מודאגים מהאיום האיראני? היכונו למחסור במים, באנרגיה ובלוקוסים

נשלח 16 בדצמ׳ 2010, 12:40 על ידי Sustainability Org   [ עודכן 17 ביוני 2011, 23:51 ]
 16.12.2010 נעמי דרום

הב-1798 ניבא הכומר, הכלכלן והדמוגרף תומס רוברט מלתוס שאנחנו צפויים למות ברעב. "כוחה של האוכלוסיה", כתב במאמרו המפורסם, "על עיקרון האוכלוסיה", "גדול לאין שיעור מכוחה של האדמה לספק לאדם את מחייתו". בקצב שבו מתרבה אוכלוסיית העולם, פסק, משאבי המזון ייגמרו תוך כמה מאות שנים וייצרו כאוס, מלחמת אדם באדם - וכתוצאה מכך גם פיקוח אוכלוסין אכזרי אך יעיל, שישוב ויצור התאמה בין משאבים לאוכלוסיה.

לאסכולה מחממת הלב של מלתוס הצטרף ב-1968 הביולוג פול ארליך, שחזה ברב המכר שלו, "The Population Bomb" שהאנושות צפויה לרעוב כבר בעשורים הקרובים. "הקרב להאכיל את כל האנושות נגמר", הכריז משפט הפתיחה של הספר, "בשנות ה-70 וה-80 מאות מיליוני אנשים ירעבו למוות... בנקודה זו, דבר אינו יכול למנוע עלייה משמעותית בקצב המוות העולמי". שנות ה-80 באו וחלפו ואנחנו, תודה לאל, עדיין אוכלים. מה שמלתוס וארליך לא לקחו בחשבון היה גורם פשוט - היצירתיות האנושית.

בתגובה לאתגרים שהציב גידול אוכלוסיה אקספוננציאלי במאה ה-20, התרחשה החל בשנות ה-40 של המאה הקודמת "המהפכה הירוקה", ששילבה הנדסה גנטית, שיטות השקיה וטכנולוגיות חדשות כדי להגביר פי כמה את יעילות ייצור המזון, והצליחה לספק את הביקוש הגלובלי - על אף שבדרך עלו מחירי המזון בעשרות אחוזים. חלקים נרחבים בעולם עדיין סובלים מרעב, אך לא בשל מחסור במזון כי אם בגלל גורמים פוליטיים וכלכליים.

אבל בואו נירגע עם האופטימיות: על אף שנבואתו של מלתוס כשלה, אבחנתו הבסיסית נותרה בעינה. בעוד מספר האנשים בעולם גדל, כדור הארץ נותר אחד ויחיד ומשאביו מתכלים והולכים. הפוטנציאל שלו להכיל את כולנו באורח החיים שאליו הורגל העולם המפותח - שנהפך לנורמה גם בקרב המעמד הבינוני הצומח במדינות כמו הודו וסין - מוגבל. המין האנושי אמנם לא עומד בפני סכנת הכחדה, אבל אם לא ננקוט את הצעדים הנכונים - חיי השפע כפי שאנו מכירים אותם, ייכחדו כמו הדינוזאורים. חושבים שהמחסור בחמאה מבאס? רק חכו למחסור במים, באוויר נקי ובאנרגיה.

