הבהלה לזהב: טלנובלת דלק בנחל צין

נשלח 22 ביולי 2011, 2:41 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 31 באוג׳ 2011, 1:33 ]

מיליון ליטר דלק הציפו לפני כחודש את נחל צין בנגב, יצרו מגה זיהום, והולידו מכרה זהב. כך הפך האסון האקולוגי הגדול ביותר שאירע עד היום בשמורת טבע בישראל לסערה רבתי של יצרים, השמצות, חוקרים פרטיים, אינטרסים וכסף. הרבה מאוד כסף

אביב לביא | 22/7/2011 10:50
תגיות: נחל צין, זיהום נחלים,זיהום קרקע, שיקום נחלים

"הכי גרוע זה הריח", אומר רביב שפירא, מנהל מחוז דרום ברשות הטבע והגנים. "אתה נכנס לאפיק של הנחל וכבר לא רואה את הדלק, אבל את הריח שלו אי אפשר לפספס. השיחים מריחים מדלק, החול מריח מדלק. 500 מטר של אדמה, שכל השכבה העליונה שלה ספוגה בדלק". זה היה די מפתיע אם נחל צין, מהיפים והדרמטיים בנחלי ישראל, היה מפיק בימים אלה ניחוחות יסמין.

לפני שלושה שבועות, ביום רביעי 29 ביוני, 7:30 בבוקר , הכניס נהג טרקטור שעבד באפיק הנחל את הכף קצת יותר מדי עמוק, ופגע בצינור של חברת קצא"א, 16 אינץ' קוטרו. הצינור לא נשאר חייב: בתוך שניות פרץ ממנו זרם אדיר של דלק מטוסים שחור והתחיל לזרום במורד הערוץ. עד שהופסקה הזרימה הספיקו לגלוש כמיליון ליטר דלק. "זה כאילו לקחו שש תחנות דלק גדולות ורוקנו אותן לתוך קטע קצר של הנחל", ממחיש גיא סמט, מנהל מחוז דרום במשרד להגנת הסביבה, את מה שכבר הגדירו מומחים כאסון האקולוגי הגדול שאירע עד היום בשמורת טבע בישראל.

הפגיעה בצינור לא יצרה רק מגה זיהום. בשבועות האחרונים מתחוללת באפיקו הלוהט של נחל צין, ובמקביל במשרדים ממוזגים בירושלים ובתל אביב, סערה רבתי שבה מעורבות כמויות נדיבות של יצרים, אינטרסים וכסף. הרבה מאוד כסף. אם תרצו, המפגע האקולוגי הגדול הפך גם לאופרת הדלק הראשונה של ישראל.
צילום: יהודה לחיאני
נחל צין. כאילו נשפכו לנחל שש תחנות דלק גדולות צילום: יהודה לחיאני

הכל בגלל עץ?

ראשיתו של הסיפור טמונה אי שם בשנות החמישים, כשמישהו בצמרת המדינה הצעירה החליט להעביר את צינור הנפט דווקא בקרקעית הנחל היפהפה, שלימים ישקיף עליו דוד בן גוריון מאחוזת הקבר שלו בשדה בוקר. היום מעשה כזה היה מזכה את האחראי באות "הגלובוס השחור" של ארגוני הסביבה. אבל אז "קודם כל רצו לספק דלק, ורק אחר כך חשבו איפה הוא עובר", אומר ד"ר רפי מנדלבאום, שמוביל את שיקום הנחל מטעם קצא"א.

גם סיפורה של קצא"א (ראשי תיבות של קו צינור אילת-אשקלון) הוא דרישת שלום מימים שהיו ואינם עוד. מדובר בחברה שהוקמה כדי להעביר נפט בין נמל אילת לנמל אשדוד, וכך לחבר בין ים סוף לים התיכון בלי צורך לעבור בתעלת סואץ. הלקוחה העיקרית שנזקקה לשירותי ההובלה הללו הייתה איראן. ואכן, בשנים הראשונות הייתה החברה בבעלות משותפת של ממשלות ישראל ואיראן. המהפכה האיסלאמית טרפה את הקלפים, ומאז עליית חומייני ושלטון האייתוללות השליטה בחברה נמצאת בלעדית בידי ממשלת ישראל. עד היום תובעת ממשלת איראן בבתי משפט בינלאומיים פיצוי מישראל כנגד הנתח האבוד שלה בחברה.

