פריון הוא אסון

נשלח 4 ביוני 2016, 10:23 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 4 ביוני 2016, 10:23 ]
פרופ' אלון טל רוצה שנדבר באופן רציונלי על הטאבו הכי גדול של החברה הישראלית: ההכרח ללדת ילדים. בראיון פוקח עיניים ובספר חדש הוא מסביר מדוע, אם לא נבלום את הילודה, נחיה בקרוב במדינה שתקרוס תחת עומס תושביה ולא תוכל לספק להם שירותים, תשתיות, אוויר נקי ומרחב מחיה חיוני. למוד קרבות כמייסד אדם טבע ודין, טל יודע שהקרב הזה יהיה טעון הרבה יותר, ובכל זאת מתעקש: "הגענו לגודל האוכלוסייה הרצוי, מילאנו את הארץ, עכשיו אפשר להגביל את הילודה ולדבר על איכות חיים ועל איזו מדינה אנחנו באמת רוצים להיות"
קרן צוריאל הררי 20.05.16, 14:26 249 תגובות

"תמיד הגדרתי את עצמי אקטיביסט שכלוא בגוף של פרופסור. הקמתי את אדם טבע ודין והייתי שם שבע שנים, ואת מכון ערבה ללימודי סביבה בקיבוץ קטורה, אחר כך עברתי למחלקה לאקולוגיה מדברית באוניברסיטת בן גוריון, הייתי 12 שנה בדירקטוריון קק"ל, הקמתי עם חברים את התנועה הירוקה - וכל הזמן ידעתי שאני עוסק רק בסימפטומים. ההרס והזיהום רק מתגברים, הנזק יותר ויותר קשה, המשברים הסביבתיים מסרבים להסתיים, יש הרבה בעיות חברתיות, והגיע הזמן לטפל בגורם לסימפטומים: גודל האוכלוסייה ובעיית הילודה.

 

"ישראל היא אחד המקומות הטובים ביותר לחיות בהם, אבל כבר היום היא גם אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם המערבי, ויש לזה השפעות סביבתיות, חברתיות ופסיכולוגיות. אנחנו ממשיכים לחשוב שאם האוכלוסייה תגדל מספיק או אם רק נגדיל את מאגר הדיור או רק נבנה עוד כבישים הכל יהיה בסדר. נהפוך הוא. אנחנו חייבים להיות ישרים עם עצמנו, ולהבין שהנסיבות השתנו והגיע הזמן לשינוי של 180 מעלות, היפוך של אחת האקסיומות הבסיסיות. בשנות השישים היה רציונלי לחלוטין לעודד עלייה וילודה כי לא היו פה מספיק אנשים. זה לא המצב היום. היום אנחנו כבר באוכלוסייה של 15 מיליון".

 

 

היום חיים פה 8.5 מיליון איש. איך הגעת ל־15?

"לפי התסריטים הקיימים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אנחנו נראה בחיינו (בעוד ארבעה עשורים) 15 מיליון תושבים בישראל, ואם רוצים למנוע 30 מיליון צריך לפעול עכשיו. 2030 תהיה השנה הראשונה שבה אוכלוסיית סין לא תגדל, וזה 60 שנה אחרי שהכריזו על מדיניות ילד אחד. לשנות מדיניות דמוגרפית זה כמו להיות קברניט של הטיטניק. אם הוא רוצה למנוע התנגשות עם קרחון הוא צריך לפעול הרבה זמן מראש.

 

"את יכולה לדמיין את מדינת ישראל עם 100 מיליון אנשים? לא, זה רעיון בלתי נסבל ולכן אנחנו צריכים להתחיל לדבר על זה עכשיו. עד עכשיו לא התנהלה שיחה רצינית, מנומקת ורציונלית. הכל אמוציונלי במסגרת המאבק הלאומי בינינו לבין הערבים והמאבק התרבותי עם החרדים. אנחנו צריכים להגיד לעצמנו, 'איזה יופי, בתוך דור־דור וחצי הגענו למצב שצר לנו המקום, השלמנו את המספרים הרצויים לאוכלוסייה, ועכשיו אפשר להגביל את הילודה ולדבר על איכות חיים ועל איזו מדינה אנחנו באמת רוצים להיות, לא רק על כמות האנשים'".