הדבר העיקרי שהשתנה מאז ימי מלתוס היה הדרך: במקום לדבר על מחסור במזון, מומחים מדברים כיום על אפקט דומינו סביבתי שכבר מתחיל להתרחש כתוצאה מחיבתנו למכוניות, למטוסים ולסטייקים דשנים, וישפיע על מה שמכונה "כושר הנשיאה" של כדור הארץ. הניסיון לחזות אילו השלכות יהיו לתהליכים כמו שינוי האקלים, קשה הרבה יותר מאשר ההשוואה הפשוטה של נתוני ילודה ליבול של חיטה. "מה שקרה בשנים האחרונות הוא שינוי פרדיגמה", מסביר פרופ' קווין נון, מהמחלקה למדעי סביבה יישומיים באוניברסיטת שטוקהולם והמכון לעמידות סביבתית בשטוקהולם, בראיון טלפוני. "במקום להגיד 'דברים נגמרים', אומרים - 'אנחנו צריכים לכבד את גבולות המשאבים על הפלנטה, כדי שנוכל להאכיל עוד אנשים ולייצר עוד אנרגיה'. הבעיה היא שאנחנו מין עצלן, שלא עושה כלום אלא אם הוא מאוים". אם כך, המרוץ הוא בין עצלנותה של האנושות לבין הפחד. מי ינצח?

לפחות בחזית הדמוגרפית, מכורתו של מלתוס, יש גם חדשות טובות. הגידול המהיר באוכלוסיה שראו 100 השנים האחרונות - כתוצאה מהמהפכה התעשייתית, המהפכה הירוקה ושיפור טכנולוגיות הבריאות - צפוי להיעצר, או לפחות להאט את קצבו, בעשורים הקרובים. לפי דו"ח צבאי אמריקאי בנושא הסביבה, שפורסם בפברואר, ייתוספו לעולם כ-60 מיליון איש בכל שנה ואוכלוסיית העולם תגדל ל-8 מיליארד איש בשנות ה-30 של המאה הנוכחית. פרופ' ערן פייטלסון מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, שחוקר פיתוח בר קיימא ומדיניות סביבתית, מעריך כי אוכלוסיית העולם תתאזן על 9-12 מיליארד איש. "הריבוי הטבעי פוחת, על כך אין חולק. השאלה היא באיזה קצב. על כך יש הרבה ויכוחים".

החדשות הרעות: 95% מהגידול יתרחש בארצות מתפתחות. מה יעשו אותם מיליארדים שחיים בהן? ובכן, פחות או יותר את מה שאנחנו עושים. בעוד אחוזים גדלים בהודו ובסין מצטרפים למעמד הביניים, הם נהפכים לצרכנים לא פחות טובים מאתנו של כל דבר בערך: מזון מיובא שזולל מים ושטחים ועיבודו מצריך אנרגיה; מכוניות מזהמות הניזונות מליטרים של דלק; טיסות לחו"ל, בגדים, בתים יפים ותופסי שטח עם בריכת שחייה ומדשאה שלא מותאמת בהכרח לאקלים וצורכת עוד מי השקיה יקרים. "הגברת שבצד השני של העולם גם היא רוצה קורת גג, להתלבש, לאכול ולשתות, להזיז את האוטו ולהתרחץ במים חמים", מציין הדמוגרף ארנון סופר, "תכפילי כל אחד מאתנו ב-10 מיליארד". מצד שני, המיליארדים שייתוספו באפריקה ובמזרח התיכון לא תמיד יזכו לאותו שדרוג ברמת החיים וחלק מהם יכולים לצפות לחיים של מחסור ורעב - מתכון בטוח לאי שקט פוליטי.

"העובדה שאנשים בסין חיים טוב יותר היא התפתחות חיובית. לא היינו רוצים שימשיכו להיות עניים: אפשר להגיד שהיינו רוצים שכל העולם יחיה ברמת החיים שלנו", מציין פייטלסון. השאלה היא רק איך עושים זאת מבלי להחריב את סגנון החיים שלנו לגמרי. מהם המשאבים שיעמדו לרשותה של אותה אוכלוסיה מתפתחת? קשה להדביק תאריכי תפוגה למשאבי כדור הארץ, בין השאר משום שטכנולוגיה נוטה לשנות את התמונה בדרכים בלתי צפויות. אך הירחון "סיינטיפיק אמריקן" ניסה בכל זאת לעשות זאת באוגוסט.