אלא שהצינור שניצב במרכז הסערה כלל לא הוביל נפט. בשנים האחרונות הוא הוביל דס"ל (דלק סילוני) לבסיסי חיל האוויר בדרום. למעשה, גם את זה הוא כבר לא עושה. לנוכח מצבו הרעוע של הצינור הקשיש, אסר המשרד להגנת הסביבה להזרים בו דלק, ואספקת הדס"ל למטוסים נעשית במכליות שנעות בכבדות בכבישים. כדי להשמיש מחדש את הצינור, יצאה קצא"א למבצע שיקום רחב היקף. בגלל זה בבוקר 29 ביוני עבדו כלים כבדים באפיק נחל צין, כשלושה קילומטרים מעין עובדת - אחד מאתרי הטיולים הפופולריים בישראל.

אז מה קרה באותו בוקר בשמורה? ברוכים הבאים לרשומון. אם שואלים את קצא"א, עבודות השיקום אמנם בוצעו על ידי קבלן שעבד בשירותה (חברת "רולידר"), אבל האחריות דווקא מונחת לפתחו של מישהו אחר. "הכלים של החברה עבדו על פי הנחיות ברורות של המשרד להגנת הסביבה", אומר דובר קצא"א רונן משה. "במהלך העבודות בא פקח של רשות הטבע והגנים, ואמר לשופליסט להעתיק עץ ממקומו. בגלל טמטום גדול של הפקח ושל השופליסט הוא הכניס את הכף עמוק מדי וגרם פיצוץ".

בתגובה הרשמית של קצא"א היא רומזת שעת ההתחשבנות עוד תגיע: "ראוי להזכיר כי לא חברת קצא"א פגעה בקו הצינור", נמסר מהחברה, "בכוונת קצא"א לתבוע את החזר כל הוצאותיה מהגורמים אשר פגעו בקו או הובילו לפגיעה בקו".

כשרביב שפירא מרשות הטבע והגנים שומע שהכל בגלל הפקח שלו, הוא רותח: "אני מציע לקצא"א לא להתבלבל. לפקח יש תפקיד מוגדר, לשמור על ערכי טבע בזמן שמתבצעות עבודות כאלה. הוא לא עובד בטרקטור. הם אומרים שהוא לקח את הבאגריסט מהעבודה? זה אפילו לא דומה, ואני לא רוצה להשתמש במילים קשות יותר. הוחלט להעתיק את השיח, ובזמן שההעתקה בוצעה הכף פגעה בצינור. הפקח צילם את זה קורה, כך שהוא אפילו לא כיוון את הנהג. יש פה השתוללות של אנשים שהבטיחות מהם והלאה. הבאגריסט נתן מכה אחת, ושנייה, ובשלישית הצינור נתן שפריץ. אלה לא הנחות, אלא עובדות מתועדות".

אז הגרסה שלהם מצוצה מהאצבע?
"אני מבין אותם. אילו הייתי בצד שלהם, הייתי מנסה להיאחז בכל קש. הם הרי ישלמו על זה עשרות מיליונים, וכל האמצעים כשרים. הם גם שלחו לשטח חוקרים פרטיים שניסו להפיל את הפקחים שלנו".

הנסיבות המדויקות שבהן פגעה הכף בצינור מעסיקות עכשיו שני צוותי חקירה. האחד מטעם רשות הטבע והגנים, והאחר של המשטרה הירוקה במשרד להגנת הסביבה. המצב רגיש, רגיש מאוד, ורק כששואלים את מנהל המחוז מהמשרד להגנת הסביבה גיא סמט, מדוע יש צורך בשתי חקירות נפרדות, מבינים עד כמה גבוה מפלס הרגישות: "החבר' ה מרשות הטבע והגנים באמת הציעו לי שנאחד חקירות", הוא אומר.
ומה ענית?
"אמרתי, נראה לכם? הרי גם אתם חשודים. הם חברים טובים ואני מאחל להם שייצאו נקיים, אבל מי שחשוד לא יכול להיות גם החוקר".