 

ברור לך שאתה משחק עם חומר נפץ שיגרור מתקפת נגד חריפה.

"הלוואי שישימו לב. אני יודע שזה טאבו מאוד חזק. היום הטאבו הזה גובר על הטאבו נגד זוגות שחיים בלי להתחתן או זוגיות חד־מינית. אפילו אם אתה הומו או את חד־הורית זה בסדר, נסלח לכם, כל עוד תעשו ילד. זו בדיוק הטרגדיה של מדינת ישראל: מדיניות ציבורית של אוזלת יד שלא רוצה להתמודד עם הבעיה. מי שמדבר על הנושא מיד מואשם שהוא אנטי־ציוני, אנטי־חרדי, אנטי־בדואי. הימין אומר שהוא פוסט־ציוני, השמאל שהוא פשיסט וגזען. ואני חושב שהוא ציוני, בעד מדינת ישראל, ורוצה שיהיה טוב לחיות פה.

"אני לא מוכן לחיות במדינה שצועדת לפי תהום ומתעלמת מזה. אני לא יכול כי אני אוהב את הארץ הזו, גורלי קשור בה, אני לא רוצה להתאבד ואני רוצה שתהיה פה מדינה לדורות הבאים. אבל אם יהיו פה 30 מיליון איש, לא יהיה נעים לחיות פה. כולם יסתגרו או יעזבו".

 

 

הארץ מלאה, אפשר להפסיק

 

סיפור חייו של פרופ' אלון טל (55) שזור בתולדות המדינה ומספר תושביה. הוא נולד בצפון קרוליינה בארצות הברית וגדל במרחבים הירוקים האינסופיים שלה. כשהיה בן חמש ביקר לראשונה בארץ (2.5 מיליון תושבים), ביקור שהותיר בו רושם מעורפל של נוף חשוף ולא מפותח. 15 שנה מאוחר יותר עלה לארץ (4 מיליון תושבים) והתגייס לנח"ל המוצנח. בשירות הצבאי החל לנהל דיאלוג מורכב עם צפיפות. מצד אחד, האימונים התקיימו בשטחים מרוחקים, רחבי ידיים ויפהפיים, והמפקדים תמיד דרשו מהם להתפזר כדי שפגז אחד של האויב לא יפיל חללים רבים מדי. מצד אחר, במהלך האימון ישנו החיילים בזוגות דחוסים באוהלי סיירים, נדחקו לתוך נגמ"שים, חיו פיזית ומנטלית בצפיפות. כדי לקבל כנפיים פסיכולוגיות הרבה טל לקרוא, ולמלחמת לבנון הראשונה לקח עשרה ספרים מספריית קיבוץ קטורה.

 

עוד לפני שעלה לארץ הוא השלים תואר במדע המדינה ובכלכלה באוניברסיטת צפון קרוליינה, ולאחר שהשתחרר מסדיר למד משפטים באוניברסיטה העברית. אולם בסופו של דבר החליט שיתרום למדינה יותר אם יעסוק בתחום הסביבתי, שכמעט לא היה קיים אז. טל נסע להרווארד ובתוך שלוש שנים השלים דוקטורט במחלקה למדיניות בריאות סביבתית. על המחקר שפרסם במסגרת הלימודים קיבל פרס הצטיינות.

 

ב־1991, מעט לאחר ששב לארץ (כמעט 5 מיליון תושבים), מיזג טל בין תחומי העניין שלו – סביבה, משפטים ותשוקה לעשייה ציבורית – והקים את אדם טבע ודין, שנהפך מאז לאחד הארגונים הירוקים הפעילים והמשפיעים בישראל. הארגון הצליח לשנות את התפיסה הבסיסית של ההגנה על הסביבה, בכך שהעביר חלק ניכר מהקרבות למגרש המשפטי והחקיקתי. "יש יחס מעוות בין כוחם של ארגוני סביבה לתאגידים, לממשלה ולמזהמים", אומר טל. "לציבור תמיד חסרים כוח אדם, אמצעים, כסף ומידע. בבית משפט, לעומת זאת, זה שני עורכי דין, זה מול זה, וחייבים להתייחס אליך". לאחר שבע שנים באדם טבע ודין הוא חזר לקיבוץ קטורה, שבו התגורר, והקים את מכון ערבה ללימודי סביבה. על שני המיזמים הללו העניק לו המשרד להגנת הסביבה ב־2008, לרגל יום העצמאות ה־60 למדינה, אות מפעל חיים.