חצי עולם לא יוכל לרכוש נפט

על אף שקשה לנבא שינויי סגנון חיים, טכנולוגיה וסביבה - התאריכים מהווים תמרור אזהרה יעיל. לפי התחזית, עד 2050 בערך יישאבו מהאדמה 90% מרזרבות הנפט בעולם, בעוד 90% ממאגרי הפחם ייכרו עד 2072. ב-2025 יתחילו מלחמות על מאגרי מים - בעיקר באזורים שבהם מקור אחד מספק מים לכמה מדינות (למשל, ירדן וישראל ומצרים ואתיופיה). בארצות רבות, מדווח המגזין, מאגרי המים נמצאים בסכנת ירידה מתחת ל-500 קוב לאדם, שהם המינימום לחברה מתפקדת. ב-2029 ייגמר הכסף - שבהיותו קוטל חיידקים טבעי הוא משמש כציפוי למוצרים רבים, ואילו ב-2030 צפוי סוף עידן הזהב, שנחשב להשקעה משתלמת בימים אלה של משבר כלכלי. הנחושת - מרכיב חשוב בתשתיות, מצינורות ועד לציוד אלקטרוני - צפויה לאזול מהמכרות ב-2044, אם כי מאגר פוטנציאלי שנמצא בדרום אמריקה עלול לדחות את הקץ. חלקים גדולים מקרחוני האלפים יתחממו וייעלמו עד 2100, ואילו עד 2070 יימסו 43% מהשלגים בהימליה - מקור מים עיקרי לנהרות החשובים באסיה.

מבין כל אלה, המשאב שזכה ליחסי הציבור הרבים והקולניים ביותר היה, כמובן, הנפט - שכן כבר מזמן ידוע ששום דבר טוב לא ייצא מתלותו של העולם המפותח בזהב השחור, המתכלה והמזהם. באחרונה הצטרף למקהלה גם הצבא האמריקאי, שבדו"ח הסביבתי השני שלו השנה קבע כי נפט מספק 77% מ"צורכי האנרגיה המסיביים" של הצבא - וש"בהתחשב בתחזיות של היצע וביקוש, אי אפשר להניח שנפט יישאר זול מספיק, או בר השגה, בעוד שלושה עשורים". כדי להישאר אפקטיבי, קבע הדו"ח, צריך הצבא האמריקאי למצוא מקור אנרגיה אחר בהקדם.

העובדה שדווקא הצבא האמריקאי מצא לנכון להתייחס להשלכות הסביבתיות של חיינו, מעידה עד כמה נהפכה הדאגה לצורכי האנרגיה לצורך השעה, ועד כמה מפקדי הצבא הזה מעריכים שהאנרגיה תדליק חלק גדול מההסכסוכים העתידיים בעולם. אלא שהנסיון לקבוע בדיוק כמה נפט נשאר בעולם מסובך - ותלוי, במידה רבה, את מי שואלים. "הפרדוקס הוא, שככל שאנחנו צורכים יותר נפט, כך יש לנו יותר עתודות נפט", מסבירה ד"ר ברנדה שפר, מומחית לאנרגיה מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. "כשמחיר הנפט עולה, מתרבים גם המאמצים למצוא אותו, ואז מוצאים יותר עתודות וגם משתמשים בטכנולוגיות חדשניות כדי למצוא מקורות חדשים". איתור עתודות נפט או גז טבעי, מסבירה שפר, תלוי בשני גורמים: טכנולוגיה ומחיר, ואת שניהם קשה לחזות. "לדוגמה, לפני חמש שנים פיתחו טכנולוגיית קידוח אופקי שאיפשרה להגיע לגז טבעי בתוך פצלי גז, במבנה גיאולוגי שקודם היה יקר מדי להוציא ממנו".

