובליקאים, שרובם תומכים בצינור, הצליחו
להשתלט על שני בתי הקונגרס.
חלקי צינורות המיועדים
לפרויקט קיסטון XL
אובמה הסביר לקהל בבנדיקט קולג' את עמדתו: "תומכי הצינור
טוענים שהוא ייצור משרות. האמת היא שהצינור יוביל נפט קנדי אל השוק העולמי.
הוא יוסיף כמה אלפי מקומות עבודה בתחום הבנייה למשך שנה־שנתיים, אבל רק
200 מקומות עבודה קבועים. כמו כן, הפקת הנפט תהיה מזהמת באופן יוצא דופן",
הבהיר אובמה את עמדתו, אך הוסיף: "אנו נוטים שלא לאשר צינור שייטיב בעיקר
עם חברות זרות, אבל טרם קיבלנו החלטה סופית".
כשבועיים וחצי לפני אותה אסיפת בוחרים הטיל אובמה את הווטו
הנשיאותי השלישי שלו כנשיא - והראשון זה חמש שנים - על הצעת חוק שהעביר
הקונגרס ואישרה את הקמתו של צינור הנפט, שנועד להעביר 830 אלף חביות נפט
גולמי מקנדה לבתי זיקוק בטקסס, אילינוי, אוקלהומה ונברסקה. השערוריה סביב
הצינור, שעלותו מוערכת ב־8 מיליארד דולר ושצפוי להניב רווחים של עד 100
מיליארד דולר לבעליו ושותפיהם, סירבה לדעוך עם הווטו של אובמה. הרפובליקאים
בסנאט נכשלו בניסיון לעקוף את הווטו הנשיאותי.
מאז שחברת טרנסקנדה, בעלת הצינור, קיבלה אישור לפתח את
הפרויקט מידי ג'ורג' בוש הבן, לפני שבע שנים, נהפך קיסטון XL לסמל החשוב
ביותר של המאבק הסביבתי בארצות הברית וגרם למתיחות ביחסים בין קנדה לארצות
הברית. עם ההשתלטות הרפובליקאית על הקונגרס בסוף 2014 והווטו של אובמה, הוא
גם נהפך לסוגייה חשובה במאבק בין הרפובליקאים לדמוקרטים לקראת הבחירות
לנשיאות בשנה הבאה.
מה הופך את הצינור, שאמור להימתח על פני 1,900 קילומטרים,
לכל כך שנוי במחלוקת? ראשית, מקורו של הנפט שיזרום בצינור הוא חולות הזפת
של אלברטה, קנדה, שהנפט המופק מהם נחשב למזהם ביותר בעולם. מתנגדי הפרויקט
טוענים שהצינור יחולל נזק בלתי הפיך לסביבה. הם מזהירים שצינורות נפט
מסוגו, שמעבירים נפט שמופק מחולות זפת, פגיעים יותר לדליפות, וטוענים כי
הוא יתרום באופן משמעותי לשינוי האקלים. ב־2012 טען מדען האקלים ג'יימס
הנסן, לשעבר ראש המכון ללימודי החלל של נאס"א, כי חולות הזפת של קנדה
מכילים יותר פחמן דו חמצני מכל הפחמן שנפלט על ידי תעשיית הנפט העולמית אי
פעם. עולם שמתקרב באופן מסוכן לנקודת האל־חזור בכל מה שנוגע לשינוי האקלים,
טוענים מובילי המאבק נגד קיסטון XL, בהם האקטיביסט הסביבתי הידוע ביל
מקיבן, אינו יכול להרשות לעצמו פרויקט יקר, בזבזני ומזהם כמו הצינור.
תומכי הפרויקט טוענים כי הוא יספק לכלכלה האמריקאית את מה
שהיא משתוקקת אליו יותר מכל: משרות. טרנסקנדה טוענת כי הצינור יספק לכלכלה
האמריקאית כ־42 אלף משרות, באופן ישיר ועקיף. דו"ח של משרד החוץ האמריקאי,
לעומת זאת, קבע ב־2014 שהפרויקט ייצור כ־2,000 משרות בנייה זמניות ורק 35
משרות קבועות בארצות הברית. תומכי הפרויקט טוענים גם כי הוא יסייע לעצמאות
האנרגטית של ארצות הברית, למרות העובדה שהרוב המוחלט של הנפט שיופק דרכו
יימכר בשוק הבינלאומי.