 

ב־2006 (7 מיליון תושבים) עזבה משפחת טל את הקיבוץ, "כשהחלום הסוציאליסטי של אשתי הסתיים", והמשפחה עברה לסברבייה הישראלית במודיעין. מאז טל הוא איש סגל במחלקה לאקולוגיה מדברית של אוניברסיטת בן גוריון, שיושבת בשדה בוקר. במקביל המשיך למלא תפקידים ציבוריים כמו כהונת דירקטור בקק"ל והיה שותף להקמת התנועה הירוקה ב־2008, שבה שימש יו"ר משותף.

 

לפני כשנתיים (8.3 מיליון תושבים) יצא טל לשנת שבתון בסטנפורד, כדי להפוך את המחשבות שלו על המוקש הדמוגרפי בישראל לספר, שעתיד לצאת לאור בעוד כמה חודשים בישראל ובארצות הברית. "כתבתי עד היום שמונה ספרים וזה הספר הכי חשוב", הוא אומר. שם הספר, "והארץ מלאה: התמודדות עם פיצוץ אוכלוסין בישראל", הוא תשובה להוראה "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ" מבראשית א' פסוק כ"ח. הארץ מלאה, אפשר להפסיק.

 

"כמי שעמדו בפני רצף של משברים קיומיים מאז הקמת המדינה, קשה לישראלים לחשוב קדימה במושגים של 20 ו־30 שנה, ועוד פחות מכך במושגים של מאות", הוא כותב בפתיחת הספר. "גם קשה ליהודים ולערבים לחשוב על תכנון משפחה מבלי ליפול לרטוריקה של עימות לאומני. רק 70 שנה אחרי השואה, קשה במיוחד לדבר על אסטרטגיות שמשמעותן הגבלת מספר היהודים. הספר אינו מתקפה אנטי־ציונית... להפך: אני עדיין מונע על ידי אותה האהבה לארץ ולאנשיה – אותו אידיאל ציוני רדיקלי שהביא אותי לישראל לפני 36 שנים. ספר זה גם אינו מבקש להיות מתקפה על החברות החרדית או הבדואית, ערכיהן ומנהגיהן, שעליהן ביקשתי לכתוב מתוך כבוד... אני כותב את הספר הזה בתקווה שהוא יסייע לישראלים, האוהבים את ארצם ואת ילדיהם, לשאול את עצמם ואת קובעי המדיניות את השאלה הפשוטה הבאה: האם יש היגיון בלהגיע ל־30 מיליון? עבורי, נראה שמדובר בשאלה רטורית. החיים בישראל הם טובים... אך אי אפשר גם להתעלם מן הבעיות הרבות והקשות – בעיות שאנחנו יצרנו. נוכחות של עוד כמה מיליוני אנשים לא תקל עלינו לפתור אותן".

 

מי רוצה להיות כמו מקאו

 

הספר של טל סוקר באופן רהוט ומרתק את תולדות התפתחות האוכלוסייה בישראל, הסיבות האידיאולוגיות והתרבותיות שהובילו לעידוד וסבסוד ילודה, השינויים הדמוגרפיים בעקבות גלי העלייה, והמקרים הייחודיים של חרדים, בדואים ופלסטינים. בהמשך הוא מתאר את חוסר היכולת של הארץ ושל המדינה לשרת את עשרות מיליוני האנשים שיצטופפו פה בעשורים הבאים, אם נמשיך ללדת בקצב הנוכחי.