אבל גם אם יש נפט, לא בטוח שהפקתו תהיה כדאית. "אם חבית נפט מסעודיה או מעירק עולה 6 דולרים והפקת נפט מחולות זפת בקנדה (אחת השיטות היקרות להפקת נפט, שהשפעתו על הסביבה הרסנית) עולה 40 דולר, הרי שצריך למכור חבית נפט ב-60 דולר לאורך 10 שנים, כדי שהמחיר הזה יהיה מוצדק", מסבירה שפר. גורמים כמו משבר או גאות כלכלית משפיעים על צריכת הנפט, וכמובן היעילות שבה אנו מנצלים את העתודות העומדות לרשותנו. הגורמים המשפיעים על התחזיות כה רבים ובלתי צפויים, עד כי סוכנות האנרגיה הבינלאומית תיקנה את תחזיתה ל-2030 שמונה פעמים במשך 2008. "זה כמו קליידוסקופ - אם משנים זווית אחת, הכל משתנה", היא מציינת. "בכל אופן, כנראה ששינוי האקלים יגרום לנו לנטוש את הנפט ואת הפחם הרבה לפני שהרזרבות שלהם ייגמרו".

פרופ' אריה דובי מהמחלקה להנדסה גרעינית באוניברסיטת בן גוריון מציע חזון קודר וקונקרטי הרבה יותר. "הסיפור של הנפט ייגמר בסביבות 2030", הוא מודיע נחרצות. ב-1999, מספר דובי, הודיע דיק צ'ייני, שהיה אז המנכ"ל של חברת הנפט והבנייה האליברטון, כי הדרישה לאנרגיה צפויה לגדול ב-2% לשנה, בעוד שייצור האנרגיה יקטן ב-3% לשנה, בשל מחסור בנפט. "כל ההערכות של אנשי המדע שאין להם אינטרס פוליטי, מדברות על כך שהגענו לפסגת הנפט בימים אלה", מצהיר דובי.

פסגת הנפט (Peak Oil) היא השנה שבה יגיע ייצור הנפט בעולם לשיאו. לא ברור בדיוק באיזו שנה מדובר, אך ההערכות מדברות על 2010-2015 - "סיינטיפיק אמריקן" נקב ב-2014 כשנת הפסגה. "לאחר מכן", מסביר דובי, "זה לא שלא יפיקו נפט בכלל - אבל צמצום הייצור יספיק כדי לגרום לקטסטרופה. אם בגוף שלי יש 50 ק"ג מים ואני מאבד 10% מהם, אמות. אם נאבד 10% מייצור האנרגיה זה יהיה אסון גדול - ואנחנו בדרך לשם. כשחבית נפט תעלה 300 דולר, חצי עולם לא יוכל לקנות נפט והתוצאה תהיה מוות המוני: לא יהיו אוכל, תחבורה ואנרגיה. אנחנו מדברים על אסון בקנה מידה שלא חווינו".

פחם - עוד מקור נפוץ וזול (ומזהם) לאנרגיה - נחשב למשאב אינסופי, אך מומחים טוענים שלא כך הוא. סין, למשל, משתמשת בפחם לאספקת 70% מצורכי האנרגיה שלה - ולפי ספר חדש, מאגרי הפחם העצומים במדינה יאזלו לפני סוף המאה ה-21. מצד שני, לפי תחזית של ה-EIA, ארגון ממשלתי אמריקאי שעוסק במידע על הסביבה, צריכת האנרגיה העולמית תגדל בכמעט 50% ב-2007-2035.

