מאת עמליה רוזנבלום, 22/8/2012

חרַטה תופסת מקום סמלי במשק החלב הישראלי. והיא לא קטנה. למעשה, היא ענקית. וכשאני מבקשת, אני גם זוכה לראות אותה. חרטה היא הפרה המחזיקה בשיא הישראלי בתנובת חלב ב–2011. היא חיה ברפת של קיבוץ סעד בעוטף עזה, ובשנה שעברה הפיקו ממנה 18,208 ליטר של חלב. כמעט 7,000 ליטר יותר מפרה ישראלית ממוצעת. השיא דווח בהתרגשות בכתבי העת המקצועיים וגם התקשורת הרחבה שמחה לדווח כי “הפרה הישראלית נחשבת לשיאנית העולם בייצור חלב”. ראיתי את חרטה במהלך המסע שלי להכרת בעלי החיים האמיתיים שמאחורי האיקונות החלוציות של תעשיית החלב הישראלית. ביקשתי לגלות את הסיפור שמאחורי ציור הפרה הרועה באחו, לדעת איך נראים חייהן של אותן פרות שחיות חמש־שש שנים לכל היותר ומניבות לצרכן הישראלי עשרות אלפי ליטרים של חלב, לפני שמעמיסים אותן על המשאית ולוקחים אותן לבית המטבחיים.

הסיפור שאתם עומדים לקרוא הוא לא לבעלי קיבה חלשה. חמור מכך: הוא עשוי לערער את כוחות ההדחקה שאתם מפעילים בנוגע לניצולן של חיות בתעשיית המזון. סיפורם של בעלי החיים במשק החלב הוא ברובו קשה מאוד. מדובר ביונקים עם תחושות, רגשות ופעולות מנטאליות מתוחכמות שחייהם קצרים, לרוב ללא מרעה, ובניצול מתמיד, הרווי בפרקטיקות שגורמות להם סבל רב. אבל לפני הסרת הלוט חשוב מאוד לומר דבר אחד: הרפתנים שהשתתפו בתחקיר הם בשום אופן לא האנשים הרעים בסיפור הזה. הרפתנים שפגשתי ושוחחו איתי בגילוי לב הם על פי רוב אנשים רציניים, רגישים ומסורים שמתמודדים באופן יומיומי עם הדילמות שהצרכנים הישראלים מגלגלים לפתחם. הבעיה האמיתית, מנקודת מבטי, נעוצה בצרכנים שרוצים המון חלב ומרשים לעצמם לדמיין שהפרה “נותנת” את החלב הזה מרצונה החופשי. בסופו של המסע גיליתי שהאנשים הרעים בסיפור הזה הם אנחנו.                           

נקודת המוצא שלי היתה קרטוני החלב הרגילים ביותר שניתן למצוא במכולת, אלה עם הציור המופשט של בית על גבעה מוריקה, או כתמי פרה אופטימיים. כך הגעתי לפגישה ברפת של קיבוץ סעד, עם אודי שהם ועופר קרול, שמקפידים לקרוא לו ד”ר קרול, על שום הדוקטורט שלו בניהול רפת עם התמחות בממשק הזנה.

כמו בתינוקייה, כמעט

אנחנו יושבים במשרד קטן, הזהה לכל משרדי הרפתות והדירים התעשייתיים שאשב בהם במהלך חודשי התחקיר הזה: על הקירות פוסטרים של פרי הרבעה עם לוגו של חברת ההזרעה המלאכותית “שיאון”; גיליונות של “משק הבקר והחלב” מגובבים בערימה על שולחנות צנועים, ולא נראה שאיש קורא בהם; בכיור כוסות לא שטופות עם שאריות קפה שחור, ומעליו שלט היתולי - “נא לשטוף את הכלים - המשרתים התפטרו”; ליד מתג האור סידור עבודה שמתחיל בשעה 05:00, אם לא מוקדם יותר; ועל שולחן צר ועמוס, מחשב מיושן ומעשי שיודע הכל על כל אחת מה”חולבות” ‏(פרות שנמצאות בחליבה, כלומר לאחר המלטה או בתחילת ההריון הבא שלהן‏): מהו מספר הצעדים שכל פרה עושה ‏(אינדיקציה למצב גופני‏), מתי היא “דורשת” ‏(כינוי לביוץ שעוקבים אחריו בדריכות על מנת להזריע את הפרה על פי דרישת הרפת‏), וכמובן - אם היא נותנת מספיק חלב כדי להישאר בחיים, כמו שחרזדה של “סיפורי אלף לילה ולילה”, גרסת הרפת. עוד מחזור הרבעה אחד.

פרה ממוצעת ברפת סעד ממליטה בפעם הראשונה בגיל שנתיים. על שנות החסד האלה אומר קרול, “אנחנו מגדלים את העגלה בערך באותה רמת תשומת לב שאת תגדלי את הילדים שלך”. ההקבלה בין מצבה של הפרה למצב האנושי הוא מוטו שיחזור על עצמו בראיון. זוהי השוואה חזקה לרגע, אבל היא קורסת כשנזכרים שאף אשה לא נכנסת להריון רק כדי שישתמשו בחלב שלה לתינוקת שאינה הילדה שלה, בשעה שאת הילדה שלה מגדלים במכלאה נפרדת כדי להרביע אותה בהזדמנות הראשונה - ואת הבנים הזכרים שלה מוסרים לשחיטה.

בכל מקרה, בשנות הרבייה שלהן הפרות אוכלות חציר, תחמיץ וגרעינים. כמו שמסבירים לי, “אין היום פרות שיוצאות למרעה, ואין היום פרות שאוכלות אוכל ירוק”. לראשונה בחיי אני מבינה שהפרות שאנחנו רואים בצד הדרך בטיולים בצפון הן פרות שמגדלים אותן ישירות לתעשיית הבשר. כפי שיובהר לי שוב ושוב, פרות חלב ‏(כלומר פרות שמשמשות לחלב לפני שהן עוברות לתעשיית הבשר‏), לעולם לא יוצאות למרעה.

כשהפרה מוכנה להרבעה הראשונה שלה היא מוזרעת באופן מלאכותי עם זרע שנבחר בקפידה מהקטלוג של חברת “שיאון”. התהליך המכונה “טיפוח גנטי” מכוון ליצירת פרות שיניבו כמה שיותר חלב, ויתעברו בקלות. ההריון עצמו נמשך כתשעה חודשים.

ברפת סעד, אחרי ההמלטה זוכה הפרה ללקק קצת את העגל, “כי זה חלק מהטבע”. “ליקוק מפעיל את מחזור הדם”, מסביר שהם, “הוא מפעיל את העגל, העגל מתרומם לאט לאט, ורק אחרי שהוא התייצב על הרגליים, אנחנו מוציאים אותו החוצה. זה לוקח לו משהו כמו 25–30 דקות”. העגל והאם מופרדים לפני שהעגל זוכה לינוק. “לא תמיד טוב שהוא יינק מהאמא”, פורש שהם את הלוגיקה של הרפת הסטנדרטית. “יש כל מיני זיהומים שנוצרו במהלך ההמלטה, כי סך הכל האמא, כשהיא כבר מוכנה להמלטה, פי הפטמה שלה נפתח ועלולים להיכנס כל מיני חיידקים, דברים שאנחנו לא רוצים שיפגעו בעגל. אנחנו לא רוצים שהוא יישאר בזבל, אנחנו רוצים שיהיה לו מקום היגייני ונקי. אנחנו רוצים שהוא יקבל את התנאים האופטימליים. כמו בתינוקייה - שהוא יקבל מקום נקי, יקבל את החלב שלו בזמן”.

עגל ברפת סעד. העגלים מופרדים מהאמהות לפני שהם מספיקים לינוק. צילום: אילייה מלניקוב                            

אחרי ההמלטה, העגל נלקח לכלוב במרחק ראייה מאמו. היא לא יכולה ללקק אותו יותר ובוודאי שלא להניק אותו, אבל יש לה את הזכות המפוקפקת לראות אותו. כמה שעות אחר כך האם נכנסת לחליבה, “כי כבר לוחץ לה מאוד בעטין”.

בינתיים, בשתי ההגמעות הראשונות שלו, כלומר ביממה הראשונה לחייו, העגל מקבל קולוסטרום, אותו חלב ראשוני עם נוגדנים גבוהים שמאפשר לו להתחיל לפתח חסינות. עד גיל שבעה ימים העגל שותה חלב אם ומגיל שמונה ימים הוא מועבר לאבקת חלב. בשלב הזה כבר מדובר רק על עגלות. ברפת סעד, כמו ברוב המוחלט של הרפתות, העגלים הזכרים נמכרים לשחיטה אחרי שבוע “בגלל חוסר מקום”.

העגלות עוברות בינתיים לסוג של תינוקייה. “אנחנו משתדלים לתת לעגלה את אבקת החלב הטובה ביותר שמתאימה לה, על מנת שהעגלה תגדל בצורה המיטבית”, מסבירים בסעד. “זה כמו בתינוקייה. גם בבית תינוקות האמא עוברת למטרנה, אצלנו זה אותו דבר”.

אחרי יום וחצי בערך העגלות נצרבות בצריבה קרה. צריבה בברזל קפוא שנעשית עם אלחוש. שהם וקרול טוענים שזו פרוצדורה לא כואבת, שמשנה רק את צבע השערות, לא מותירה כווייה בעור. אני מתקשה קצת לקבל את הטענה הזאת, אבל הוויכוח לא מוביל לשום מקום ואנחנו עוברים הלאה. בשבוע הראשון לחייה העגלה עוברת תהליך הטלת מום נוסף שמטרתו למנוע גדילת קרניים. שהם וקרול מסבירים כי “בניגוד לטבע, שם לפרה יש קרניים ואין לה בעיה, היא לא תיתקל בשום דבר, פה יש לנו את העוּלים, ויש לנו ברזלים ויש לנו כל מיני דברים כאלה. אם פרה עם קרן תיתקל בדברים האלה, וזה יקרה הרבה, היא פשוט תיפצע בצורה הרבה יותר קשה. ולכן אנחנו דואגים שלא יהיו לה קרניים, כדי שלא תיפגע בעתיד”. אני מנסה להבין איזו מין משחה זו, ושהם מסביר, “המשחה הזאת פוגעת בשורש של הקרן. היא לא נכנסת למוח, כי אם היא היתה נכנסת פנימה, היא היתה הורגת את העגלה, זה ברור”.