 

ישראל אינה מדינה אפריקאית נחשלת וסביר להניח שאנשים לא ימותו פה מרעב, אבל חייהם לא יהיו טובים. הם יסבלו. למעשה, טל קושר בין הגורמים שהולידו את המחאה החברתית להרגלי הפרו־ורבו שלנו. הוא מאמין שרוב הבעיות החברתיות בארץ נובעות מהגידול המהיר מדי בגודל האוכלוסייה: הכיתות הצפופות, התור בבתי המשפט, הצפיפות בבתי החולים; העלייה במחיר הדיור, העוני ואי־השוויון; הנזק לסביבה, גזי החממה; העובדה שישראל מגדלת פחות ממחצית הקלוריות שדרושות כדי להזין את אזרחיה; משאבי הטבע המידלדלים – אפילו חול לסלילת כבישים; הפקקים בכבישים שבהם נוסעים בממוצע במהירות של שבעה קמ"ש ובעלות משוערת של 20 מיליארד שקל לשנה רק בגלל פקקים. שום תוכנית גרנדיוזית לא תעבוד אם אנשים ימשיכו ללדת כאן בכמות שהיא בעיניו חסרת אחריות.

 

 

הראיון מתקיים ערב יום העצמאות ה־68 של המדינה, ובאופן סמלי, כשאנחנו נפרדים אני מקבלת לטלפון את ההודעה המסורתית שמוציאה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בכל שנה: "אוכלוסיית ישראל מונה בערב יום העצמאות תשע"ו כ־8.522 מיליון נפש". באחת הכותרות נכתב, "האוכלוסייה צמחה פי עשרה ב־68 שנות המדינה", וטל מעווה את פניו ואומר, "ועכשיו דמייני שהיא תגדל שוב פי עשרה. נגיע ל־80 מיליון".

 

הנתונים הללו ממחישים כמה צפוף פה. ב־1948 היו בארץ 43 אנשים לקמ"ר והיום יש יותר מ־350. המשמעות היא שבממוצע ישראל צפופה פי עשרה יותר ממדינות ה־OECD, שבהן הצפיפות הממוצעת ב־2014 היתה 33.8 אנשים לקמ"ר. אבל גם זה לא משקף את הצפיפות האמיתית שרובנו מתמודדים איתה, מפני שבאזור תל אביב והמרכז מצטופפים 7,522 אנשים בכל קמ"ר.

 



 

"צריך להגיד את האמת: הגורם העיקרי לעוני הוא גודל המשפחה הגרעינית, לא אם היא ערבית, בדואית או חרדית", אומר טל. "אם אני חרדי עם שניים־שלושה ילדים אני לא עני, ואם אני בדואי אני מתחת לקו העוני, אבל מצבי טוב הרבה יותר מאשר עם עשרה ילדים. רוב העניים בישראל שייכים למשפחות גדולות.

 

"עכשיו בואי נדבר על דיור: אם אתה לא מגביל את הילודה, מחירי הדיור ימשיכו לעלות. אנחנו צריכים היום 60 אלף יחידות דיור בשנה כדי שהמחירים לא יעלו, לא כדי להוזיל אותם. ובשנה הבאה נצטרך 65 אלף, כי האוכלוסייה רק גדלה, וכן הלאה. באיזשהו שלב אתה מוצא את עצמך על הליכון. רץ, רץ, רץ – ולא מגיע. יש מקרים רבים שבהם המדינה לא יכולה להדביק ולסגור את פער התשתית".

 

אולי הפתרון הוא לא להגביל את הילודה, אלא לעודד אנשים לגור בנגב הלא מיושב והזול, למשל.

"אפשר לתכנן את ישראל כמו הונג קונג או מקאו (שתיים מארבע המדינות הצפופות בעולם), השאלה היא אם זה מה שאנחנו רוצים. אפשר לטפח מדיניות ציבורית אטרקטיבית שתעביר אנשים לנגב, אבל את לא רוצה להשאיר פיסת אדמה לטבע? 40 שנה לא דיברנו על הנושא כי שיעור הילודה בקרב ערביי ישראל היה מהגבוהים בעולם, שמונה־תשעה ילדים למשפחה, אבל הוא ירד פלאים וזו הזדמנות היסטורית להבין שהם עשו את השינוי, ושהמשך המירוץ הדמוגרפי בין יהודים לערבים הוא מירוץ לתחתית".

 

המירוץ הדמוגרפי הוא לא עניין שנוטים לזלזל בו כאן. העליונות המספרית על הפלסטינים היא מרכיב מפתח בדיון הטעון על למי שייכת הארץ הזאת.