עם המכנסיים למטה

סלע המחלוקת השני - ובמקרה הזה מדובר ברבבות טונות של סלעים - נוגע ליעילות התגובה של קצא"א מיד לאחר הפיצוץ. בקצא"א אמנם מתהדרים ב"מערכות מתוחכמות שסוגרות אוטומטית את המגופים", אבל בדיון שהתנהל בוועדת הפנים והסביבה של הכנסת, הבהירה נציגת המשרד להגנת הסביבה ד"ר יעל מייסון כי בצינור הזה דווקא לא הותקנה מערכת חשמלית שאוטמת אותו במקרה של דליפה. כשאין נעילה אוטומטית, הכל תלוי במהירות שבה הג'ינג'י עם המפתחות מגיע אל המגוף הקרוב, ובמשרד להגנת הסביבה טוענים שחלפו כ-50 דקות עד שהזרימה נעצרה. "לא מגופים אוטומטיים ולא נעליים", מחדד גיא סמט, "הזמן שעבר עד שנסגר המגוף הוא פרק הזמן הקריטי, היקר, שבו נגרם הנזק הגדול".

הקשבה לדיון שהתנהל בוועדת הפנים והסביבה היא חוויה מטרידה. אם להאמין לדברים שאמרו שם נציגי הזרועות הממשלתיות, אז אחד הגופים המרכזיים בישראל בתחום הובלת הדלקים נתפס עם המכנסיים למטה, ועם מערך חירום רעוע שלא מסוגל לתת מענה מהיר בשעת תקלה. כך, למשל, הצביעה יעל מייסון על העובדה שלרשות קצא"א לא עמדו בשעות הראשונות כלי רכב שמסוגלים לרדת לאפיק הצר של הנחל, ולשאוב את הדלק בטרם זה יחלחל למעבה האדמה. "הבאנו לשם משאיות מהר מאוד", התגונן סמנכ"ל קצא"א, "אבל הנהגים פחדו לרדת במדרון". בהמשך התברר שהייתה להם סיבה. בשלבים הראשונים של העבודות התהפכו שתי משאיות, ורק בנס לא נוסף אסון אנושי על הנזק האקולוגי.

"ההיערכות הראשונית הייתה רחוקה מלהיות סבירה", אומר גיא סמט, "על פי נוהלי החירום צריכה להיות להם יכולת שאיבה מיידית, ולא הייתה. גם לא הייתה יכולת לאטום את הצינור באופן מיידי, וגם לא היה טיפול בקרקע".

התשובה של קצא"א לטענות הללו מחזירה את הכדור אל המשרד הממשלתי. "הגשנו את כל נוהלי העבודה שלנו למשרד להגנת הסביבה", אומרים בקצא"א, "והם אושרו עד האות האחרונה. עבדנו בדיוק לפי ההנחיות שלהם". עובדתית זה נכון, מה שמעורר תחושה שגם במשרד להגנת הסביבה יצטרכו לתת כמה תשובות בפרשה הזו.

מנדלבאום את מנדלבאום

בצהרי 29 ביוני, מספר שעות אחרי התאונה, צלצל הטלפון של ד"ר רפי מנדלבאום. מנדלבאום, מנכ"ל חברת LDD, הוא שם גדול בתחום שיקום הקרקעות. בקצא"א ביקשו ממנו לאסוף את הצוות של המהנדסים, הכימאים והגיאולוגים שלו, ולרדת דרומה כדי להציל את המצב.

"אחרי הצהריים כבר היינו שם", הוא מספר, "ומאז כולנו אוכלים, ישנים ושאובים לפרויקט האינטנסיבי הזה. אני מרגיש כמו רופא שאומר 'יש לי מקרה מעניין'".