לפעמים המשחה לא עוזרת ובכל זאת צומחות להן קרניים סרבניות. את הקרניים האלו מורידים בערך בגיל חודשיים. “האיש של הקרניים” מגיע, מרדים את האזור ואז גודע את הקרן. קרול מסכם: “את יכולה להתייחס באנלוגיה, להורדת הקרן בגיל של עד שבוע, כמו לברית מילה”. אחרי שרשרת החיול הזאת, העגלות נכנסות למעגל החיים של הרפת. הן חיות חודשיים על אבקת חלב ועוברות להזנה יבשה המתוכננת בקפידה כדי להכין אותן להתעברות בבוא היום - וגם למנוע השמנה.

לפרה יש קרוב לארבעה מחזורי המלטה בזמן חייה. “אנחנו משתדלים להחזיק את הפרה כמה שיותר זמן”, מסביר שהם. “זה גם יותר כלכלי וגם יותר הומני. בכלל, היום, רפתנים מאוד מאוד אכפת להם מהפרות”, הוא מדגיש. “זה לא כמו פעם שהיו מעמיסים פרות עם הכף של השופל וזורקים אותן. היום, אל”ף, אסור לעשות את זה, בי”ת, מבחינתי לפחות, גם כשהיה מותר לא עשיתי את זה, כי זה לא הומני. אני לא יכול לראות פרה שמישהו לוקח אותה עם הכף ושופך אותה. בכלל, פרה שיש לה בעיה והיא רובצת, אנשים באים הנה באמצע הלילה בשביל לתת לה מים ואוכל. כשהיא לא יכולה לקום, אנחנו משתדלים גם להקים אותה בעזרת מכשירים מיוחדים שתעמוד, כי פרה שרובצת, זה לא בריא לה. מאוד חשוב לנו הדברים האלה, גם אם אנחנו יודעים שהפרה הזאת אולי תמות, עד יומה האחרון נסעד אותה. אנחנו לא נאפשר לפרה לרבוץ בשמש סתם ולהיצלות. זה לא דברים שיקרו פה. אנחנו לא יכולים לתת לפרה סתם ככה למות, אנחנו לא מסוגלים לראות את זה פשוט”.

ברור שמה שמכונה “רווחת בעלי החיים” ‏(ובאנונימוס יאמרו לי בהמשך שלשם הדיוק מדובר ב”הפחתת סבלם של בעלי חיים” ולא ברווחה‏), הוא נושא רגיש. הרפתנים חשים שפעילים למען זכויות בעלי חיים באים אליהם בדרישות לא הגיוניות. לא הגיוניות משום שלא הם האחראים לתשוקה הישראלית לחלב, תשוקה שהיא עיוורת לסבלן של הפרות שמהן מגיע החלב הזה. קרול מתערב בשיחה. “אנחנו עדיין עובדים בענף כלכלי, לא יעזור שום דבר. אנחנו מחזיקים את הפרות הכי טוב שאפשר, אבל אנחנו עדיין ענף שצריך להתפרנס ממנו. אתה לא יכול לייצר במדינת ישראל כמה חלב שאתה רוצה. המדינה מטילה עליך מכסת חלב בצורה זו או אחרת, ואז אתה לא יכול להחזיק מספר פרות עד אין סוף ולהגיד, את כולן אני אחזיק עד יום מותן ואפתח בית קברות על יד הרפת. אז יש מחזור חיים, שחלק ממחזור החיים זה שפרה שגמרה את חייה היצרניים הולכת לשחיטה. אין מה לעשות”.

צילום: אילייה מלניקוב                            

ואכן, ברגע שעלות המזון של הפרה גבוהה מההכנסות שניתן לקבל עבור החלב שלה, הפרה “יוצאת”. ברפת סעד, פרה לא יצרנית היא כזו שמניבה מתחת ל–20 ליטר חלב ביום, והיא לא הרה. “אם היא הרה, היא שורדת לשנה הבאה”.

שהם וקרול אומרים שהפרות לא מוטרדות מההובלה שלהן לשחיטה. “אני לא יודע מה קורה בבית מטבחיים”, אומר שהם, “כי לשמחתי הרבה ביקרתי שם רק פעם אחת. אבל אני יודע שאנחנו מעמיסים אותן פה על המשאית, לרוב הן עולות בלי בעיות”. הם מזכירים שבסך הכל מדובר בחיה עדרית, “אם פרה אחת עולה, הן כולם אחריה. הן עולות על המשאית ויוצאות לדבר הזה”.

אבל למרות שהתיאור לא נשמע דרמטי, מתברר שיש עובדים שלא מסוגלים להגיע לעבודה ביום שבו הפרות שנחלבו במשך שנים נמכרות לשחיטה. “היתה פה פרה אחת”, אודי מספר, “קראו לה פרנה. החבר’ה נקשרו אליה, היא היתה מאוד חביבה. כשרפתנים היו נכנסים לסככה היא היתה באה אליהם ומתעניינת בהם, והם היו מלטפים אותה, והיו יכולים להחזיק אותה והכל. אז כשהיא הלכה, הם אמרו לי: ‘אנחנו לא רוצים להיות פה’”. “ואתה?” אני שואלת את שהם, “איך אתה מתמודד עם רגע כזה?”

“אני, אין לי ברירה”, עונה הגבר החסון, שנראה מעשי ומהורהר באותו זמן. “פיתחתי עמידות רגשית”. אחרי רגע של מחשבה הוא מתקן את עצמו, “בעצם, זה לא בדיוק שפיתחתי עמידות רגשית, זה פשוט שאין לי ברירה. כואב לי בלב אבל אם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה פה. בסופו של דבר אני המנהל וזה התפקיד שלי. אז אני נותן להם את הפריבילגיה לא להיות. גם הפרנה הזאת, שהיתה חברה טובה שלי, לא היתה ברירה, הגיע יומה, היא ירדה בחלב, היא לא התעברה לצערנו הרב, ובסוף היא צריכה לעלות על המשאית, אין מה לעשות. מישהו צריך לעשות את זה”.

לפני סיום אני מבקשת לראות את “חרטה”. בדרך אליה שהם מסביר שחרטה היא די ביישנית ולא כל כך אוהבת אנשים. “בשביל לצלם אותה, את יודעת, קשרנו לה ראשייה כמו של סוס, אבל בלי הרסן, ולאט לאט הוצאנו אותה החוצה בעדינות. היינו צריכים להרגיע אותה כל הזמן, בשביל שיצלמו אותה בחוץ, כי הצלמים רצו תמונה שלה על רקע של פרחים”.

יחס אישי

שוב מול המדף במכולת, אני מתחילה לחפש אלטרנטיבות. אם לא המחלבות הגדולות, אז אולי המחלבות המשפחתיות מייצגות יחס לבעלי חיים שניתן לחיות איתו יותר בשלום. אני בוחנת את המוצרים הארוזים יפה של “משק יעקבס”. על היוגורט כתוב: “כשמשפחת יעקבס הגיעה לכפר הרא”ה עדיין חלבו את הפרות בידיים... השנה היתה 1936 ועדרי הצאן והבקר רעו בשטחי הבעל הפוריים של מישור החוף. מהחלב המעולה שהניבו הפרות, העזים והכבשים, הכינו במשק המשפחתי גבינות לשימוש ביתי, בשיטות מסורתיות ובטעם עשיר וייחודי שנמשך עד היום”. וכך אני מגיעה לכפר הרא”ה בעמק חפר.

הביקור שלי במשק יעקבס נפתח במחלבה המרשימה של המשפחה. מבקשים ממני לעטות עלי חלוק סניטרי ומכניסים אותי אל המבנה המקורר, שבו בוחשות ידיים אמונות בסירים גדולים ובתוכם גבן שעומד להפוך לסוגים שונים של גבינות בקר וצאן ריחניות. אחרי הסיור במחלבה אני מקבלת סיור ברפת. המחלבה מקבלת את כל חלב הבקר שלה מהרפת המשפחתית, הנמצאת במרחק מטרים ספורים ממנה. חלב הצאן מגיע מתנובה, טרה וממגדלים באזור ‏(על כך בהמשך‏).

כמו המחלבה והחנות, גם המשרד של משק יעקבס קצת יותר מטופח מהמקובל ברפתות אחרות. במהלך השיחה שלנו נפתחת הדלת פעמים רבות כשבכל פעם מופיע בן משפחה אחר, מתבדח, שואל משהו בענייני עבודה, מוסיף את שלו ונעלם. לאבא ואמא יעקבס יש חמישה בנים, שארבעה מהם נשארו בביזנס המשפחתי. יצחק, האבא, עם שפם ומכנסיים קצרים, ממש כמו בדימוי של פעם, ממשיך לעבוד ברפת כל יום. ללא ספק מדובר בעסק מרשים ומטופח, אבל האם גורלם של בעלי החיים שמספקים חלב למחלבה המשפחתית הזאת טוב יותר מזה של הפרות ברפתות הקיבוציות?

ברפת יעקבס יש בין 80 למאה חולבות, שמספקות את מכסת החלב שהוקצתה למשק. יצחק ואחד מבניו מעבדים את השדות באזור הרפת, ומייצרים לעצמם 90% מהמזון שהפרות אוכלות. “ברגע שאנחנו יודעים שמהרפת עצמה החלב עולה ישר למחלבה”, מסביר לי אסף, אחד הבנים הנמרצים ואחראי על השיווק, “אז משתדלים שאיכות החלב תהיה איכות טובה. לא מעגלים פינות”.

פרה ממוצעת ברפת יעקבס מניבה בין 35 ל–36 ליטר ביום, כשהשאיפה היא להגיע ל–40. הנושא מוביל לשיחה קצרה על השיפור בתנאי החיים של הפרות הישראליות בעשורים האחרונים. “פעם פרות שכבו בבוץ”, מסביר אסף. “אבל אצלנו את יכולה לראות שהסככות גבוהות מאוד, שזה מאפשר תנועה של אוויר. הסככות יבשות, אנחנו דואגים כל יום שלא יהיה בהן בוץ. חוץ מזה יש בסככות מאווררים, לקרר את הפרות. בדרך למכון החליבה גם מצננים את הפרה במים. אז כל הדברים האלה בדרך מקלים על הפרה. ברגע שלפרה קל ונעים ויש לה מזון איכותי, אז התפוקה שלה גדלה. אם הפרות היו חיות פה בצמצום, זו על זו, אם היה פה, את יודעת, פיצוץ אוכלוסין, אז אני מעריך שאיכות החלב וגם תפוקת החלב היו מידרדרות”.