"אין לזה הצדקה דמוגרפית. המספרים של הפלשתינאים מפתיעים לטובה. בגדה המערבית שיעור הפריון (מספר הילדים שאשה יולדת בחייה) הוא 2.76, פחות מהממוצע בישראל (3.08) ומשיעור הפריון של ערביי ישראל (3.35 אצל מוסלמיות). יש כאלה שאומרים שבזה ניצחנו אותם".

 



 

מה המצב בעזה מבחינת ילודה?

"שיעור הפריון שם הוא 4.24, וזה בגלל מעמד האשה שם. החמאס מדכא נשים והשימוש באמצעי מניעה נמוך. אבל אני לא חושב שאף אחד רוצה את עזה בחזרה. עברנו את השלב הזה".

 

תוותר על אחת הבנות שלך?

לטל אין מספרי קסם קדושים. הוא אינו מתיימר לומר כמה מיליונים בדיוק של תושבים יהפכו את החיים כאן למושלמים. אבל הוא רוצה לעורר דיון ציבורי בשאלה כמה אנשים יחיו פה אם נמשיך ללדת כרגיל, ומהו המחיר שאנחנו משלמים על אוכלוסייה גדולה וצפופה. כדי לעורר את הדיון הזה טל וד"ר אייל רוטנברג ממכון ויצמן הקימו לפני כשמונה חודשים את הפורום לאוכלוסייה, סביבה וחברה, שבו פעילים כ־200 אנשי אקדמיה מתחומים שונים. הפורום מקיים מפגשים תקופתיים של "דיון חופשי, מעמיק ונטול עכבות" על גודל האוכלוסייה והשלכותיו בתחומים שונים. בשלב זה הוא מרכז מידע דמוגרפי, ובשלב הבא אנשי הפורום מקווים להגיע למקבלי ההחלטות ולהשפיע על עתיד המדינה.

 

"אני טוען שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו רוצים דילול חברתי. ה־8 מיליון שלי לא קדוש, אולי 15 זה היעד הנכון. אבל בואו נדבר, אחרת הטבע יחליט בשבילנו. יש לטבע כושר נשיאה: אוכלוסיית דגים באגם גדלה וגדלה עד שהיא מגיעה לתקרת כושר הנשיאה של האגם. ואז, כשהוא לא יכול לספק להם יותר אוכל, הם מתים. אנחנו לא צריכים לשאוף להגיע לכושר נשיאה מקסימלי אלא לכושר נשיאה אופטימלי, ולשאול האם תוספת של אנשים תשפר או תוריד את איכות חיינו? אפשר להגדיל את מודיעין ושיגורו בה עוד 150 אלף איש, אבל באיזשהו שלב זה יהיה בלתי נסבל.

 

"יש מחקרים מרתקים על עכברים וחולדות שמצופפים אותם, וכתוצאה מהלחץ של מפגשים לא רצוניים תכופים הם מתחילים להתנהג באלימות, סטיות מין ואונס שלא רואים בטבע. הצפיפות משגעת אותם ומשגעת גם אנשים. אני פה, ציוני מושבע, אבל הבנות שלי והצעירים שסביבן הם לא עכברים. אם יהיה פה לא נעים הם יעלו על מטוס וייסעו לניו זילנד או לקליפורניה, שבהן יש מרחב והם יוכלו ליהנות שם מחיים נורמליים".

 

כדי שהאוכלוסייה לא תגדל, כל משפחה צריכה להוליד 2.1 ילדים. כלומר אתה ואני הולדנו ילד אחד יותר מדי. היית מוותר על אחת משלוש הבנות שלך?

"זו בדיוק הבעיה. למדיניות ציבורית אסור להסתכל על מקרה בודד. אנחנו צריכים חזון בר־קיימא. מישהו צריך להחליט שהוא רוצה שיהיו פה 15, 30 או 50 מיליון איש וצריך יהיה להיערך לזה. זו החלטה אפשרית. אני חושב שהיא שגויה, שאלה מספרים גדולים מדי, אבל אם עושים את זה, בואו נעשה את זה בעיניים פקוחות, שאנשים יבינו באיזו מציאות הם הולכים לחיות".

 

 

יש לזה מחיר. פחות ילדים זה פחות אנשים עובדים ופחות תרומה לכלכלה. העתיד הפנסיוני של כולנו יכול לקרוס. באירופה כבר רואים משבר כלכלי אדיר, שקשור גם לצניחה בילודה שם.

