יפאניקה: מפת החרדות החדשה שלנו

נשלח 18 במרץ 2011, 3:08 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 18 במרץ 2011, 3:22 ]

שבוע אחרי רעש האדמה והצונאמי שבא בעקבותיו וסחף את ארץ השמש העולה ואת הכורים הגרעיניים שלה, הדיון הישראלי בסוגיה עולה מדרגה: האם באמת צריך כורים גרעיניים להפקת חשמל? איך הכור בדימונה ישרוד פעילות בשבר הסורי-אפריקני? ולמי ממש דחוף לחפור בשדה פוספטים הסמוך לערד, ולמה?

סופ
אביב לביא  | 18/3/2011 10:12
תגיות: אסון טבע ביפן,אנרגיה גרעינית

ערב הבחירות האחרונות לכנסת, התקיים במלון תל אביבי פאנל בהשתתפות חברי הכנסת (המעטים) שמגלים פעלתנות בתחום החקיקה סביבתית. בשלב השאלה הזהה הם התבקשו לחוות את דעתם על האפשרות שיוקם כור גרעיני לצרכי חשמל בישראל. ניצן הורוביץ, מרצ, אמר: "התשובה שלי מסתכמת במילה אחת: צ'רנוביל". אם הכנס היה מתקיים היום, הוא בוודאי היה מוסיף עוד שם: פוקושימה.

מחאת גרינפיס נגד אנרגיה גרעינית
מחאת גרינפיס נגד אנרגיה גרעינית צילום: איי-אף-פי

החשמל הגרעיני הוא פיתוי גדול עבור מדינות, ודילמה לא פחות גדולה עבור התנועה הסביבתית. יש לו שורה ארוכה של יתרונות: אפס פליטות של מזהמים וגזי חממה - ממש כמו הפקת אנרגיה מהשמש או מהרוח; תפיסה של שטחי קרקע מצומצמים, להבדיל משדות סולאריים שמשתרעים על שטחים עצומים; וכמובן פטור רשמי מהתלות במזהמים מושמצים כמו הפחם. רבים ממומחי האנרגיה, גם בישראל, סבורים שאנרגיה גרעינית היא העתיד.

המתנגדים מתמודדים עם קושי לא מבוטל: בדרך כלל אנשי סביבה בישראל ממליצים שנלמד ממה שמתרחש במיטב המדינות המפותחות. אלא שכמה מהמדינות שבאופן מסורתי משמשות עבורנו מודל לחיקוי כבר מזמן שוחות עמוק בתוך הזרם הגרעיני: בצרפת 75 אחוז מהחשמל מופק בתחנות כוח גרעיניות, בבלגיה 52 אחוז, בגרמניה 26 אחוז, בארצות הברית כ-20 אחוז. ביפן, כ-30 אחוז מהחשמל מופק ביותר מ-50 כורים גרעיניים המפוזרים ברחבי המדינה. מסקנה אפשרית מאירועי השבוע האחרון: לא כל מה שנוצץ במערב - ויפן, לצורך העניין, ממוקמת בלב המערב - עשוי זהב.

התאונה בצ'רנוביל הנחיתה מהלומה על התפתחות החשמל הגרעיני. בין 1956 ל-1989 נבנו בעולם 423 כורים גרעיניים, ב-20 השנים הבאות נוספו רק 13. אלא שהדי התאונה ההיא הולכים ומתפוגגים, ובשנים האחרונות - לאור עליית מחירי הנפט והתגברות המודעות לצורך בצמצום פליטת גזי חממה - הבאזז הגלובלי מדבר על "הרנסנס של הגרעין". מותר לשער שהאירועים הטראומטיים ביפן יסמנו תפנית נוספת בשיח העולמי. קולות ברוח זו כבר החלו להישמע השבוע.

גם בישראל הרחש הגרעיני הולך וגובר בשנים האחרונות. תוכניות להקמת כור גרעיני אזרחי יש כבר משנות השבעים, ואפילו שטח הוקצה - ליד שיבטה שבנגב. תקופה ארוכה נראה שהתוכניות נקלעו למבוי סתום: האמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT), אוסרת על מדינות שחתומות עליה לספק טכנולוגיות וציוד להקמת כורים למדינות שמסרבות לחתום עליה, כגון ישראל. אלא שלאחרונה הצליחה ארצות הברית להחריג את הודו מהכלל הזה, באמצעות הגדרתה כמדינה "אחראית". בירושלים מיד שאלו במה ההודים יותר אחראים מאיתנו, והתחילו לרקום תוכניות לקבל הנחות בהתאם למתווה ההודי. הנושא, ככל הידוע, אף עלה בפגישה בין נתניהו לאובמה.