הרעיון שתנובת החלב הגבוהה היא אינדיקציה למצבה הטוב של הפרה הוא רעיון נפוץ בקרב הרפתנים, ואני נתקלת בו כמעט בכל מקום שבו אני מבקרת. זה גם לא רעיון לגמרי מופרך, יגיד לי אחר כך רונן בר, פעיל באנונימוס, כל עוד אנחנו מניחים שניצולה של הפרה לצרכים קולינריים הוא הכרחי. אבל אני מניחה לשאלה האתית הזאת כרגע וממשיכה ללמוד על התנהלות הרפת.

בניגוד לרפת סעד, שבה באופן טיפוסי לרפת קיבוצית, פרה ממוצעת חיה עד גיל שש, ברפתות משפחתיות אורך החיים הממוצע של פרה הוא שמונה־תשע שנים. שאול, האח האחראי על הרפת, מסביר כי, “אם יש לי פרה שקצת לא מרגישה טוב, קצת הרגל לא בסדר, אני משאיר אותה ומטפל בה. זה דבר שלא יקרה בקיבוץ. כי כאן זה משק קטן, כי יש לי פחות חיות בעדר, וכל הטיפול הוא קצת יותר אישי”, הוא אומר, ואז מוסיף, “במרכאות”.

והמרכאות האלה חשובות. כמו רפתנים אחרים שפגשתי, שאול מודע למתח המובנה שבבסיס תעשיית החלב - העובדה שהפרות זוכות ליחס טוב יותר רק כל עוד הן מניבות הרבה חלב. גם במשק יעקבס העגלות מופרדות מהאמהות באופן די מיידי, אחרי חצי יום ליתר דיוק. ביומיים הראשונים לחייה העגלה מקבלת קולוסטרום שנחלב מאמה שלה. לאחר מכן היא מקבלת חלב מאבקת חלב במשך 60 יום.

על תגובת האם להפרדה אומר שאול כי “יש פרות יותר רגישות, באופן טבעי. אבל בגלל שזה גם סוג של רפת מסחרית, אז ההתנתקות די מהירה. כשאני מפריד את האם מהוולד, אני מעביר אותה לחצר שלה, ואני יכול לספור על יד אחת בשנה האחרונה את הפרות שחזרו לחפש את הוולד”. הוא מדגיש שבטבע, אדישות כזו היא התנהגות חריגה. “בטבע הפרה תרוץ לוולד בכל מצב. אבל פה, בתפיסה שלה, גם כי היא התרגלה כשהיא היתה קטנה שטיפלו בה בכלוב, אז היא מבינה, אוקיי, אותו דבר כנראה קורה גם עכשיו”. שאול גמר לשטוח את הטיעון שלו אבל הדימוי של הפרה שחוזרת לחפש את העגלה שלה לא יוצא לי מהראש עוד זמן רב לאחר מכן.

את הקרניים מסירים לעגלות זמן קצר אחרי הלידה, אם כי לדברי שאול, תהליך הסלקציה הגנטית מאפשר לו לקבל עגלות שנולדות בכלל ללא קרניים. ברפתות אחרות אומרים לי שאין כזה דבר, אבל באותו רגע אין לי מספיק ידע מקצועי כדי לסתור אותו. בכל מקרה, בפעמים שבכל זאת נולדה עגלה עם קרניים, ברפת יעקבס מעדיפים לא להשתמש במשחה אלא לחכות לגיל בוגר יותר ואז להוריד את הקרן. את החיתוך, הוא אומר, עושים עם חוט מיוחד. כשאנחנו מתעכבים על זה עוד רגע מתברר שמדובר ב”חוט יהלום, כמו של דיסק של ברזל”.

עם צריבת המספר, לעומת זאת, לא מחכים. אני שואלת למה לא מסתפקים בעגיל הממוספר שאני רואה באוזני כל הפרות. ההסבר: “כי בגיל מסוים אני לא יכול לבוא לה לאוזן ולראות את זה, היא תברח ממני. אז שמים להן על הגב את המספרים בכווייה קרה”. כאן מתערב אסף בשיחה ואומר, “פעם עשיתי לעצמי, זה לא שורף”. אני מתפלאת, אבל הוא מתעקש, “זה לא כואב”. אחר כך יאמרו לי ברפתות אחרות שזה לא נכון.

תהליך אחר שמוצג ברפתות רבות כתמים למדי הוא תהליך הטילוף. מאחר שהפרות לא יוצאות למרעה, הציפורניים שלהן גדלות וזקוקות לקיצוץ. תהליך גזירת הציפורניים נקרא טילוף, וכשלעצמו מדובר בפרוצדורה לא מכאיבה. בציפורני הפרות, כמו בציפורני האדם, אין עצבים. אבל איך מביאים חיה כל כך גדולה למצב שבו ניתן יהיה לגזור את ציפורניה? זה כבר קצת יותר מסובך. בישראל, העבודה נמסרת לקבלן חיצוני, שמגיע, משכיב את הפרה על צדה, ואז גוזר לה את הציפורניים. ההשכבה על הצד עלולה להיות מבהילה עבור החיות. ושאול מסביר, “צריך להרים, לתפוס את הרגליים, שהיא לא תבעט, שהיא תהיה גם רגועה. כי אם פרה בהריון נכנסת לטילוף והיא לא רגועה, היא מפילה את הוולד. זה גם קורה”. אני שומעת וחושבת לעצמי שאם טילוף יכול להבהיל חיה עד כדי כך שיגרום לה להפיל את הוולד שלה, כנראה שזה לא באמת עניין עד כדי כך מינורי.

אחרי חמישה מחזורים של המלטות, פרה ממוצעת במשק יעקבס גומרת את הקריירה שלה. “כל הריון העטין שלה גדל, החליבות נהיות יותר קשות, תנובת החלב יורדת, אחוזי המוצקים עולים עם הגיל, ואתה רואה שהיא כבר לא מגיעה לרמת חלב מסוימת, שכבר לא כלכלי להחזיק אותה”, מסכם שאול.

בשלב מסוים בשיחה שלנו, ציין שאול שהוא נקשר לחלק מהפרות. לכן כשאנחנו מדברים על שליחתה של פרה למשחטה, אני שואלת אותו איך הוא מרגיש בעניין. “אני לא באמת נקשר”, הוא אומר, “לא צריך להגזים”.

האחים מאירי הפנים שולחים אותי לדרכי עם כמות עצומה של גבינות בוטיק יוקרתיות, ועם ההבנה שגם אם הגבינות טובות יותר או ארוזות בצורה רומנטית יותר, מצבן של הפרות ברפת המשפחתית אינו שונה בהרבה מזה של הפרות שהחלב שלהן מגיע למוצרי תנובה הקונבנציונליים. אבל מה לגבי המוצרים מחלב צאן ועזים? ביעקבס מספרים שאת חלב הצאן והעזים הם קונים מתנובה, מטרה ומכמה מגדלים פרטיים ברחבי הארץ, וכך מסמנים לי את התחנה הבאה במסע.

תוכיחי שאת יכולה

ביום הכי חם בשנה אני מטפסת באוטו במעלה כביש בגליל העליון. הדרך ירוקה ויפהפייה, הפורד בקושי סוחבת בעליות התלולות. אחרי ניווט קל אני מגיעה לכרם בן זמרה. קבעתי כאן ב–11 בבוקר עם אבי אשכנזי, מגדל העזים הגדול בארץ, שמספק חלב למחלבות הגדולות, ובין השאר גם לצוריאל וליעקבס. הוא מגיע על טרקטור ומסמן לי לנסוע אחריו.

אני נוהגת לתוך מה שנראה כמו אזור מחסנים, ובהתחלה מתקשה להבין איפה הדיר. אבל הסיור מתחיל מיד ואני מבינה שהסככות הענקיות הן ביתן של כ–2,000 עזים חולבות, שמעבירות בין כותליהן את כל חייהן הקצרים. “רואים שאת מסתובבת כבר הרבה זמן ברפתות”, אומר לי אבי תוך כדי שהוא מראה לי את החלקים השונים של הדיר. “בדרך כלל מי שנכנס לפה סותם את האף מהריח”.

דיר "רוזנברג את אשכנזי" בכרם בן זמרה. 2,000 עזים מעבירות את חייהן בסככות. צילום: אילייה מלניקוב

בתום הסיור בהאנגרים הגדולים אנחנו מתיישבים במשרד הקטן. המזגן מקרר בקושי, ומבעד לחלון נשמע שאון המאווררים הענקיים שבקושי רב מצליחים לצנן את הדיר. אבי, גבר אנרגטי ובלתי אמצעי, מכין לשנינו קפה שחור, ומתחיל מיד לפרוש בפני את התמונה המלאה והלא רומנטית של חיי העזים.

עזים בדיר “רוזנברג את אשכנזי” ממליטות כארבע או חמש פעמים בימי חייהן. אחרי כל המלטה ניתנת להן ארכה של 40 ימים, שבסופה על העז “להוכיח” שהיא מצליחה להגיע לשיא ייצור החלב שלה. אם הצליחה, היא תעבור עוד סיבוב של הרבעה ‏(אשכנזי לא משתמש בהזרעה מלאכותית אלא מרביע עם התיישים שלו‏). אבל אם העז “נופלת” אחרי ההמלטה, כלומר היא חולה, סובלת מרעלת הריון, לא מגיעה לשיא תפוקת החלב, או פשוט כמו שאומר אשכנזי, “היא עז לא כל כך יפה”, היא נמכרת לבשר. המחיר של עז שכבר המליטה הוא לא כל כך גבוה, אבל במגזר הדרוזי, אומר אשכנזי, בכל זאת יש לזה ביקוש.

אחרי ההמלטה, הגדיים מופרדים מיד מהאמהות. ביום וחצי הראשונים לחייהם הם מקבלים קולוסטרום, ולאחר מכן עוברים לאבקת חלב. לפי הפרוטוקול, אני אומרת לעצמי. אבל העובדה שאשכנזי הוא מנהל תעשייתי ולא סנטימנטלי, לא אומרת שהוא מתכחש למה שהוא רואה. כשאני שואלת איך העזים מגיבות לכך שלוקחים מהן את הגדיים הוא אומר, “הן בוכות. ממש בוכות”. ואז מוסיף, “קשה”. אני כבר לא בטוחה אם הוא מדבר על העזים או על העבודה איתן.