ומה עם מקורות אנרגיה מתחדשים? אנרגיה סולרית היא כמעט בלתי מוגבלת ולאנרגיית רוח פוטנציאל עצום. אך לטענת דובי, "אסור להציג את האנרגיות החלופיות כחזות הכל כי כל האנרגיות האלטרנטיביות לא מייצרות כיום יותר מ-0.5% מהאנרגיה של העולם, למרות כל הדיבורים והכנסים. אף אחד עדיין לא הפיק אנרגיה חלופית בממדים גדולים". תהליך ייצור אנרגיה סולרית בממדים מספיקים כדי להחליף את הנפט, טוען דובי, אינו בטוח ודורש שטחי אדמה גדולים מדי, וגם אנרגיית רוח מצריכה שטחים יקרים. ואילו שדות התירס הנרחבים שהוסבו לגידול ביו-אתנול במקום מזון בארה"ב, כבר הואשמו בגזילת שטח יקר שאמור לגדל אוכל, ובכך שגרמו לעליית מחירי המזון בשנים האחרונות - אם כי ייצור ביו-אתנול מאשפה דווקא אמור לפתור את הבעיה הזו.

דובי בטוח שבידיו התשובה: אנרגיה גרעינית. "הפוטנציאל של מחצבי האורניום הידועים כיום הוא 300 שנה; אם הכורים יפעלו על טוריום (יסוד המצוי בשפע בהודו, נ"ד), יהיה מספיק לאלפי שנים. את כמות האנרגיה שאת מוציאה מ-10 מיליון ק"ג פחם, אפשר להוציא מק"ג אחד של אורניום".

מה עם תאונות קטלניות, דוגמת צ'רנוביל?

"אל תביאי לי את צ'רנוביל כדוגמה, זו תאונה מטופשת שנבעה מתכנון לקוי, שלא יכולה לקרות יותר. גם אם תהיה תקלה, ייהרגו 5,000 איש. אנחנו מדברים על אנרגיה למיליארדים".

לדעתו של דובי מצטרפים מומחים אחרים, שטוענים כי כולנו נצטרך להתגבר על זיכרונות רעים, רתיעה אידאולוגית ובעיות פוליטיות מכאן ועד דימונה, ולהקים עוד כורים גרעיניים למטרות אזרחיות. אפילו ביל גייטס השתכנע שאנרגיה גרעינית היא מקום טוב להתחיל בו, והשקיע עשרות מיליוני דולרים בחברה המפתחת כורים גרעיניים שפועלים על מיחזור אורניום. כפי שמציין ד"ר רון מילוא, חוקר בכיר במחלקה למדעי הצמח בפקולטה לביוכימיה במכון ויצמן, "לא יהיה פתרון אחד שייתן מענה לכל הצרכים. זה יכול להיות קוקטייל של פתרונות - שמש, רוח וגרעין. וגם כנראה שתהיה התייעלות אנרגטית, שהיא האמצעי שהכי קל לממש ויהווה לפחות חצי מהפתרון. קל יותר להחליף את התאורה לנורות לדים, מאשר להמציא טכנולוגיה מהפכנית".

[הערה: בזמן שחלף התרחשו מספר תאונות גרעיניות ביפאן, בעקבות צונאמי. תאונה זו, שהובילה לזיהום גרעיני רחב היקף הוביל לשינוי בעמדתם של המצדדים בשימוש באנרגיה גרעינית ולשינוי בעמדתן של מדינות רבות לגבי המשך השימוש באנרגיה אטומית]

פרוסת לחם שווה 40 ליטר מים

במקרה שאת סקירת האנרגיה סיימתם במצב רוח טוב מדי, בואו נדבר על מים: כיום, לאחד מתוך שישה אנשים על פני הפלנטה אין גישה למים נקיים, והתוצאה היא שדווקא שלשול הוא גורם המיתה מספר אחת בעולם. כפי שמסביר שמסביר ראש המכון "גרנד" למחקרי המים בטכניון, פרופ' נח גליל, אפשר להשתמש רק ב-1% מכלל המים על פני כדור הארץ עבור שתייה, השקיה וצרכים אחרים - אך בעוד הכמות הזו נותרה קבועה, צריכת המים שלנו הוכפלה ואף יותר, מאז המאה ה-19, עם כניסתן של מכונות כביסה, מדיחי כלים והחיבה המודרנית למקלחות.