רעיון אחר שהועלה בחיפוש אחר דרך לעקוף את המגבלות הבינלאומיות: הכרזה על שיבטה כאזור אקס-טריטוריאלי, שבו חברה זרה תבנה כור עבור מדינת ישראל. בתסריט הזה, שטח הכור יהפוך למובלעת אמריקאית (במקרה שייחתם הסכם עם "ווסטינגהאוז") או צרפתית (אם חברת "ארבה" תבנה את הכור). ההתלהבות של הצרפתים לייצר כאן חשמל גרעיני זיכתה את ניקולה סרקוזי בקבלת פנים חמה מטעם "גרינפיס" כשביקר בישראל בקיץ 2008. כשהגיע עם רעייתו, קרלה ברוני, להדסה עין כרם, המתינו לו בחוץ פעילים עם צילומים של נפגעי צ'רנוביל; מול חלון המלון שלו הוארו חומות העיר העתיקה בסמל הגרעין, ולצדו שתי מילים: "NON MERCI".

בהתאם לתוכניות היצירתיות, גבר לאחרונה זרם ההצהרות הגרעיניות מפי בכירים ישראלים: שר התשתיות עוזי לנדאו הכריז בכנס בפריז על שאיפתה של ישראל להקים תחנת כוח גרעינית; מנכ"ל חברת החשמל, עמוס לסקר, הודיע שב-2020, ממש מעבר לפינה, עשרה אחוזים מהחשמל הישראלי יופקו מגרעין. ישראל, אגב, אינה היחידה באזור שרוקמת תוכניות כאלה: ירדן מתכננת להקים כור גרעיני בסיוע קוריאני (ככל הידוע, ישראל הצליחה לשכנע את הירדנים להרחיק את הכור מהשבר הסורי-אפריקני ולמקם אותו באזור פנימי יותר בממלכה), ואפילו למצרים היו תוכניות לבנות כור באזור אל-עריש, לפחות עד שמהפכת תחריר דפקה בדלת.

אצל מתנגדי הגרעין התוכניות האלה מעוררות דאגה עמוקה. ישראל ארץ קטנה, ואנשים בה הרבה (יחסית לשטח). בצ'רנוביל פונו תושבים ברדיוס של מאות קילומטרים מהכור לאחר התאונה. בישראל זה אומר שצריך להעלות את כל המדינה על מטוס, אבל אוגנדה כבר תפוסה. "נניח שהסיכויים לתאונה קשה בכור באמת מאוד קטנים", אמר השבוע גורם בתחום, "ומקבילים לסיכוי לזכות בפיס - אחד לכמה מיליונים. האם מישהו מאיתנו היה מוכן לקחת את הסיכון ולשחק בפיס על עצם קיומה של המדינה?".

כור והתהלך בארץ

משונה ככל שיישמע, האירועים האחרונים ביפן גורמים לכל הצדדים להתבצר עמוק עוד יותר בעמדתם. מתנגדי הגרעין קיבלו אישוש לתסריטי האימה שכתבו כל כך הרבה שנים; ואילו התומכים טוענים שהעובדה שכורים מיושנים בני 40 שרדו רעידת אדמה נדירה בעוצמתה מבלי שנגרם מגה-אסון (נכון לכתיבת שורות אלה), מהווה הוכחה חותכת לבטיחותה של הטכנולוגיה הגרעינית.