את הגדיים הקטנים מעבירים לאזור מיוחד, שם מלמדים אותם לינוק מפטמות מלאכותיות. “זה לא קל”, מסביר אשכנזי, “הכי קשה זה אם מאחרים. למשל, אם יש המלטה בלילה, והגדי תפס את הפטמה של האמא, להעביר אותו למוצץ זה מאוד קשה. אז צריכים להרעיב אותו קצת. הוא הרגיש את הטעם של הפטמה של האמא, אז הוא לא רוצה”.

עד גיל עשרה ימים נמצאים הגדיים והגדיות יחד, ואז הם מופרדים: הגדיות לדירי גידול והגדיים לדירי פטם. את הגדיים אשכנזי מוכר כשהם מגיעים למשקל 25–30 קילוגרם. הקונים הם סוחרים ערבים, בעיקר ממזרח ירושלים. “זה בשר טעים מאוד”, מסביר אשכנזי, “הם אוהבים את זה, בשר גדיים זה בשר לא שומני, אין לו כולסטרול, הוא הרבה יותר טוב מכבש”.

בגיל עשרה ימים, מסירים לגדיות את הקרניים. אשכנזי לא מכופף את האמת. “אנחנו מחזיקים את הגדיות בין הרגליים, ואז לוקחים סכין יפני עם מלחם. לגדיות יש גבשושית כזאת עם קרניים. עם הסכין היפנית אנחנו מוציאים את הגבשושית ושמים להן את המלחם, שורפים להן ממש שלוש שניות. שמים יוד, וזהו. יש להן משבר של איזה חצי שעה–שעה וזהו”. אני מנסה להבין מה הכוונה ב”משבר”. “הן לא אוכלות, הולכות לצד”, אומר אשכנזי, “את יודעת, וזהו. כי אין מה לעשות, זה כואב מאוד. אבל זו הדרך הכי טובה”.

“אבל למה בעצם צריך להוריד להן את הקרניים?” אני מקשה. אשכנזי משיב: “תארי לך שהיו לי פה הרבה קרניים, הם היו שוברים אחד את השני. יש לי לפעמים בקבוצה עז אחת חזקה מאוד, יש לה קרניים, ואת רואה שהיא נוגחת בכולם, משתלטת על האוכל, היא תהיה יותר שמנה, יותר חזקה, היא יכולה לשבור. חוץ מזה גם בשבילנו זה מסוכן. היא יכולה להרים את הראש, להוציא למישהו את העין”. ואז הוא פורש בפנַי את שתי כפות ידיו, ידי אדם שעובד קשה, ומראה לי צלקת גדולה שעוברת בכף ידו הימנית. “הנה, את רואה, אני עשיתי קרניים ונכנס לי סכין יפני לפה, וגמר לי את שני הגידים, ואחרי שבוע עשו לי הרדמה כללית והצילו לי את היד. אבל יש לי עיוות קצת. אז זה מהקרניים”.

הגדיות מעוברות לראשונה בגיל תשעה־עשרה חודשים, ונכנסות למחזור החיים בדיר. כאמור, מחזור החיים הזה לא כולל מרעה. השיקולים הם כלכליים. “אנחנו מאביסים אותן טוב במקום והן נותנות ככה הרבה יותר חלב. הן לא מאבדות אנרגיה בהליכה. הן אוכלות ויושבות. שימי לב שעזים בלדיות שיוצאות למרעה, יש להן ליטר-ליטר וחצי חלב ליום לעומת עזים כמו שלנו, שיכולות גם להגיע לשבעה־שמונה ליטרים ביום. זה גם סוג אחר, העזים האלה לא יכולות ללכת למרעה, הן בנויות ככה, הן עברו טיפוח גנטי והעטינים שלהן גדולים מאוד. ברגע שהן ילכו למרעה, הן יקרעו את כל העטינים”. ואשכנזי מסכם את מקומה של החיה בעולם של טיפוח גנטי, “זו עז שבנויה להיות מוכלאת ולתת הרבה חלב”.

אני מבררת אם בכל זאת אין חסרונות כלשהם לכך שהעזים לא יוצאות למרעה. אשכנזי מודה שיש. “קודם כל, אלה שאוכלות במרעה, החלב שלהן יותר חזק, יותר שומני. החלבון יותר גבוה. חוץ מזה, זה בריא קצת שאת מוציאה אותן. יותר אוויר, פחות אמוניאק. יש חיידקים בזבל, כל מיני מחלות שיכולות לעבור אליהן. זה בריא גם שהן הולכות. לפעמים בדרך לחליבה אני נותן להן קצת לרוץ פה על הדרך ואז את רואה אותן רצות לכל האורך של הכביש. הן אוהבות גם להשתובב”.

ומה לגבי הקונפליקט הבסיסי הנמצא בעבודה עם חיות שדינן למות כשלא ניתן לנצל אותן יותר? “בהתחלה”, אומר אשכנזי, “כל דבר היה כואב לי. אם אחת היתה מתה לי אז הייתי בא הביתה עצבני. אבל היום - שום דבר. אין מה לעשות, כשיש לך בעלי חיים, יש תמותה. אני משאיר את החלק הזה בחוץ. זו דרכו של המקצוע”.
“אבל אתה נקשר לחיות כשאתה עובד איתן באופן כל כך צמוד?” אני שואלת. ואשכנזי עונה, “אם לא הייתי אוהב את בעלי החיים לא הייתי עובד בזה”.

אפשר בלי אנטיביוטיקה

האפשרויות במקרר החלב במכולת מתחילות להצטמצם. המוצרים הסטנדרטיים של המחלבות הגדולות מייצגים יחס לפרות שאני לא רוצה לגבּות עם הכסף שלי, ומתברר שגם מוצרי העזים מהמחלבות הגדולות הם לא אלטרנטיבה. אני מחליטה לבדוק את “הרדוף”. אמנם המותג נקנה על ידי תנובה, אבל הרפת עדיין מתפקדת בצורה עצמאית ביישוב הייחודי בגליל. על האריזה כתוב: “החלב נחלב ברפת האורגנית הראשונה בישראל, הממוקמת סמוך למחלבת הרדוף. הפרה האורגנית ניזונה רק ממזון שגודל על פי החקלאות האורגנית. הרפת האורגנית ידידותית לסביבה, היא המקור לקומפוסט המשמש את החקלאות האורגנית”. על הקרטון: רישום רומנטי בשחור־לבן של פרה עם קרניים, ללא מספר צרוב ועם עטינים שלא מגיעים עד הרצפה. אני מחליטה לנסוע לגליל לראות במו עיני.                        

אחרי חיזור נמרץ אני מצליחה לקבוע עם יורם קלגרד, מנהל האגודה החקלאית רפת וחקלאות בהרדוף. הזמן היחיד שהאדם העסוק מאוד הזה מוצא הוא שישי בצהריים. למרות שקלגרד איים שלא יהיה לו זמן לראיון, בסופו של דבר הוא מסתובב איתי בסבלנות ומסביר לי באריכות ובלהט על הפילוסופיה שעומדת מאחורי רפת הרדוף. די מהר אני מבחינה בכך שממש כמו ברישום על האריזה, לפרות שנולדו בהרדוף באמת אין מספרים צרובים, ויש להן קרניים. הרפת עצמה נקייה. לא חם בה מדי. אין בה זבובים והיא לא מסריחה. לאט לאט הסקפטיות שלי נושרת. קלגרד מרחיב את אופקי. הוא מסכים שכשהצרכן שולח את ידו למוצר במדף החלב הוא מבצע פעולה פוליטית משמעותית, משום שכפי שקלגרד מראה לי, הקלת סבלן של הפרות היא לא הפעולה הפוליטית היחידה שיכולה להיות מגולמת בקרטון חלב.

פרות ברפת הרדוף. לא צורבים מספרים ולא מסירים קרניים. צילום: יורם קלגרד                              

ברפת בהרדוף יש כיום 210 פרות, ובשנה הבאה תגדל הרפת ל–320. פרה ממוצעת בהרדוף מניבה כ–10,500 ליטר לשנה, שזהו גם הממוצע באזור הזה של הארץ. העגלות מוזרעות בהזרעה מלאכותית בגיל 14 חודשים, כמו בשאר הרפתות. גם כאן תהליך ה”טיפוח הגנטי” שואף לייצור פרה מניבה וולדנית. אך הבדל אחד ניכר כבר לקראת ההמלטה הראשונה, בתקופה המכונה תקופת ה”ייבוש”. תקופת הייבוש היא הזמן הקודם להמלטה, שבו מפסיקים לחלוב את הפרה, ונותנים לה להתחזק לקראת ההמלטה. ברפתות רגילות תהליך הייבוש נעשה בעזרת אנטיביוטיקה. אבל בהרדוף, בהתאם לתקן האורגני, אין אנטיביוטיקה. הפרות חשופות להשפעתן של פחות תרופות, מבלי שהדבר ישפיע לרעה על יכולותיהן להתמודד עם דרישות הרפת.

כיום, אחרי ההמלטה, הפרות והעגלות מופרדות מיד. אבל בהרדוף מתכוונים לנסות בשנה הקרובה להשאיר חלק מהעגלות עם אמותיהן לתקופת־מה אחרי ההמלטה. קלגרד עוד לא בטוח מהו משך הזמן הנכון. אולי שבועיים, אולי פחות. היתרונות עבור הפרות, הוא מסביר, הם גם פסיכולוגיים וגם פיזיים. פסיכולוגיים משום שההפרדה היא טראומטית. “את צריכה לראות איך הפרה הולכת אחרי, כשאני מוביל את העגל החוצה”, מתאר קלגרד בלי כחל וסרק, “ופתאום אני סוגר עליה את השער, והיא נשארת המומה מהצד השני, בלי העגל שלה”.

השארת האם והעגל יחד תאפשר לפרה להניק את העגל, מה שלא קורה היום בשום רפת. כמובן שמדובר בהפסד כספי בשביל הרפת, שצריכה את החלב בשביל הצרכנים. אבל היתרון הפיזיולוגי שגלום בכך הוא שההנקה מכווצת את הרחם של הפרה, ממש כשם שהנקת תינוק מכווצת את הרחם של אשה שילדה. אם רחם הפרה יתכווץ בצורה טבעית יהיה פחות צורך בהתערבויות מלאכותיות כדי להשיג אותה תוצאה. אבל מבחינת הפרה ייתכן גם חיסרון. יכול להיות שהפרדת העגלה מאמה אחרי שבועיים תהיה להן קשה יותר. כפי שידגיש באוזני רונן בר מאנונימוס, כל עוד אנחנו פועלים על פי ההנחה שגורלן של הפרות להיוולד ולמות בשבי כדי לספק לנו מזון, שאלת טובת החיות נשאלת תמיד בעירבון מוגבל.