מצד אחד אנחנו משתמשים ביותר מי תהום ומזהמים את האקוויפרים, מצד שני אנחנו מזהמים מקורות מים מתוקים בשפכים תעשייתיים, בחנקן הנובע מדישון חקלאי ובסתם זבל; ונהרות שפעם הגיעו לים כבר לא מגיעים כל כך רחוק. באופן מפתיע ישראל דווקא נהנית מיתרון מסוים, בשל גישה למי ים ולטכנולוגיות התפלה מתקדמות. אך לא לכל המדינות, מציין גליל, יש כזה מזל - למדינות רבות אין מים, ים או טכנולוגיה, והן נמצאות בצרות. סכסוכי המים בין מדינות שכנות צפויים רק להחריף. מי שישלוט במים - הוא, פחות או יותר, מי שישלוט בעולם.

"מדינות עשירות יכולות להעלות מחיר לקוב מים או לספוג את עליית מחירי המזון - נסתדר עם זה", מציין ד"ר אבי שמחון, מרצה לכלכלה באוניברסיטה העברית, מומחה לכלכלה חקלאית ויו"ר הפורום המייעץ לשר האוצר. "הבעיה היא במדינות עניות הרבה יותר - להן אין אפשרות להתפיל, והן לא יכולות להרשות לעצמן מים יקרים. התחממות גלובלית, שתביא להתייבשות נרחבת, תיצור עבור המדינות האלה בעיה אמיתית".

זללן המים הגדול ביותר הוא המזון שאנחנו אוכלים. לטענת פייטלסון, רוב המים שאנחנו צורכים הם "מים וירטואליים" - כלומר, מים ששימשו לייצור האוכל שעל צלחתנו. תעשיית בשר הבקר היא אחת מצרכני המים הגדולים ביותר. לכן לעובדה שסינים מתחילים לאכול עוד סטייקים, סימפטום למצבם הכלכלי המשתפר, יש השפעה ישירה על משק המים העולמי. גם חיטה ואורז הם צרכני מים גדולים. "את רוב המים שלנו אנחנו מייבאים בתוך המזון - מארה"ב, מדרום אמריקה ועוד", מסביר פייטלסון. פרוסת הלחם שאכלתם לארוחת בוקר עלתה לכדור הארץ 40 ליטר מים, וק"ג לחם יצרוך יותר מ-1,000 ליטר.

עם זאת, מציין גליל, תעמולת החיסכון במים נושאת פירות. "כולנו צוחקים על הבחורה הנחמדה מהתשדירים, אבל זה עובד. בעולם וגם בישראל ניכרת בעשור האחרון ירידה דרמטית בצריכת המים לנפש. לא במדבר הקלהארי, אלא בצרפת ובגרמניה: מדברים על ירידה מ-200 ל-160 ליטר לנפש. בישראל מדברים על חיסכון מוערך של יותר מ-60 מיליון מטר קוב לשנה. עם זאת, אי אפשר לחזור אחורה - אני לא אבקש מאשתי לוותר על מדיח הכלים".

התירס משתלט על הפלנטה

דווקא בתחום המזון המצב סביר - כלומר, בתנאי שהתמזל מזלכם לגור ביבשת הנכונה. כתבה בעיתון ה"גרדיאן" מ-2001 סיפרה על כפרים אפריקאיים שבהם גוועים התושבים מרעב, על אף עודף בייצור המזון העולמי; יותר מ-800 מיליון אנשים סובלים מתת-תזונה, ביניהם 180 מיליון ילדים. הסיבה - סובסידיות חקלאיות בארה"ב ובאירופה, שגורמות לתוצרת החקלאית שלהן להיות זולה כל כך, עד שחקלאים אפריקאיים אינם מסוגלים להתחרות בה. וכך, גם אזורים שיכולים לגדל מזון לעצמם נאלצים לקנות אותו ביבוא ממדינות מפותחות.