למרות זאת, נדמה שמידת היהירות שאפיינה בימים רגועים יותר חלק ממומחי האנרגיה הגרעינית, שהגדירו את חרדות הגרעין "פתפותי ביצים", פינתה השבוע את מקומה לאיפוק זהיר. בתזמון מוצלח במיוחד, הודיע ביום שלישי יפתח רון טל, יו"ר חברת החשמל, שבתוך עשור יוקם בישראל כור גרעיני גדול לייצור חשמל. לדידו של ד"ר שלמה ולד, המדען הראשי של משרד התשתיות, סוף השבוע השחור של היפנים הוא לא יותר ממכה קלה בכנף של קונספציית החשמל הגרעיני. "מדינה שלא תבדוק את עצמה בעקבות מה שקרה היא חסרת אחריות", הוא אומר, "אבל אני חושב שהתמונה הכללית לא השתנתה, שאסור לפסול את הלגיטימיות של החשמל הגרעיני ושבעתיד לא יהיה מנוס משימוש בכורים גרעיניים לייצור חשמל בישראל. אם לוקחים בחשבון שבמשותף כבר נצברו בעולם כמה אלפי שנות עבודה של כורים אזרחיים, ושהם מייצרים בערך עשרה אחוזים מהחשמל בעולם, מספר הנפגעים, כולל צ'רנוביל, מקבל פרופורציה אחרת. גם במקרה של יפן, אני חושב שככל שנתרחק מהאירוע הפחדים ילכו ויקבלו פרופורציה הגיונית יותר".

ולד סבור שחלק מהאימה הרדיואקטיבית נובעת מדמוניזציה שגם התקשורת אחראית לה. "ראיתי בטלוויזיה מתקני זיקוק ביפן שמתפוצצים ועולים בלהבה ענקית. לא שמעתי שמישהו מדבר על מספר האנשים שנהרגו שם ועל היקף הנזק הסביבתי והבריאותי. כולם בפוקוס על הנושא הגרעיני, אבל תאונות קורות בכל סוגי תחנות הכוח".

אין ויכוח שגם תחנות כוח אחרות יכולות לגרום נזק, אבל לא לסכן מדינה שלמה. "כל כור שיוקם היום או בשנים הקרובות ייבנה בטכנולוגיות הרבה יותר בטוחות מאשר הכורים שנפגעו עכשיו ביפן, כי יש כל הזמן התקדמות. בסך הכל, אפשר לראות שגם הכורים ביפן נבנו עם שיקול דעת, הכשל שם לא היה ססמי אלא של הפסקות חשמל.המבנה עצמו לא התרסק ברעידת האדמה, המאטם שתפקידו למנוע דליפה של הקרינה נשמר והחזיק מעמד יפה מאוד. הכור ביפן הוא מהדור השני.

פילוסופיית הבנייה של הכורים החדשים, מהדור השלישי והרביעי, מתבססת על כך שהפיזיקה של הכור מכבה אותו ברגע שמתרחשת תקלה וההגנה מובנית לתוך התהליך". אתה עדיין תומך בהקמת הכור בשיבטה? "אני לא רוצה להתייחס ספציפית לשיבטה, אבל אני יכול להבטיח שאת כל התהליכים והבדיקות אנחנו עושים מתוך ההנחות הכי מחמירות. אנחנו מאוד זהירים, ואם היום היינו בונים כור, הייתי ישן לידו בשמחה".

גם ברגע שבו השבר הסורי-אפריקני יחליט לצאת משליטה?
"הכל נלקח בחשבון".

לא גרעין, לא פחם

התמונות מיפן תפסו את שרון דולב (אין קשר לשחר דולב) בלונדון. דווקא כשלקחה הפוגה של כמה ימים ממאבקי הגרעין של "גרינפיס" לטובת ביקור משפחתי, נבואות הזעם שהיא מנסחת בשנים האחרונות התממשו בדייקנות מצמררת. כששאלתי אם היא מתהלכת בתחושת "אמרתי לכם", השתררה בצד האנגלי של הקו שתיקה קצרה. הרי תשובה חיובית תתפרש רע.

לבסוף אמרה: "זה נשמע נורא, אבל ברור שכן. אבל באותו זמן יש גם פחד וכאב איומים על היפנים. אני נפגשת איתם הרבה, בעיקר עם נפגעי הירושימה ונגסאקי שאנחנו עובדים איתם. אני רואה ילדים בני עשר שחולים היום בגלל השלכות הפצצה של אז. התוצאות הנוראיות של הגרעין זה היומיום שלהם. קרינה רדיואקטיבית זה דבר שאי אפשר לראות, להרגיש או להריח, אבל אחר כך אתה חי עם זה כל החיים".