העגלים המופרדים מקבלים קולוסטרום בהגמעות הראשונות, ואחר כך, בניגוד לרפתות הסטנדרטיות, לא מעבירים אותם לאבקת חלב אלא ממשיכים להזין אותם בחלב אם במשך 70 יום. הסיבה הטכנית היא שאין אבקת חלב אורגנית בארץ, אבל מה אכפת לעגל. לאחר מכן העגלות עוברות לאכול חציר ותחמיץ הגדל ברובו בשדות הרדוף, ובבגרותן הן נהנות מאותה תזונה אורגנית וטיפול תרופתי אורגני ‏(לא כימי וללא הורמונים‏) כמו שאר הפרות האורגניות ברפת.

גם בנוגע לשיטת ההאכלה, ניכרת בהרדוף חדשנות חשיבתית. הצליל שנשמע יותר מכל ברפת רגילה הוא נקישות הברזל של העולים הנסגרים ונפתחים כשהפרות דוחפות דרכם את ראשן כדי לאכול מהמזון המונח מחוץ לסככה. אין כמו שקשוק הברזל של העולים כדי להדגיש שמדובר בכלא של בעלי חיים. בהרדוף מקווים להיפטר מהרעש המונוטוני והמדכא הזה בקרוב. כבר עכשיו הם מתנסים בניוד המזון בארגזים גדולים בתוך הסככה, במקום פיזורו מעבר לגדר. יצירת מוקדי האבסה בתוך הסככה מונעת הצטופפות של הפרות, והן מתגודדות להן בקבוצות קטנות, הרחוקות זו מזו. בקרוב קלגרד יעמיד את כל העולים שלו למכירה. כמובן שעדיין לא מדובר במרעה. גם בהרדוף הפרות לא יוצאות למרעה, וההסבר של קלגרד הוא “אין מרעה במדינות חמות, ועדיין חשוב שתהיה חקלאות אורגנית בכל מקום”.

בחזרה למחזור החיים של העגלה. כמו בכל רפת, גם בהרדוף הזכרים נמכרים לשחיטה. העגלות שנשארות זוכות לחיים קצת יותר טובים מאלה של עגלות ברפתות אחרות. ראשית, כמו שהזכרתי, לא צורבים להן מספר על הגוף. “ברור שזה תהליך כואב”, אומר קלגרד, שצריבת מספרים היתה חלק מהעבודה שלו במשך שנים. “ואני לא באמת צריך את זה. היום תג עם מספר על האוזן זה מספיק לחלוטין”. בין הפרות מסתובבות כמה שיש להן מספר על הגוף. אלו נקנו ממשקים אחרים, מסביר קלגרד.

מתוך אותה תפיסת עולם, בהרדוף גם מאפשרים לקרניים לצמוח. כשאני שואלת אם הגידוע שמתבצע ברפתות אחרות כואב, קלגרד נותן בי מבט ששואל אם אני חושבת לרגע שיש אפשרות אחרת. טילוף עדיין מתבצע בהרדוף בשיטה המטרידה של הפיכת החיה, אבל קלגרד כבר מתעניין בשיטה אגרסיבית פחות שבה מרימים את הפרה באוויר באמצעות רתמה, וכך משיגים גישה לציפורניים שלה. “אנחנו תמיד מנסים להשתפר”, הוא אומר בפשטות.

תנאי המחיה היבשים, נטולי הזבובים והריח, שבהם חיות הפרות, משפיעים לטובה לא רק על בעלי החיים אלא גם על הסביבה. קלגרד מסביר שגידול פרות בשיטה האורגנית הוא חלק מתפיסת עולם הרואה את הפרה בתור הלב של הפעילות החקלאית כולה. “הרפת האורגנית היא ספק הדשן הראשון לשדות. הרפת היא האוצר שלי”, הוא מדגיש כמה פעמים בשיחה שלנו. הזבל מטופל בקפידה כבר ברפת כדי שיוכל להיות דשן איכותי ויציב לגידולי השדה, ולא מטרד סביבתי.

גם במובן הזה הרדוף היא פורצת דרך. בישראל יש כמאה אלף פרות חולבות. כל אחת מהן מייצרת כ–20 אלף ליטר זבל בשנה. לא בכדי תעשיית הבקר היא בין הגורמים המזהמים ביותר את כדור הארץ. רוב הרפתות נפטרות מהזבל שלהן באופן שהופך אותו למטרד סביבתי קשה. ולא מדובר רק בזבובים או בריח ברמה המקומית, אלא כמובן גם בזיהום מי תהום, שהשפעתו רחבת היקף. אבל בהרדוף פיתחו שיטה שהופכת את הזבל לקומפוסט ‏(דשן‏) בזמן שהפרות הולכות לחליבה. הקומפוסט יוצא מהרפת לשדה לפי הצורך, והפרה זוכה למשטח רביצה יבש ונקי.

בנוסף, עבור מי שמבין שצריכת מזון היא בין הפעולות הפוליטיות ביותר בחיי הפרט, החלב של הרדוף מייצג עוד שיקול ערכי אחד לא מבוטל. ברפת ובחקלאות בהרדוף מועסקים אנשים כחלק מתהליך שיקומי שהם עוברים. קלגרד מדגיש שעבור אוכלוסיות מסוימות הרפת יכולה להיות גם מקום מרפא, והוא מציין שבארצות הברית יש בתי סוהר שיש להם רפת כחלק מתוכניות שיקום האסירים.

מאחר שאני לא רואה עזים בהרדוף, אלא רק פרות, אני שואלת את קלגרד על מוצרי חלב עזים שראיתי עליהם את הלוגו של הרדוף. קלגרד מסביר שיש הבדל בין “רפת וחקלאות בהרדוף”, השייכת לקיבוץ הרדוף, לבין “הרדוף תוצרת מזון”, השייכת לתנובה. חלב העזים מיוצר במחלבת הרדוף בבעלות תנובה, אבל מגיע מכישורית שבגליל.

תחקיר שאני עושה בימים שלאחר מכן מעלה שגורלן של העזים בכישורית מזכיר מאוד את זה של הפרות בהרדוף. יואב קדר, שמגדיר את עצמו “מספר 2 בדיר”, אומר שאסור לו לספר כמה עזים חולבות יש בדיר של כישורית, אבל באתר של חברת “ביולוג’יק” כתוב שבדיר יש יותר מ–800 עזים, המתגוררות בכעשר סככות. בניגוד לרפת הרדוף, כאן כבר מדובר בסדר גודל תעשייתי. למרות מה שהיינו רוצים לדמיין על העזים שמאחורי חלק לא קטן מהמוצרים האורגניים על המדף, בכישורית העזים לא יוצאות למרעה. קדר מנמק: “אנחנו לא מוציאים את העזים למרעה כי השטחים שלנו לא מגודרים ויש לנו בעיות עם הבני־דודים”. כרגע, הוא אומר, “אנחנו מעדיפים שהעזים לא ייצאו למרעה מאשר שאנחנו נמות בשטח, אבל הגידור של השטחים כבר התחיל והכוונה היא כן בסופו של דבר לאפשר לעזים לרעות”.

בכישורית הגדיים מופרדים מהאמהות מיד לאחר הלידה, ואחרי שלושה ימים של חלב אם, מתחילים להיות מוזנים באבקת חלב. “אני באופן אישי חושב שאסור להפריד”, אומר קדר, “אבל זה יותר כלכלי. החלבית ‏(אבקת החלב‏) שאנחנו נותנים לגדיות עולה לנו פחות ממה שאנחנו מקבלים עבור החלב אם שלה שאנחנו מוכרים”. לדבריו, הזנה באבקת חלב גם מאפשרת למגדלים יותר שליטה על המזון שהגדייה צורכת. אחרי המלטה הזכרים נמכרים מיד, “לערבים”, ואת הנקבות משתדלים להשאיר בדיר. כשהגדייה מצטרפת לדיר היא מקבלת מזון אורגני בלבד, ולמעט מקרי חירום גם לא מסירים לה את הקרניים. כשאני מנסה לשקלל את ה”ציון ההומני” של כישורית, אני מזכירה לעצמי שהדיר מעסיק גם אנשים עם צרכים מיוחדים שמתגוררים בכפר עצמו, שיקול בעל ערך.

עדיין בהרדוף, יום שישי, ושעת אחר הצהריים כבר הגיעה. אפילו קלגרד העמלני נראה מוכן להפוגה במאמץ. לפני פרידה אני מבררת איתו עוד פרט אחד. האם אחרי שהפרות מפסיקות להיות כלכליות, בגיל חמש או שש בערך, הן הופכות לבשר האורגני שאנחנו קונים בחנויות הטבע? קלגרד מאשר.

איך אפשר לא להיקשר

לא כל הרפתנים למדו לחיות בשלום עם מחזור החיים הקצר וכפוי הטובה של הבקר. בחוות הבאפלו במושב בצרון, שאליה אני מגיעה במטרה לגלות אם גורלם של בני בקר אחרים שונה מזה של הפרות, אני משוחחת עם חנוך טרייסטר, מנהל הרפת, כשלפתע הוא מתחיל לדמוע. “איך אפשר שלא להיקשר לחיות?” שואל טרייסטר, ומתייחס גם לבאפלו וגם לפרות שהוא מגדל. “בהמלטה, או לפני המלטה, כשמביאים אותם, את לא יכולה... כשאת רואה את גלגל העין שלה, כמו שראית כשהיא הסתכלה עלייך, איך את יכולה להכות אותה, או אחרי זה לשחוט אותה, או לשלוח אותה לאקט הזה, להעלות אותה על המשאית?! ראית פעם איך הם מעמיסים? ראית את המשאית שמובילים בה לשחיטה?! את חושבת שהן לא יודעות שהן הולכות?! הן עצבניות, הן לא רוצות לעלות. את יודעת שבאיטליה הכל סגור, אפילו לבית המטבחיים שאת מובילה את הבקר, או את החזירים, את הכבשים?! זה הכל סגור. שמים מאסה של קש ומי שנתפס מוביל בעלי חיים בתנאים כמו פה, עומד לדין. אז מה, פרה או באפלו שנתנו לנו כל כך הרבה חלב, פירנסו אותנו, מה, תעלה אותם למשאית?! לפעמים אנחנו פשוט לא יכולים ואנחנו משאירים אותן פה. לא משנה הכסף”.