אבל מבחינת יכולתו של הכדור לייצר מספיק מזון לכולנו - זה כנראה עובד בינתיים. "יש שני גורמים שעובדים בכיוונים מנוגדים כל הזמן", מסביר שמחון, "מצד אחד, יש עלייה מתמדת בביקוש העולמי למזון, מפני שהאוכלוסיה בעולם גדלה, חלקים גדולים ממנה מתעשרים ועוברים למזונות קשים יותר לייצור - כי האכלת פרה וייצור סטייק ממנה צורכים יותר אנרגיה ומייצרים פחות קלוריות מאשר לגדל דגנים ולאפות מהם לחם, והלחם גם מצריך גידול של הרבה פחות צמחים. מצד שני יש את החידושים הטכנולוגיים: הנדסה גנטית, דשנים חדשים, שיטות גידול. בפרספקטיבה של המאה האחרונה, הכוח השני חזק יותר מהראשון".

שמחון טוען שבאזורים גדולים של אפריקה יש עדיין מספיק שטח ומים - אבל לא מספיק טכנולוגיה מודרנית - כדי להוות אסם פוטנציאלי לשאר העולם. את כושר גידול המזון והתחרותיות של האזורים האלה אפשר לשפר עשרות מונים, על ידי החדרת טכנולוגיות חדשות - או במקרים מסוימים, אפילו באמצעות סלילת כביש לשינוע הסחורה. כבר עכשיו מגדלות חברות הולנדיות פרחים באפריקה, וגם חברות ישראליות מתחילות להיכנס לאזור.

קמחי ושמחון אופטימיים לגבי יכולתו של העולם לעמוד בייצור מזון לעוד 3-5 מיליארד איש, אך נון אינו מסכים עם הקביעה האופטימית: "קשה להאמין שתתרחש עוד מהפכה ירוקה, שתאפשר לנו להאכיל 9 מיליארד איש, כפי שאנחנו מאכילים כיום 6 מיליארד", הוא טוען.

כבר עכשיו, מבצע ההזנה העולמי הזה גובה מהסביבה מחיר כבד: מאגרי פוספטים באדמה, שמספקים את הדשנים שאיפשרו חקלאות בקנה מידה גדול כל כך, אוזלים והולכים; חנקן, שנמצא בכמויות גדולות באוויר ומשמש לייצור דשנים, מזהם מקורות מים ואוקיאנוסים; הדרישה לגידולים מסוג אחד, ומונופול של חברות זרעים כמו מונסנטו, גורמת למרבדי חיטה ותירס לכסות את פני הפלנטה, מחסלת את המגוון הביולוגי והופכת את הגידולים לפגיעים יותר - ואילו מאמר שפורסם השנה בירחון "Crop Science" טוען כי השיפור המתמיד ביבול של חיטה מהונדסת גנטית אמור להיעצר. זיהום של נהרות וימים, בתורו, גרם לחיסול מינים מסוימים של דגים, ביניהם החדקן הרוסי - שביציו משמשות להכנת קוויאר - וסוגים מסוימים של לוקוס. לפי דו"ח ממשלתי אמריקאי, מחירי המזון עלו ב-128% מאז 1982, ורק הזמן יקבע אם נצליח לעצור את המגמה.

נון טוען שהנזקים האלה מעידים כי הלך הרוח שלנו חייב להשתנות: האמונה ששורשיה במהפכה התעשייתית של המאה ה-19, שלפיה אנחנו יכולים לגבור על הטבע ולעצב אותו כרצוננו ללא הגבלה, נועדה להיכחד כמו העגור שחור הצוואר. כשנהרות גדולים כמו נהר הקולורדו לא מצליחים עוד להגיע לאוקיאנוס, צריך לחשוב מחדש על ערים בזבזניות כמו לאס וגאס, על שלל מזרקותיה ומדשאותיה, ששוכנות במדבר, אך מעמידות פנים שהן נווה מדבר שופע מים. אותו הדין לגבי מדינה קטנה וחובבת מדשאות הממוקמת במזרח התיכון הצחיח. "תמיד חשבנו שנוכל לעשות מה שאנחנו רוצים, בלי לכבד את המערכת האקולוגית. כיום ברור שזה לא נכון", אומר נון.