כל זה עדיין לא מסביר מדוע הפך הצינור לסוגיה סביבתית כל כך בוערת,
שמרתקת את המערכת הפוליטית באמריקה כבר שבע שנים. ישנם כיום ארבעה צינורות
נפט גדולים שמעבירים נפט מחולות הזפת באלברטה לארצות הברית, בנוסף לכמה
צינורות קטנים יותר, שיחדיו מעבירים יותר מחצי מיליון חביות נפט ביום
מאלברטה לבתי זיקוק במדינות כמו מונטנה וקולורדו. ב־2009, למשל, אישר ממשל
אובמה את הקמתו של צינור נפט שיעביר כ־400 אלף חביות נפט ביום מאלברטה
לוויסקונסין. ב־2010 הושלם הצינור, אלברטה קליפר שמו, והחל לפעול מבלי
לעורר מאבק משמעותי.
לתעלומה מתווספת העובדה שניצחון של אחד מהצדדים לא אמור
להיות כל כך משמעותי. מספר המשרות שייווצרו אם הצינור יאושר לא יהיה רב,
וכבר השנה תוכפל כמות הנפט שמגיעה מחולות הזפת בקנדה לארצות הברית לעומת
2014. מכאן שהתועלת הסביבתית של עצירת הפרויקט תהיה שולית.
האחים דייוויד (למעלה) ומארק קוך, המיליארדרים השנואים על המחנה הליברלי
ובין התורמים הגדולים לתנועת מסיבת התה והמפלגה הרפובליקאית, מושקעים במיזם
קיסטון XL. צילום:
בלומברג, MCT via Getty Images
אז מדוע דווקא קיסטון XL עומד במרכז המאבק הסביבתי? התשובה
היא קמפיין חכם של הארגונים הסביבתיים. קיסטון XL היה יכול לעבור בשקט,
בדיוק כמו אלברטה קליפר לפניו, אבל הפגנות שערכו הארגונים הסביבתיים, שבהן
נעצרו לעתים מפורסמים כמו השחקנית דאריל האנה מחוץ לבית הלבן, עשו את שלהן.
בפברואר 2013 הפגינו כ־30 אלף איש בוושינגטון בדרישה לחסום את הקמת הצינור
והיתה זו ההפגנה הסביבתית הגדולה יותר שנערכה עד אז בארצות הברית.
בשנים האחרונות הפכה סוגיית הצינור לקרב בעל חשיבות מכרעת
עבור המדיניות הסביבתית של ארצות הברית. מטרתם של הארגונים הסביבתיים היתה
למשוך את הרפובליקאים, שמכחישים את קיומו של שינוי האקלים, לתוך זירה נוחה
עבורם: פרויקט יקר ומזהם שתועלתו הכלכלית מוטלת בספק ובו מושקעים האחים
צ’ארלס ודייוויד קוך, המיליארדרים השנואים על המחנה הליברלי, שהם בין
התורמים הגדולים לתנועת מסיבת התה והמפלגה הרפובליקאית. מולם התייצבו
מיליארדרים אחרים, כמו מנהל קרנות הגידור טום סטייר, תורם דמוקרטי שסייע
לממן ארגונים שהתנגדו להקמת הצינור ואף נעצר בעצמו באחת ההפגנות מול הבית
הלבן. הרפובליקאים, מצדם, משתמשים במאבק הזה על מנת להוכיח שהדמוקרטים
רוצים למנוע מתעשיית הנפט לגדול ובכך מונעים גם צמיחה כלכלית ויצירת משרות.
ומה חושבת דעת הקהל על המהומה הזאת? סקר שערך האפינגטון
פוסט בנובמבר בשיתוף עם אתר הסקרים המקוון YouGov העלה ש־56% מהאמריקאים
תומכים בהקמת הצינור, בהם 83% מהרפובליקאים, 40% מהדמוקרטים ו־53%
מהעצמאים. סקרים דומים שנערכו בסוף השנה שעברה על ידי העיתון "USA טודיי"
ומכון המחקר פיו, מצאו שהתמיכה בהקמת הצינור היא כ־60%.
זאת, אולי, הסיבה שאובמה סירב להתחייב שהוא אכן לא יאשר את
הקמת הצינור: מצד אחד, מתן אישור לפרויקט ימחק לחלוטין את המורשת הסביבתית
של כהונתו כנשיא; מצד שני, ייתכן שהתנגדות לפרויקט שנחשב למועדף על ידי
רוב האמריקאים תסכן את המפלגה הדמוקרטית בבחירות. בכל מקרה, הקרב על קיסטון
XL הוא כבר גדול בהרבה מצינור אחד. והצינור האחד הזה, כנראה, ייתקע לשנים
רבות - עד שהקרב עליו יוכרע.