ההתפרצות הרגשית הזאת מפתיעה, אבל נטע, אחותו של חנוך, שמנהלת יחד איתו את העסק המשפחתי, כבר רגילה. חנוך חי את הדילמות של המקצוע בצורה שממחישה מאוד שמי שאטום בתעשיית החלב הם לא הרפתנים, אלא החברה. הדמעות של חנוך הן פועל יוצא של ההתנגשות בין הרצון שלנו לשעבד בעלי חיים אחרים לסיפוק הרצונות שלנו, לבין הידיעה העמוקה שלנו שאלה בעלי חיים עם יכולות מפותחות לחוש שמחה וביטחון או כאב ופחד, תלוי מה אנחנו מציעים להם.

באופן כללי, חייהן של נקבות הבאפלו טובים קצת יותר משל הפרות, ולא רק בגלל שהן גדלות בידיהם הרחומות של בני משפחת טרייסטר. צריבת מספר אינה אפקטיבית על הבאפלו ולא מלבינה את השערות, ולכן הן זוכות להסתובב רק עם “עגיל” באוזן. את הקרניים משאירים כי חנוך לא רוצה “לפגוע להן באגו”. הציפורניים של הבאפלו לא מתארכות בשבי ואין צורך לבצע בהן טילוף. ובגלל גודלן העצום ‏(משקלה של חיה בוגרת יכול להגיע לטונה‏), לא ניתן להאיץ בהן להגיע לחליבה, או לעשות כל פעולה אחרת שהן לא מעוניינות בה. על פי חנוך, מסיבות שעדיין לא ידועות, לא הצליחו בינתיים גם להפעיל עליהן מניפולציות שיגרמו לעלייה בתנובת החלב שלהן. מה שאומר שמבחינה גנטית מדובר פחות או יותר באותה חיה שהטבע ברא.

יחד עם זאת, מחזור החיים שלהן דומה בסך הכל לזה של פרות. הבאפלו מאריכות חיים כפליים מפרות רגילות. והן יכולות להגיע גם לגיל 13. אבל משמעות הדבר היא גם הרבה מחזורי המלטות, כשכל המלטה קשה לבאפלו, כנראה אפילו יותר מאשר לפרה רגילה. “הן נורא סובלות”, אומר חנוך. “ממש. הן יכולות לשכב שלושה ימים, וחשוב מאוד לחלוב אותן מיד כי זה מכווץ להן את הרחם. אבל מה לעשות, לא קמות. לא יעזור בית דין, לא יקומו. הן פותחות את הפה עם הלשון ועם העיניים הרחמניות, תרחם עלי, תעזוב אותי”. אבל אחרי שלושה ימים, הוא אומר, הבאפלו בדרך כלל מתאוששת ונחלבת.

את העגלות מפרידים מיד מהאמא. מהר, כדי שלא יספיקו אפילו להריח אותה. “אם הן אפילו רק יריחו את האמא”, מסביר חנוך, “הן לא יצליחו ללמוד את הפעולה הנדרשת כדי לינוק מהפטמה המלאכותית”. באיטליה אגב, יש הרבה רפתות משפחתיות קטנות שבהן האם כן מניקה את העגלות. אבל באיטליה הבאפלו גם יוצאות למרעה, מה שכמובן לא קורה בישראל.

במקביל, את העגלות צריך להתחיל להאכיל מפטמות מלאכותיות. זה שלב לא קל. “אתה שם את הפטמה על הלשון של העגלה, והיא נאבקת איתה. אבל אחרי שלושה ימים היא חייבת לשתות משהו. זה נכנס לגרון, לקיבה. היתה לי עגלה אחת שעשרה ימים נאבקה ולא הסכימה לשתות. לא ידעתי מה לעשות איתה. כבר היו לי מחשבות, את יודעת, מרוב עצבים...” אחרי שלושה ימים על חלב מהאם האישית שלה, העגלות עוברות לחלב בקר או לאבקת חלב ל–60 יום.

בסופם של 60 הימים האלה מוציאים את העגלים מהכלובים. גם זה שינוי לא פשוט, אומר חנוך, “לרגע הם שמחים כי הם יוצאים מהכלובים, ואחרי זה צריך להתרגל שאין חלב, אז הם קוראים לך. כשהם רואים אותי, הם מתחילים לבכות ממש, כי הם רוצים את החלב שלהם”.

העגלים נמכרים בתוך שלושה ימים ל”בחור יהודי חמוד מאוד, ממש נשמה טהורה, מנהלל”. אני מניחה שהוא מגדל את העגלים לשחיטה. חנוך מהנהן, ומוסיף: “אף פעם לא שאלתי אותו לאן ואיך”.

זיכרונות של התעללות
אבל גם אם יש מנהלי רפת רחומים, מתברר שיש דברים שמתרחשים מאחורי גבם. תגית צין עבדה תשע שנים בשש רפתות ברחבי הארץ. “בהמון מקומות שהגעתי אליהם, כבר בראיון עבודה אמרו לי, ‘אצלנו אין דבר כזה צינור, אצלנו לא מרביצים לפרות, אצלנו בשום אופן לא בועטים בפרה’. ותיק־תק את רואה שזה כן. כי מרַכּז הרפת לא יודע, הרפתנים שלו רוצים לחלוב וללכת, על אחת כמה וכמה כשאלה שחולבים הם בעיקר עובדים זרים או חבר’ה צעירים שאין להם מושג מה הם עושים, אז זה כן קורה. בשטח זה כן קורה. אני עבדתי ברפת שבה שוקר זה כלי חובה בזמן חליבה, כי ככה מביאים פרות לחליבה. פשוט את הולכת, ויאללה בנות, יאללה יאללה, כן התעכבה, לא התעכבה, פשוט עם שוקר”.

אנחנו יושבות בדירתה הקטנה ביישוב מיתר, בשיפולי דרום הר חברון. חם מאוד, והמזגן גונח תחת העול. קשה לדמיין את האשה היפה והעדינה מולי עובדת ברפת, במיוחד בשל התמונות הקשות שהיא מתארת. “בקיבוץ אחר, בתחילת העבודה שלי”, נזכרת צין, “לימדו אותי שאם פרה לא מתקדמת, כשמביאים קבוצות לחליבה, אז פשוט נותנים לה בעיטה בעטין ואז היא תתחיל ללכת. או שאם היא לא מתקדמת, אז את פשוט מכופפת לה את הזנב ואז היא תלך. או דוקרת אותה עם משהו, או לוקחת צינור ומרביצה לה.

“רק מאוחר יותר נתקלתי באנשים שאמרו לי, מה פתאום? אבל למה לבעוט בה? את מכאיבה לה. תשרקי לה, תפחידי אותה, למה לבעוט בה? ואז הבנתי שזה לא בסדר. רק אז הבנתי בעצם שלבעוט לפרה בעטין זה בדיוק כמו לבעוט לאשה מניקה בשד. זה כאבים איומים. העטין שלה כולו גדוש, עם המון כלי דם, כי החלב זורם שם, אז ברור שהיא תלך, כואב לה. ובהמשך הבנתי שלכופף את הזנב זה בעצם לכופף לה את עמוד השדרה, כי הזנב הוא חלק בלתי נפרד מעמוד השדרה שלה. ברור שהיא תלך. כאבים איומים”.

על סיפורים מהסוג שצין מספרת לא שמעתי ברפתות שביקרתי בהן ואני לא יודעת היכן התרחשו, אבל הזיכרונות הקשים המשיכו. “עבדתי עם בחור באחת הרפתות, שאם בטעות, ממש בטעות, לא בכוונה, בחליבה אחת הפרה הזיזה את הזנב וליכלכה לו קצת בטעות את הפנים עם קקי, הוא פשוט היה קורע אותה במכות עם פטיש במפרק של הרגל”, היא אומרת. “וכשהווטרינר הגיע, הוא פשוט קבע חד־משמעית שזו איזושהי מחלה במפרקים. אבל באמת, הרי לא יכול להיות שכל כך הרבה פרות ברפת אחת עם פנריציום. זה גם לא קורה מהיום למחר. לא יכול להיות שאתמול היא היתה בריאה ופתאום עכשיו בחליבת בוקר היא חולה”.

אבל גם כשלא מתעללים בחיות, הפרוצדורות השגרתיות יכולות להיות מקור סבל לא קטן, לדבריה של צין. “הקיבוץ כולו שומע את הצעקות של הפרות כשבאים לעשות להן קרניים או כוויות”, היא אומרת. “תחשבי שלוקחים לך מלחם ומדביקים לך אותו לגולגולת. הקרן זה איבר חי, זה לא איבר מת. בניגוד למה שחושבים, קרן זה לא כמו ציפורן. אם הקרן נשברת, היא מדממת. זה כאבים איומים. אז תחשבי שלוקחים ברזל ומצמידים לך לאחד האיברים. ברזל מלובן, ברזל חם. זה לא סתם ברזל. לא נעים. ממש לא נעים”.

גם האופן שבו מיילדים פרה ברפת הוא מאוד טראומטי, על פי צין. “פרה לא רגילה למגע ידידותי עם אנשים. היא רגילה שאנשים נוגעים בה לצורך חליבה, חיסונים, טיפולים וטרינריים. ואז כשהיא שוכבת לה וממליטה, פתאום באים אליה עם כזה ג’ק, עם מכשיר, מצמידים אותו לאגן של הפרה, עם שני חבלים שקושרים למפרק של כל רגל. כשעובדים איתו נכון, ביחד עם הצירים של הפרה, לא סתם ככה כמו ג’ק של אוטו, זה עוד בסדר, אבל אם רפתן משתמש בג’ק כמו ג’ק של אוטו, הוא עלול לקרוע את הפרה מבפנים, או לגרום לצניחת רחם. יש המון סיבוכים שיכולים להיות מזה. ואחרי זה, גם אם ההמלטה עברה בסדר, נותנים לפרה שתי דקות עם העגל שלה בשביל שתייבש אותו ותלקק אותו ותעודד אותו לנשום וכל מה שצריך, ואחרי זה לוקחים לה אותו”.