"זה נכון, הדברים השתנו ויחס התלות (היחס שבין אוכלוסייה שאינה בגיל העבודה לאוכלוסייה שבגיל העבודה) גדל. אנשים היום בריאים יותר, חיים יותר שנים, ונוצר עומס על מערכת הפנסיה. מצד שני, הילודה נמוכה. בגרמניה שיעור הפריון הוא 1.38, ביפן 1.4, באנגליה 1.9, ותוחלת החיים נמוכה מבישראל. זה אומר שאנשים יצטרכו לעבוד עד גיל 75 כי הם יחיו עד גיל 90. המערכת תעבור טלטלה ואז תגיע ליציבות. מי שמנבא אסון כלכלי שייקח דוגמה ממדינות כמו גרמניה, שבדיה ונורבגיה, שבהן יוצאים לפנסיה בגיל מבוגר יותר. בישראל זה נכון במיוחד כי עד שמסיימים את הצבא והטיולים והלימודים, מתחילים לעבוד רק בגיל 30. ואת כספי הקצבאות שמתפנים אפשר להסיט לתשלומי הפנסיה".

 

 

בסוף המדינה תתפורר

 

כדי לבלום את הילודה, טל לא מציע להפוך את ישראל למדינה פשיסטית, מתוכננת וכוחנית, שכמו סין מענישה בחומרה את מי שממרה את מדיניות תכנון המשפחה. הדרך שלו היא מניעת תמריצים שמעודדים ילודה ומתן תמריצים שיביאו להגבלתה. "זה כמו שפעם בארץ החקלאים היו פותחים את הממטרות מדי יום ומשקים שדות ריקים כדי לנצל את מכסות המים המסובסדות שלהם, ונגרם בזבוז נוראי. אותו דבר במדיניות דמוגרפית: אנחנו משלמים לאנשים על משהו שפעם, בשנות השישים, היה הגיוני, כי לא היו פה מספיק אנשים ומספיק חיילים. היום זה לא המצב, והם גם לא משרתים בצבא".

 

אז אתה מציע לבטל או לקצץ את הקצבאות לילדים, בידיעה שזה מהלך שיפגע בעיקר בחרדים?

"חד־משמעית. בשנות החמישים והשישים לחרדים היו שניים־שלושה ילדים במשפחה, והתופעה הזו של שבעה או עשרה ילדים למשפחה יחסית חדשה. וכשהילדים האלה יגדלו המצב ילך ויחמיר, ואני חרד ממה שיקרה פה בעוד 30 שנה. זה ציבור שחי על חשבון משלמי המסים, לא עבד כל חייו כי הוא למד בכולל, לא תרם לכלכלה, לא חסך לפנסיה, ומצד שני, אנחנו יודעים שביטוח לאומי פושט את הרגל, ואוטוטו יהיו פה שני מיליון אנשים מעל גיל 60 – הדברים האלה יקרים ואנחנו לא מוכנים לזה עם מדיניות או עם כסף.

"אז יגבו עוד כסף לביטוח לאומי, ומי ישלם אותו? לא הילדים של החרדים אלא העשירונים הגבוהים. אבל בשלב מסוים האנשים האלה יגידו, 'תעזבו אותנו, רבאק'. אני לא יכול לצפות מאדם לממן את העשרה ילדים של מישהו שבז לו, שלא מוכן להשתלב במדינה. לא יהיה פה עתיד כלכלי והמדינה הזו תתפורר. אנשים רציונלים יגידו, 'אנחנו לא חייבים', ומי שמסוגל ויש לו את הכישורים יעזוב. אז הכל קשור, והשינוי המערכתי והכלכלי מתחיל קודם כל בצמצום הילודה".

 

ברור לך שמבחינה פוליטית אין סיכוי שזה יקרה. החרדים לעולם לא ייתנו לשום ממשלה להעביר כאלה חוקים.

"ממשלה עם רוב חרדי תצטרך באיזשהו שלב לצמצם את הילודה. אנשים יצטופפו עשר, 20 שנה, עד שיבינו שאי אפשר יותר. גם ביהדות יש כושר נשיאה. לפי המסורת, לנוח ואשתו אסור היה לקיים יחסים בתיבה והם חיו בנפרד, כי הבינו שיש פה אסון אקולוגי. תפקידנו להנגיש את המידע ולהסביר את זה.