למעשה נחל צין הפך בימים אלה למפעל עצום. עשרות קטרפילרים שעובדים בערוץ, צובעים אותו בצהוב, ומעלים אבק בכמויות אדירות. רק בלילה הם יוצאים להפסקה, כדי לתת לבעלי החיים אפשרות לנהל את חייהם. "זה מראה עצוב", אומר מנדלבאום, "הנחל נראה כמו מחצבה. כדי שהכלים הכבדים יוכלו להיכנס היה צריך לארגן דרך, ועכשיו אתה יכול לבוא לנחל בפרייבט שלך. ואנחנו מדברים על מקום שעד לפני שלושה שבועות אם היית נכנס אליו באופניים, היית חוטף קנס מרשות הטבע והגנים".

לרוע המזל, קרקעית הנחל מתאפיינת בחדירות גבוהה, ובשעות הראשונות הדלק חלחל בה במהירות עצומה של מטר לשעה. עד שהתחיל מבצע ההצלה הוא כבר הגיע לעומק תשעה מטרים לפחות. כרגע הוחלט לטהר את חמשת המטרים העליונים - סך הכל כ-30 אלף קוב (כ-45 אלף טונות) של חול ואבנים - ואז לבחון את ההמשך. בינתיים הצמחייה בנחל מתייבשת. עם הקיץ המדברי השיחים יודעים להתמודד, אבל מיליוני שנות אבולוציה לא הכינו אותם לשתיית דלק.

מבצע כזה עוד לא היה פה. האדמה רווית הדלק נשלפת מהערוץ בקצב של כ-1,000 טונות ביום, ומובלת לאתר סמוך. שם מתבצע מיון: האבנים הגדולות והסלעים עוברים בדיקה כימית, ואם אינם מזוהמים בדלק הם מוחזרים אחר כבוד לאפיק הנחל. החול המזוהם מועבר הלאה. לאן? או, זו כבר שאלה ששווה מיליונים. אולי אפילו עשרות מיליונים.

זה המקום לציין שטיפול בקרקע מזוהמת הוא פרנסה שמכבדת מאוד את בעליה. מתברר שחול ספוג בדלק יכול להיות אוצר בלום. תעריף הטיפול בקרקע מזוהמת (לרוב באמצעות חיידקים שאוכלים את הדלק) יכול להגיע ל-400 שקל לטונה. מאחר שמדובר בעשרות אלפי טונות של קרקע נגועה, לא צריך להיות כלכלן כדי להבין שבנחל צין נולד מכרה זהב. ומכיוון שכך, לא חלף זמן רב בטרם התחילה הבהלה לזהב.

ב"אפעה", אתר הפסולת הגדול בישראל הממוקם ליד ערד, רצו מאוד לקבל את החול המזוהם של קצא"א. רק שלקצא"א היו תוכניות אחרות. הציפורניים נשלפו במהירות, והופנו בעיקר לכיוונו של רפי מנדלבאום. מתברר שליועץ של קצא"א יש כובע נוסף. הוא גם שותף בחברת "ביו סויל", חברה שמתמחה בטיהור קרקעות וממוקמת ברמת חובב. היועץ מנדלבאום יכול לשלוח חול מזוהם למטהר מנדלבאום, ולהרוויח פעמיים. מישהו אמר ניגוד עניינים?

מנדלבאום רואה את הדברים אחרת. "אנחנו עובדים שנים בתחום, יש לנו עשרות לקוחות גדולים, והעובדה שיש לי גם חברה לטיפול בקרקע היא לא סוד. אילו לא היינו דואגים לפני הכל לטובת הלקוחות, אף אחד לא היה רוצה לעבוד איתנו. חוץ מזה, הקיבולת של אתר החברה שלי מוגבלת, אי אפשר להכניס לשם יותר מ-2,000 טונות , כך שביחס לכלל הפרויקט ממילא מדובר בכמות זניחה".