והפרות, על פי צין, לא אדישות להפרדה הזאת. “אני כבר נתקלתי בפרה שפשוט בשום אופן לא נתנה לנו להתקרב, וכשניסינו להתקרב היא פשוט גילגלה אותנו. היא נגחה בנו. עד שלא היתה ברירה ומרכז הרפת הגיע עם השופל, העובד התאילנדי הלך מאחורי השופל, השתמש בשופל כקיר, כמגן, ולאט לאט, מרכז הרפת בודד את הפרה מהעגל עם הכף של השופל, התאילנדי מהר לקח את העגל, שם אותו על השופל ורץ החוצה”.

אני מדמיינת את המראה הזה, וצין מדגישה: “הן נלחמות על העגלים. צורחות, זה קורע את הלב לשמוע אותן אחרי המלטה, צועקות, אחרי שהן כבר נחלבו ועברו לקבוצה שלהן, זה פשוט קורע את הלב לשמוע אותן צועקות. פשוט בוכות”. אני שואלת כמה זמן נמשך הבכי הזה. “בדרך כלל כמה שעות”, עונה צין, ואז מוסיפה בחיוך מריר שמאפיין אותה לאורך כל השיחה שלנו, “ויש את ‘המגזימות’, שהן יכולות להמשיך לבכות יומיים־שלושה”.
השיחה שלנו עוברת על פני תחנות רבות במסלול החיים הקשה של פרה ברפת סטנדרטית, אבל מכל התיאורים של תגית צין, הדבר שנשאר איתי הוא האמירה ההחלטית שלה בעניין האלימות ברפת. “אני לא ראיתי רפת שלא מרביצים בה. פשוט לא ראיתי דבר כזה. לא קיים. זה לא קיים. לא נתקלתי בדבר. היית חושבת שמתוך שש רפתות, חייב להיות איזה צדיק אחד. אבל לא נתקלתי בדבר כזה”.

גנטיקה מעוותת

“אין בלבי בכלל על הרפתנים”, אומר רונן בר, לשעבר דובר אנונימוס, וכיום פעיל מן המניין בעמותה הפועלת לזכויות בעלי חיים. “אולי זה יישמע קצת מוזר, אבל בתור מישהו שעוסק המון בעסק הזה של החקלאות, מנקודת מבט אחרת, אני מזדהה איתם. אני לא חושב שהאחריות שלהם יותר גדולה מהאחריות של הצרכנים, להפך. אני חושב שרובם אנשים הרבה יותר מודעים לבעיות הקשות, כי הם רואים את זה. רוב האנשים קונים את האריזה, שותים את החלב בבית, לא מעניין אותם. משלמים למישהו אחר שיעשה את העבודה השחורה בשבילם. והרפתנים הם האנשים שעושים את העבודה הזאת. אז אני חושב שהאחריות שלהם היא לא יותר גדולה מאף אחד אחר. אני חושב שהם בעצמם, במידה רבה, קורבן של התעשייה הזאת. קורבן של תעשייה שמונעת מצרכים כלכליים ומצרכנים שרואים, לצערי, רק איפה אני קונה הכי זול.

“אני חושב שגם הם רובם נולדו, כמו רובנו בעצם, לתוך עולם שבו יש דברים שהם כאילו חלק טבעי של החיים. רפת נתפסת כמשהו טבעי, זה חלק מקיבוץ, זה חלק מהציונות, זה משהו שהוא כאילו כל כך מוטמע בתוך ההווי שלנו, שאנחנו אף פעם לא חושבים, אולי לא צריכה להיות רפת? רגע, אולי אנחנו לא צריכים להתעלל בבעלי חיים בשביל לשאוב מהם נוזל שבכלל מיועד בשביל העגל, לא בשביל בן אדם?! חלק גדול מהם גם נופלים לתוך המלכודת הזאת, אבל זה לא שונה מאנשים אחרים. אז אני רוצה להגיד שאני באופן אישי, בשום פנים ואופן לא רואה אותם כבעלי אחריות מיוחדת לסיפור הזה. כולנו אחראים לסיפור הזה ובמיוחד הרשויות והצרכנים”.

אנחנו יושבים במשרד הצנוע מאוד של אגודת אנונימוס ברחוב אלנבי בתל אביב. לבר יש הרבה ידע בנושא מצבם של בעלי חיים בתעשיות המזון בישראל, והוא מאיר את עיני במיוחד ביחס לבעייתיות המגולמת בפרקטיקה המכונה “טיפול גנטי”, המיושמת למעשה בכל המקומות שבהם ביקרתי עד אותו שלב. מה לא בסדר, אני מנסה להבין, בכך שרפתן בוחר להזריע פרה שמתעברת בקלות ושנתנה הרבה חלב?

בר מסביר שלדעתו זהו אחד מאפיקי ההתאכזרות הסמויים אך כבדי המשקל ביותר. “אם למשל, אני רוצה ליצור בני אדם מאוד שמנים”, הוא אומר, “כי נניח שיש לי אינטרס כלכלי לזה. נאמר שאני אגדל אותם בשביל למכור את בשר החזה שלהם. אז אני אקח שני אנשים שמנים, בחור שמן, בחורה שמנה, אני אסובב אותם ביחד והם יולידו ילד שמן... אבל גם לבן שלהם אני אעשה אותו דבר, ולילדים שלו, ועוד פעם ועוד פעם. בסוף ייצא לי משהו מאוד מאוד מעוות. תחשבי נגיד, שבסוף תהליך כזה של ‘טיפוח גנטי’, תינוק בן חודשיים ישקול 40 קילו. יהיה לך ברור למה התינוק הזה יסבול ממחלות לב וכליות, והוא בקושי יוכל ללכת והוא בקושי יזוז”.

אני מסכימה. ובר מסכם, “אז זה מצבן של הפרות שמטפחים אותן ליצור יותר ויותר חלב. הן סובלות מקשיים בהליכה, הן סובלות מדלקות עטינים, הן סובלות מזה שהגוף שלהן מפריש המון חומרים לחלב עצמו, ואז הגוף שלהן מאוד נחלש. חלקן קורסות. בגיל ארבע־חמש הרבה פרות פשוט קורסות, ואז גוררים אותן. למה בעלי חיים קורסים ולא יכולים להמשיך הלאה? למה תוחלת החיים של בעלי החיים במשקים כל כך קצרה? את יודעת שגם אם היו נותנים להן, גם אם לא היו שוחטים אותן, בגלל הגנטיקה המעוותת שלהן, הן לא היו מצליחות להגיע לגיל מבוגר. גם אם היו נותנים להן לצאת למרעה, אגב, הן לא היו מסוגלת ללכת יותר מכמה מטרים”.

זו לא פגישתי הראשונה עם בר, והפעם מטרת השיחה שלנו היא להבין אם יש טעם בביסוס מדרג מוסרי בכל הקשור לתעשיית החלב. טבעונים שבחרו להימנע מצריכת מוצרים מהחי מסיבות פוליטיות נוטים לדגול באחת משתי עמדות בעניין הזה. קבוצה אחת טוענת שכל ניצול של בעל חיים למזון הוא אכזריות מיותרת. לפי ראיית עולם זו, בנייה של סולם מוסרי המדרג סוגי מזון מסוימים לפי מידת האכזריות הכרוכה בהפקתם ‏(ביצים ממשקים מסוימים, בשר שגודל ונשחט בצורה זו ולא אחרת, חלב מחיה אחת ולא מאחרת‏), מזיקה יותר מאשר מועילה. אסור לתת לאנשים את האפשרות להרגיש טוב עם צריכת כל מוצר מהחי, כי כך לא תושג המטרה הגדולה של פעילי זכויות בעלי החיים. התפיסה השנייה אומרת שלא רק שלא כל דרגה של אכזריות זהה לאחרת, אלא שעידוד הציבור לצריכה מוסרית יותר של מזונות מן החי הוא דרך מעשית יותר להפחית את סבלם של בעלי חיים המנוצלים בתעשיית המזון מאשר קריאה להתנזרות טוטאלית.

כמו ביחסו לרפתנים, גם בנושא הזה בר מפתיע אותי. ציפיתי ממנו לייצג את העמדה הקיצונית, אבל זה לא המצב. “דעתי האישית היא שזה מורכב. אני חושב שאם אדם נמצא היום במצב שבו מפריעה לו מאוד ההתעללות בבעלי חיים, אבל הוא לא רוצה להפסיק לגמרי לצרוך חלב, אז מבחינתו זה כן יהיה צעד נבון להפחית בצריכת החלב באופן משמעותי, ומפעם לפעם לצרוך חלב עזים מהדירים היותר הומניים. זה נראה לי צעד בכיוון הנכון”.

וכך, עם חשש מסוים להרגיז את חברַי הטבעונים ולחטוא למטרה, אני יוצרת קשר עם אנשים מאוד נחמדים בנאות סמדר, 70 קילומטר צפונית לאילת, בתקווה למצוא את אותו דיר עזים הומני, שאת המוצרים שלו אפשר לצרוך במצפון קצת יותר שקט.

אל תצעקי עליה

השעה 04:30. אני מתעוררת מצליל ההשכמה. ב–05:15 מתאספים חברי נאות סמדר למפגש שנקרא “שחרית”. יושבים בשקט בחצר שמחוץ לחדר האוכל, שותים תה ומביטים בשמים שהופכים מלילה לבוקר. אני עייפה, אתמול ישבתי אחרי ארוחת ערב עם כמה חברים בקהילה וניהלנו דיון סוער למדי עד שעה מאוחרת. העליתי את ההשערה שסיפור הבריאה שמציב את האדם כ”נזר הבריאה” שכל העולם נוצר עבורו נמצא בבסיס האופן המעוות שבו בני האדם במערב מנצלים את כדור הארץ ואת בעלי החיים. מכאן נפתחה שיחה על החובות והזכויות שמתקיימות במערכת היחסים שבין בני האדם לחיות המשק. אפשר להגיד כל מיני דברים על האנשים בנאות סמדר, אבל אי אפשר להגיד שהם לא רציניים. אחרי שתיקת הבוקר המשותפת ניגשים אלי כמה מהם ואומרים לי שהשיחה שלנו עוד המשיכה להם בחלומות.