כשדולב שומעת את מומחי הגרעין מסבירים שמה שקרה ביפן דווקא מוכיח שחשמל גרעיני זה עסק בטוח, היא שוקלת לצאת מדעתה. "נו, שטויות, מה כבר קרה? אז רבע מיליון אנשים פונו מהבתים, מחלקים לכולם יוד, נהרגו כמה אנשים ואחרים נחשפו בוודאות לקרינה. יכול היה לקרות מגה אסון ואולי עוד יקרה, ועם שלם שחווה טראומה היסטורית לפני 60 שנה צריך לעבור את זה שוב. ואני שואלת - בשביל מה לחיות עם כזה פחד? איזו הצדקה יש לזה? זו טרגדיה ידועה מראש, וכל כך מיותרת".

גרינפיס מחזיקה בעמדה רדיקלית גם בתוך התנועה הסביבתית. פעיליה סימנו את שני מקורות האנרגיה הפופולריים - פחם וגרעין - כאויבי המין האנושי. כשאני אומר לדולב שבלי גרעין ובלי פחם לא נשארו מספיק מקורות אנרגיה - אפילו אם לוקחים בחשבון את תגליות הגז הישראליות - היא מתמרדת: "הרי כיום אנחנו מסתדרים בלי גרעין. אז במקום להשקיע מיליארדים בכור, אפשר להשקיע אותם במחקר ופיתוח של טכנולוגיות נקיות, לשדרג את מה שכבר קיים בתחום השמש או למצוא דברים חדשים. השאלה היא במה בוחרים להשקיע את הכסף, את הזמן ואת היצירתיות. חסרים לנו שטחים בשביל אנרגיית שמש? אפשר להציע לירדנים, במקום שהם יקימו כור גרעיני שיסכן אותנו ואנחנו נקים כור שיסכן אותם, לעשות במשותף מיזם סולארי ענק שיאיר את שתי המדינות. הרי ישראל יושבת על השבר הסורי-אפריקני, ואין סיבה לחשוב שהכור שלנו, עם תרבות ה'סמוך', יהיה יותר טוב משל היפנים ".

הבטחת אחסנה

ד"ר שחר דולב מהפורום הישראלי לאנרגיה - קבוצת חוקרים שמנסה להחדיר מעט היגיון ואחריות סביבתית לתחום האנרגיה בישראל - אומר שכורים הם כמו טלפונים סלולריים, השאלה היא על איזה דור מדברים: "לכורים מהדור השני, כמו אלה בפוקושימה, שנבנו לפני 40 שנה, ולכורים מהדור השלישי שנבנים כיום, אני מתנגד כרגע בישראל. אבל יש סיכוי טוב שכורים מהדור הרביעי - שזה שם כולל שהאמריקאים המציאו לאוסף של טכנולוגיות שנמצאות כרגע בפיתוח - יציעו פתרונות לשאלות הבטיחות ולבעיית הפסולת ברמה כזו שתצדיק לשקול אותם בחיוב. אבל זה, אולי, יהיה בעתיד. אנחנו עוד לא שם".

בעוד הדאגה מהתאונות הגדולות מככבת בכותרות, דולב מפנה את האצבע דווקא לסוגיית הפסולת הרדיואקטיבית: "האורניום הטבעי לא רעיל, ופולט קרינה מועטה ביותר, אבל בתהליכי הביקוע בליבת הכור הוא עובר התמרה גרעינית ליסודות אחרים בעלי רעילות כימית ורדיולוגית גבוהות ביותר. תהליכי ההתמרה הגרעיניים נמשכים עוד עשרות ומאות אלפי שנים, תוך כדי פליטת קרינה, חום וגזים שונים. הפעילות הגרעינית במוטות הדלק המשומשים כל כך גדולה, עד שצריך לשמור אותם באמבט מים בתוך מבנה הכור למשך כעשר שנים, עד שיתפרקו היסודות הפעילים. בשלב הזה הפסולת נארזת במכל פלדה יצוק בבטון ונשלחת לאחסון ארוך טווח. היות שחלק מתוצרי הביקוע מסיסים במים, צריך להרחיק את הפסולת הגרעינית מקרבה למי תהום".