בעשורים האחרונים אנחנו מגלים עד כמה המערכת הזו פגיעה, והקשרים שבתוכה סבוכים: הזזת קלף אחד, וכל המגדל עשוי להתפרק. חקלאות מסיבית תורמת לזיהום הסביבה, שגורם להשמדת מינים של צמחים ובעלי חיים; התפלת מים מותירה אחריה כמויות ענקיות של מלח, שמהן צריכים איכשהו להיפטר; שחרור גזי חממה לאוויר ממיס קרחונים, שמעלים את פני הים; ואילו תוצאותיו של שינוי האקלים אינן צפויות - יכול להיות שהוא יטיב עם אזורים מסוימים, ויגרום לאחרים ליהפך למדבר צחיח.

אז מה עושים? בסופו של דבר ההצלה, אם תבוא, תגיע מכיוונה של טכנולוגיה חדשה ומהפכנית בשילוב של אורח חיים אחראי יותר, שיאפשר לנו להמשיך לחיות כאן, פחות או יותר, בשלום. פייטלסון מבקש להזכיר כי המשאב החשוב ביותר שעומד לרשותנו - זה שיקבע אם נצלח את המשבר בשלום - אינו טמון באדמה, אלא דווקא במוח האנושי. לכן לטענתו אסור לקצץ בחינוך המדעי, שכן המדענים של מחר יצטרכו להתמודד עם אתגרים מסובכים מאין כמוהם, ובתקווה גם יצילו את כולנו. במידה שלא ינחת עלינו מטאור ענק ויסיים את החגיגה, התשובה חייבת להיות שילוב של יצירתיות והיערכות מוקדמת.

"אני חושב שפעמים רבות מדענים או אנשים, שמפרשים לא נכון את המידע, מסיקים שהקיום האנושי מצוי תחת סכנה, שאנחנו עומדים בפני הכחדה", מציין נון, "זה לא יקרה. אנחנו מאד אדפטיבים. הסיכון אינו שהמין שלנו ייעלם - אלא שנקשה מאוד את החיים כאן, וניצור אסון שממנו אי אפשר להתאושש. למה שנרצה לעשות את זה לעצמנו?"

פוטנציאל: חיסכון

גם עצלני כורסה יכולים לתרום רבות לסביבה: לפי כתבה ב"ניוזוויק", אם כל משק בית אמריקאי יחליף בקבוק אחד של נוזל ניקוי סטנדרטי, המבוסס על נפט, בנוזל על בסיס צמחי, ייחסכו 466 אלף חביות נפט. קבלת 19 דפי חשבון מהבנק ותשלום שבעה חשבונות באינטרנט במקום על גבי נייר תחסוך 2.7 ק"ג נייר, 17 ליטרים של דלק (עקב החיסכון בשינוע נייר) ו238.5- ליטרים של מים. החיסכון יפחית את פליטת גזי החממה ברמה המקבילה ל176- שעות נהיגה. הדפסת מסמכים על שני צדי הנייר תחסוך כ25- מיליון טונה של נייר בכל שנה - שהם 425 מיליון עצים.

מדד הפוטנציאל

יותר מדי אנשים, פחות מדי משאבים: כדה"א קרוב למיצוי. הגיע הזמן לחפש כוכב חדש

לכתבה בדהמרקר


כתבות קשורות:
וידאו - התחממות גלובלית - סרטון 016 - פרופ' הנס רוסלינג מתאר בצורה גרפית ומעניינת את תוצאות גידול האוכלוסין והשיפור באיכות החיים.
בחן את עצמך: האם אתה ניאו מלתוסיאן?
Comments