 

"נעשו בארץ מחקרים שמצביעים על כך שהקצבאות משפיעות על מספר הילדים במשפחה. ברגע שביטול הקצבאות יהפוך למשהו קבוע ולא יחזירו אותן בתוך שנתיים כמו שקרה בעבר, אנשים יבינו שאי אפשר עוד. אני בעד חיסול העוני – אבל בואו ניתן ארוחות חמות לילדים וחוגי העשרה כדי שילמדו ויקבלו את החינוך הכי טוב".

 

בארגז הכלים של טל יש רעיונות נוספים כמו הגבלת מספרי טיפולי הפוריות כך שיסייעו לזוגות להביא ילד אחד, לא יותר מזה, ויוגבלו לשלושה־ארבעה מחזורי טיפול בלבד, שאחריהם הסיכוי להיריון נמוך מאוד. הוא אף מציע לאפשר לזוגות לבצע הפלה גם משיקול כלכלי – אופציה שהיתה קיימת בעבר אך בוטלה; להוזיל את עלות אמצעי המניעה; לתת דיור ציבורי למשפחות קטנות ולא למשפחות גדולות, כפי שנעשה בעבר בסינגפור. "סינגפור היא אי, וגם ישראל כמו אי, והם הצליחו לצמצם משישה ילדים במשפחה לילד או שניים בעזרת מדיניות ציבורית מעודדת כזו".

 

אולם הפעולה העיקרית שטל מציע היא העצמת נשים, שהתועלת שלה כפולה: מצד אחד, נשים משכילות, עובדות ועצמאיות כלכלית נוטות ללדת פחות, ומצד אחר – הן גם מאושרות יותר ותורמות יותר לחברה. "לתת לנשים ערביות מלגות כדי שילמדו, לעודד תעסוקת חרדים, לדחות את גיל הנישואים – אלה דברים שיצמצמו את הילודה ויש להם יתרונות חברתיים מובהקים", הוא מסביר.

 

ומה אם לא נעשה את כל זה וניתן לכל אחד להמשיך בפרו ורבו שלו כמה שבא לו?

"אנשים יבלו כל יום שעתיים־שלוש באוטו, יחכו חמש־שש שנים כדי להיכנס לבית משפט. בחגים מי שיהיה לו כסף איכשהו יצליח לצאת לחו"ל מנתב"ג, כי גם שם יהיה צפוף, ואין מה לדבר על לנסוע לכנרת כי ראינו בפסח האחרון מה קורה שם עם 8 מיליון איש. תכפילי את המספר ותביני שאף אחד לא ייסע יותר לכנרת או בנתיבי איילון. זה אומר שגם ברכבת לא ניתן יהיה להיכנס לתל אביב כי מעמיסים עוד ועוד על תשתיות עד שהן לא יכולות להכיל. נראה כיתות צפופות, כי אי אפשר לבנות תשתית שגדלה בקצב האוכלוסייה. ונחיה פה כמו בשתי מדינות – מדינה ענייה שלילדים שלה אין שום סיכוי, ומדינה עשירה שההורים בה מסוגלים לשלם למורים פרטיים כדי שהילדים שלהם יעשו חמש יחידות מתמטיקה. למי שמגיע ממשפחה של שמונה ילדים לעולם לא יהיה סיכוי להתחרות מול הילד שלהם, וזה לא הוגן. ויהיו אנשים שיחליטו שהם מוותרים על החובה לשלם 80% מסים ישירים ועקיפים כדי לממן ילדים של אחרים, והם לא ירצו לחיות פה.

 

"האתגר הזה הוא הציונות. חייבים עכשיו להעלות את הנושא הזה ולשאול איך אנחנו רוצים לפתח את המדינה. לא חייבים לבנות מדיניות ציבורית על פרדיגמה שכבר אינה נכונה. קראתי לספר 'והארץ מלאה' כי עשינו מצווה אחת מתוך 613 מצוות, ועכשיו הגיע הזמן לגר, ליתום ולאלמנה ולמצוות האחרות".

לכתבה בכלכליסט

Comments