למעשה , טוען דולב, אין כיום פתרון אפקטיבי לבעיית האחסון ארוך הטווח של הפסולת הגרעינית. "האמריקאים השקיעו 20 שנות עבודה ומיליארדי דולרים בהכנת מרכז אחסון ענק במונטנה, וממשל אובמה סגר אותו ב-2009 כי הגיע למסקנה שזה לא עובד. הפרדוקס הוא שדוחפים את אנרגיית הגרעין כדי לחסוך לדורות הבאים את ההתמודדות עם תוצאות ההתחממות הגלובלית, אבל מעבירים להם תפוח אדמה לא פחות לוהט. בהחלט ייתכן שבכורים העתידיים ימצאו לזה פתרונות, למשל שימוש חוזר של הפסולת הגרעינית בתוך הכור, וזה ישנה את התמונה ".

עמימות או נמות

בעוד הכור הציוני הראשון שמייצר חשמל הוא ביצה שעדיין לא נולדה, בישראל כבר פועלים, לא מאתמול, שני כורים גרעיניים: האחד הוקם ב-1960 במרכז למחקר גרעיני ליד נחל שורק, והוא מפוקח על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. הממ"ג עוסק במחקר גרעיני, בייצור חומרים לאבחון וריפוי ובבטיחות קרינה. הוא בן חמישה מגהוואט, עוצמה זעירה לעומת ההספק של הכורים היפניים. ב-1990 התרחשה במתקן תאונה בה נחשף אחד העובדים לכמות גדולה של קרינה שהביאה למותו כעבור מספר ימים.

הכור השני, שנבנה בהספק של 26 מגהוואט בטכנולוגיה צרפתית ופועל מאז 1963, נמצא בקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) שליד דימונה. על פי פרסומים זרים, מטרתו העיקרית היא ייצור נשק גרעיני. מפרסומים בישראל ניתן להסיק שנערכים בו חוגי מקרמה. הכור אינו מפוקח על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. בשנים האחרונות הוגשו כמה עשרות תביעות של עובדים לשעבר בכור נגד הוועדה לאנרגיה אטומית, ובהן טענות על מיגון לא מספק בעת העבודה עם חומרים קורנים.

על פי פרסומים שונים, הספק הכור הוגדל משמעותית מאז שנבנה. בהתחשב בעובדה שאורך החיים המקורי שלו עמד על 40 שנה (כלומר עד 2003), עולות מדי פעם שאלות באשר למידת הבטיחות הכרוכה בהמשך הפעלתו. גם העובדה שהכור נבנה בסמיכות לשבר הסורי-אפריקני מעוררת תהיות על מידת יכולתו לעמוד באסון טבע, למרות שהוא פועל בעוצמות נמוכות משמעותית מאלה של הכורים הגדולים ביפן. בתגובה לתהיות, בוועדה לאנרגיה אטומית אומרים שהכל בסדר ושאין מה לדאוג.

למעט כמה הבלחות של ספקנות בריאה, התנועה הסביבתית נוטה להרכין ראש בפני הטאבו ששורר בישראל סביב נושא הגרעין. ארגונים לוחמניים ששקיפות ודיווח לציבור הם לחם חוקם, ממעטים להתבטא בעניין הגרעין והסכנות שאולי נשקפות ממנו. מהם הפרמטרים הסביבתיים שלפיהם פועל הכור בדימונה (סמכותו של המשרד להגנת הסביבה מסתיימת בגדר החיצונית של הכור)? איך מטופלת הפסולת הרדיואקטיבית? מילא שלשאלות הללו לא ניתנות תשובות - אבל הן כלל לא נשאלות.

האם זה משום שארגוני הסביבה מעריכים שממילא אין סיכוי להבקיע את חומת הגרעין הישראלית, ומוטב להתמקד במאבקים שאפשר להגיע בהם לתוצאות? האם זה בגלל שהם חוששים מתיוג פוליטי ומאובדן אמון של הקונצנזוס הישראלי שחלקו מזין אותם בתרומות? "אין שום סיבה לא לדבר על זה", אומרת שרון דולב מגרינפיס, שאכן מתכוונת לדבר על זה בכנס שייערך באוניברסיטת תל אביב בתחילת אפריל. "אנחנו רק שומעים גרעין, ובאופן התנדבותי כולם שותקים. על כל דבר אצלנו יש ויכוח, רק כאן אין שום שיח. יש כניעה מוחלטת לעמימות".