כמה חול העברתם לחברה שלך?
"130 טונות , והפסקנו, כי רצינו למנוע את הלשונות הרעות ואת מחול השדים שנוצר סביב זה".
יש טענות שבכל זאת אתה עושה כמיטב יכולתך למנוע את העברת הקרקע המזוהמת למתחרים שלך מ"אפעה".

"בוא נגיד שכשאתה מקבל מכל מיני גורמים בענף מסרונים משמיצים, שבהם מאיימים לחשוף את השחיתויות שלך, זה לא ממש עושה חשק לעבודה משותפת".

מי שצריך לנווט בתוך הקלחת הריחנית הזו הוא מנהל המחוז גיא סמט: "הקרב על החול הגיע לרמות שלא היה צריך להגיע אליהן. זו פשוט מלחמה בין 'אפעה' לרפי, שכוללת מכתבים, השמצות ומה לא. יש פה מיליוני שקלים, וכל אחד מנסה לתת ביס, אבל קשה לנהל אירוע כשכל צד מנסה למשוך אליו ובכל החלטה שלך אתה מיד נחשד בשיקולים לא ענייניים".

צל"ש או טר"ש
בתוך הקלחת של ההשמצות, היצרים והחקירות, רוב הנוגעים בדבר מסכימים שבשלב הזה, אחרי ספתח צולע, המבצע הענק לטיהור הנחל מתקדם ביעילות. סמט אפילו מחלק מחמאות לקצא"א על הקצב המהיר של פינוי הקרקע הנגועה. הקצב הוא סוגיה קריטית בגלל הדד-ליין: 1 באוקטובר, שבו עלולים לרדת הגשמים הראשונים.

"כרגע הדלק בנחל סטטי", אומר רביב שפירא, "אבל החשש הגדול הוא שהגשמים ישטפו איתם את הדלק אל המעיינות הרגישים שנמצאים במורד, כמו עין צין, עין עקרבים וגבי שיש. אלה מקומות נדירים, נאות מדבר אמיתיים, עתירי צמחייה, ואם יגיע לשם דלק זה פשוט יהרוג אותם. מבחינתנו, זה המבחן של פרויקט ההצלה, זה הצל"ש או הטר"ש".

השאלה היא אם באמת אפשר וצריך לטהר את הנחל עד מולקולת הדלק האחרונה. על זה יתקוטטו אנשי המקצוע בשבועות הבאים, ולמעשה הוויכוח כבר התחיל. "לפני שאומרים 'לחפור, לחפור, לחפור', אני מציע לעצור לחשוב", אומר מנדלבאום. "אם יבקשו מאיתנו לחפור לעומק עשרה מטרים, יהפוך הנחל לקניון עמוק ולעולם לא יחזור להיות מה שהיה. זה לא הגיוני ביחס לריכוז הדלק שיש בעומקים האלה. יש בסיפור הזה הרבה אמוציות. כשאנשים שהטבע יקר להם רואים דלק זורם בנחל, לבם נחמץ. וכשהלב נחמץ לא תמיד מגיע דם אל הראש. זה טבעי, אבל כדאי שנחשוב פעמיים לפני שנעשה דברים שאחר כך נתחרט עליהם".

הפגיעה הקשה בנחל היא כבר עובדה מצערת, אבל במבט קדימה היא גם נותנת סיבה לדאגה עמוקה. ישראל, כידוע, הפכה למעצמת גז ואולי גם נפט. הים התיכון עתיד להפוך בשנים הקרובות לאתר קידוח, וחברה אמריקאית מחפשת נפט במעבה האדמה של עמק האלה. התקלה בצין תיראה כמו משחק ילדים, לעומת תאונה במעמקי הים או בבטן האדמה. האם מדינת ישראל ערוכה להתמודד עם האתגרים הללו? האם אפשר לסמוך על הממשלה שתפקח, על היזמים שייזהרו, על המשאבות שישאבו ברגע האמת? אשרי המאמין.

לכתבה באתר nrg

Comments