אייזק גורני ומיה מקמנוס בנאות סמדר. מפיקים הרבה פחות חלב מאשר בדירים הרגילים. צילום: אילייה מלניקוב                            

אבל חמש וחצי בבוקר במדבר הוא זמן של מעשים ולא של דיבורים, ואני מצטרפת אל אייזק גורני, מוביל ענף דיר החלב בנאות סמדר, כדי להתרשם מחייהן של העזים בדיר. במכון החליבה עומדות עזים ומנשנשות תערובת בזמן ששתי בחורות נמרצות מצמידות לעטיניהן את משאבות החלב. כשאחת העובדות מזרזת בקריאות עז משתרכת, מעירה לה השנייה, “אל תצעקי עליה, לא צריך, בסוף היא תגיע”. והיא באמת מגיעה.

כשהקבוצה הנוכחית גומרת להיחלב, העזים יורדות ומופנות לחצר גדולה, שמפרידה ביניהן לבין העזים שעדיין לא נחלבו. בהמשך היום, כשהחליבה תיגמר, ייפתחו המחיצות בין החצרות, והעזים יוכלו לנוע בחופשיות בכל רחבי החצר הנעימה, המסודרת כפינת חי אחת גדולה, עם עצים וסלעים תחת כיפת השמים.

רק תחילת היום. בהמשכו, 240 החולבות, 60 הצפירות ועשרת התיישים ייהנו אפילו מעוד יותר מרחב וחופש תנועה. דרך עפר קטנה מפרידה בין הדיר לבין שטחי האכלה מגודרים, אך מרווחים ופתוחים לשמים, אליהם מוכנסות העזים בקבוצות קטנות, כשכל קבוצה מקבלת את סוג האוכל המותאם לצרכיה ולשלב ההתפתחותי שלה. ההיי־לייט האמיתי ביומן של העזים בנאות סמדר מגיע בהמשך כשהן יוצאות למרעה: שעתיים של טיול בשדות שמסביב לקיבוץ, שאחריהן, בהתחשב בחום המדברי, הן נראות די בשלות לנוח עד חליבת אחר הצהריים.

המרעה, שגוזל אנרגיה מהעזים, גורם לכך שבנאות סמדר מפיקים הרבה פחות חלב מאשר בדירים האינטנסיביים ‏(הממוצע השנתי של העזים כאן הוא 3.2 ליטרים ביום‏). אבל ה”הפסד” הזה עולה בקנה אחד עם העובדה שהיחס לבעלי החיים בדיר החלב כאן עולה לאין שיעור על כל מה שנתקלתי בו עד כה. למעט דירי בוטיק נוספים פה ושם ‏(חוות רום בהר כמון, למשל, או דיר העזים של יואל בלומנברג במושב עופר שמייצר גבינות בעצמו ומוכר את עודפי החלב שלו למשק יעקבס‏) שמנוהלים באופן דומה למדי לזה של נאות סמדר, שום רפת פרות ואף דיר עזים תעשייתי לא מתקרב לסטנדרטים הגבוהים וליחס האישי שמקבלות החיות במשקים הללו, המנסים למצוא את האיזון בין ניהולו של דיר כלכלי לבין צמצום הפגיעה בבעלי חיים.

מחזור החיים של העזים בנאות סמדר הוא נינוח. אחרי ההמלטה, גדייה ששפר עליה גורלה והיא נשארת בעדר, זוכה להישאר צמודה לאמה עד גיל חודשיים ולינוק ממנה במקום לקבל אבקת חלב. אחרי שביקרתי בלא מעט מקומות אחרים, אני מבינה כמה זה נדיר למצוא מקום שמוכן לקבל החלטה כל כך לא “כלכלית”. הגדייה הקטנה הולכת עם האם והדיר לכל מקום. ממש עקרון הרצף. כמו שאמרו לי מקימי הדיר, “אנחנו רוצים לראות עז שפועה, ושתי הגדיות שלה רצות אליה. חשוב לנו שהמראה הזה יישאר חלק מהעולם”.

אחרי כ–50 יום מופרדות הגדיות מהעזים. ההפרדה קשה לשני הצדדים. “העזים בוכות וגם הגדיות בוכות”, אומר גורני. חברים נוספים בקיבוץ אומרים שכולם יודעים מתי מפרידים אמהות וגדיים בדיר, “כי שומעים את הבכי שלהם עד חדר האוכל”. העזים גם בוכות כשמפרידים אותן מהגדיים והגדיות שנמכרים לבשר.

כפי שראיתי בעצמי, בנאות סמדר לא מסירים לעזים את הקרניים שלהן, “זה נראה לי טבעי ואני לא מתעסק בשינויים אסתטיים”, אומר גורני. “הן צריכות את זה גם בשביל המאבקים ביניהן, הן צריכות את הקרניים כדי להגן על עצמן”.

יחד עם היחס השלו וההומני, תמה חוזרת בדבריו של גורני היא שההתעסקות היומיומית עם העזים היא עניין שוחק פיזית ונפשית. אני שואלת אם הדבר מתבטא לפעמים באלימות כלפי החיות. כמו רוב האנשים בנאות סמדר, גורני מהרהר לפני שהוא עונה ואז משיב באטיות, “אני לא אתייפייף. ראיתי אירועים של אנשים... את יודעת... לעמוד מול עז שבועטת בך ומעצבנת אותך, לפעמים יש תגובה אינסטינקטיבית כזו של פליק, שיוצאת מאנשים. אבל אנחנו מדברים איתם על זה. דיברנו איתם ופתחנו את זה שזה לא קשור לעז. זה העייפות של הבן־אדם. וזה גם באמת יכול לעצבן לפעמים כשאת חוטפת בעיטה בפרצוף מעז, ואת כולך מזועזעת, או שעז מטלטלת אותך פתאום ואת חייבת קצת להפעיל כוח. אבל לא היו פה התעללויות בחיות, ממש לא. זה פשוט יכול להוציא מהבן־אדם את הקוצר רוח שלו. כי אי אפשר להסביר כל כך במילים לעז, צריך לדבר איתה בשפה אחרת, וזו שפה שבעיני היא חוכמה שצריך ללמוד אותה. זה עניין של ניסיון ולפעמים זה באמת קשה”.

לאור החשיבה ותשומת הלב הרבה הניתנת לגידול החיות בדיר של נאות סמדר, ניתן כמעט לשכוח שכדי שהדיר ימשיך להיות כלכלי, על הקיבוץ למכור לבשר את כל בעלי החיים שאינם רווחיים. מדובר קודם כל בגדיים והגדיות שנולדים בהמלטה הראשונה והשנייה בחייהן של העזים בדיר. בהמלטות מאוחרות יותר נמכרים לבשר כמעט בכל הזכרים, וכ–75% מהגדיות. רק רבע זוכות להישאר בדיר. בתום חייהן, הארוכים יחסית - בנאות סמדר משאירים עזים גם עד גיל שמונה או תשע, כשהן כבר בקושי מניבות חלב - התחנה הבאה שלהן היא סוחרי הבשר המקומיים.

האחראים על הדיר מבהירים כי החיות לא מגיעות בשום שלב לבתי מטבחיים, אלא בכל מקרה נמכרות למשפחות ערביות ובדואיות באזור, וגומרות את חייהן כמוצר צריכה מקומי. אבל גם גורני שואל את עצמו אם לא מדובר בנחמה פורתא, “תראי, כשמוכרים גדיים, אז מוכרים אותם בקבוצות של כמה עשרות וזה קצת קל יותר. למרות שברגע שאני לוקח אותם מהאמהות שלהם ואני רואה את האמהות רצות אחרינו בחצר... או אם אני לוקח את הגדיים כשהעזים עולות לחליבה, ואז הן חוזרות ובוכות ומחפשות את הגדיים... אז לפעמים זה כואב”. גורני משתתק ואחרי מחשבה נוספת ממשיך, “אבל אין מה להתעסק עם זה רגשית. זה מיותר, זה טיפשי אפילו. המחשבה שהעז עכשיו מסכנה. מה, למה ההתייפייפות הזאת? אין בה שום היגיון. מה זה עוזר לעז, מה זה עוזר לי? או שאני עושה את זה, או שאני לא עושה את זה. ואני חייב לעשות את זה, אחרת אי אפשר לנהל דיר. אחרת היו פה מיליוני עזים בדיר הזה”.

אין פה טוהר

המסע שלי נגמר. יצאתי לחפש את הרפת או הדיר המוסריים ביותר בישראל, ומצאתי שאכן יש הבדלים משמעותיים. בתוך התעשייה המנצלת בעלי החיים למזון יש פה ושם סוגריים שבהם היחס לחיות אינו נורא, ואפשר לומר שהן זוכות לחיים עם סבל מינימלי.

אבל גיליתי גם מספר דברים נוספים חשובים לא פחות: שאין שום טיפוח ב”טיפוח גנטי”; שמרעה קיים רק בציורים, ואף פרה ברפת ישראלית לא זוכה לצאת אליו; שפרה לא “נותנת” חלב, אלא הוא נלקח ממנה; ושעל אף הדימוי הלבן והטהור שאנחנו מבקשים מתעשיית החלב לשווק לנו, אין שום הבדל מהותי בינה לבין תעשיית הבשר. הרפתות ודירי החלב הם גלגל שיניים שפועל בתיאום עם מגדלי הבקר לבשר ובתי המטבחיים.

הציניקנים יכולים להגיד שההתעסקות בנושא הזה עושה להם חשק לסטייק, אבל זו מגננה שאין בכוחה לערער על העובדה הבאה: תעשיית החלב היא דוגמה קיצונית לאופן שבו כחברה טווינו רשת סמלים שלא מייצגים שום דבר אמיתי במציאות. ארץ זבת חלב ודבש, הלובן הבוהק של חגיגות החלב בשבועות, האוטו שלנו גדול וירוק - כחברה המצאנו דימויים, שפה ואמונות שאנחנו משתמשים בהם כדי להדחיק את האמת הכרוכה בהפקת מוצרי המזון שאנחנו כה מורגלים אליהם. הגיע הזמן להפסיק עם השקר הלבן.

לכתבה בהארץ

התורה של גארי יורופסקי. לרבים הוא שינה את השקפת העולם והתפריט

החיים בזבל: חיי עגלים בתעשיית הבשר

ב-40 שנה: מספר חיות המשק בעולם גדל כמעט פי שלושה

הטופו משדר: המוצר מפנה להרצאת צמחונות

עיקרית בלי בשר: רעיונות ומתכונים לארוחה צמחונית