וריח אורניום
בעיתוי גרוטסקי, בעצם הימים האלה מככב האורניום בפרשיה שמתחוללת במסדרונות הממשל וההון בישראל, פרשה שגם בהאיכשהו זה תמיד קורה כשהגרעין נכנס לתמונה - רב הנסתר על הגלוי.

שדה בריר, שטח עתיר פוספטים שמרוחק כארבעה קילומטרים מערד, עומד בשנים האחרונות במרכז מאבק ציבורי סוער. חברת הכרייה "רותם אמפרט", בבעלות משפחת עופר, מעוניינת לפתוח במקום מכרה פוספטים שמהם היא מפיקה דשנים ומשווקת אותם ברחבי הגלובוס. עבור רותם אמפרט, שדה בריר הוא מכרה זהב שבו ממתינים רווחים של מיליארדים מתחת לאדמה.

חלק מתושבי ערד, בליווי ארגוני סביבה, מנהלים מאבק נמרץ נגד הכוונה הזו, בטענה שפתיחת מכרה במקום תגרום לפגיעה אנושה באיכות האוויר המפורסמת של ערד, תמלא את ריאות התושבים אבק ותגרום נזקים בריאותיים חמורים. דוחות שהוכנו במשרד הבריאות ובמשרד להגנת הסביבה תומכים בעמדת התושבים ולפיכך שני המשרדים מתנגדים לכרייה במקום.

אלא שבשבועות האחרונים נכנס גורם חדש לתמונה: משרד ראש הממשלה. ליתר דיוק, המזכיר הצבאי, תא"ל יוחנן לוקר, שפנה לגורמים במשרד הבריאות וביקש מהם לשקול מחדש את עמדתם ביחס למכרה. מה בדיוק אמר לוקר? איך נימק את הפנייה? מה למזכיר הצבאי ולמכרה פוספטים?

בכל מכרה פוספטים יש גם אורניום. גיאולוגים ומומחים אזרחיים סבורים שהאורניום נמצא בריכוז כל כך נמוך, עד כי אין כדאיות בהפקתו. האם מומחי מערכת הביטחון סבורים אחרת? האם לשכת ראש הממשלה והמזכיר הצבאי באמת ניסו לשכנע את משרד הבריאות לסגת מהתנגדותו משום שהם רואים במחצבים שקבורים בשדה בריר נכס ביטחוני אסטרטגי? או אולי העילה הביטחונית היא רק רשת הסוואה שמכסה על קידום האינטרסים הכלכליים של בעלי הון שמישהו בצמרת חפץ ביקרם? אני, לפחות, נוטה להיות ספקן לגבי תאוריות קונספירציה מהסוג האחרון. גורמים שמכירים את המזכיר הצבאי מקרוב, טוענים בתוקף שהוא האדם האחרון שייצא בשליחות אוליגרכים על חשבון האינטרס הציבורי.

כך או כך, מדובר במהלך בעייתי: אם המדינה סבורה שהכרייה בשדה בריר משרתת את האינטרס הביטחוני, וזה עולה על האינטרס הבריאותי והסביבתי, זו טענה לגיטימית, אך על הדברים להיאמר במפורש (גם אם לא בפומבי). תחת זאת, במקום להציב על כף המאזניים את הביטחון מול הבריאות, נעשה פה ניסיון לשנות את המציאות הבריאותית. ואכן, בעקבות התערבות לשכת ראש הממשלה הוזמנה חוות דעת רפואית נוספת, אותה חיבר פרופ' שמואל שפירא מהדסה עין כרם. באופן לא מפתיע, שפירא קבע שאין כל סכנה בריאותית בהקמת המכרה בשדה בריר. 270 מתושבי ערד עתרו השבוע לבג"ץ נגד מעורבותו של המזכיר הצבאי בפרשה. רעידת אדמה בעוצמה של תשע בסולם ריכטר, ברוך השם, עדיין לא התרחשה בישראל, אבל צריך להודות שלא משעמם כאן לרגע.

לכתבה באתר nrg
Comments